משפחה מורכבת Composed Family

משפחה מורכבת-הזמנה

התערוכה משפחה מורכבת הוצגה ברחבת ענבל ובבית מאני- לאומי. מצ"ב הטקסט של התערוכה:

משפחה מורכבת – תערוכת וידאו ארט-טקסט נלווה לתערוכה

אוצרת, מפיקה וטקסט: כרמל גוטליב קמחי

חצר ענבל, מרכז סוזן דלאל ו"בית מני" בנק לאומי, יהודה הלוי 36, תל אביבayelat albenda4
ella amitai3 image 4 OneHand.01 orna oryan photo shalom mizrahi הארץ גלריה 4.7.13 roee mordechay THE DAILY DANCE 2

בשיתוף: קרן רבינוביץ' לאמנויות ובית מני-לאומי

"משפחה מורכבת" הוא מושג סוציולוגי המתייחס למשפחות הנוצרות בנישואים שאינם ראשוניים וכוללות לפחות ילד אחד מנישואים קודמים של אחד מבני הזוג. השם מפנה את תשומת הלב אל תופעה שהיא מחוץ לתיקני, מחוץ לקונצנזוס של הרכב משפחתי גרעיני וראשוני. הרכב זה הוגדר כבר בתנ"ך בספר בראשית, בתיאור המשפחה הראשונה שבה חברים אדם וחווה היולדים ילדים וחיים עמם במרחב משותף. התערוכה מתייחסת במרביתה דווקא אל התא הגרעיני והראשוני, אך מבקשת להציג את המורכבות שיוצר התא המשפחתי בחיי הסובייקט בתקופה זו שבה אנו חיים.

לאור הנאמר, המשפחה בצורתה הנפוצה היא עדיין תבנית פטריארכלית המסדירה את חיי הפרט בחברה, כמו גם יחידה בסיסית במסגרת הסדר הסימבולי הקפיטליסטי העכשווי. כתוצאה מכך,  היא מתפקדת כ" יחידת משמעות בתרבות, העומדת בין היחיד לבין החברה. יחידה חברתית וכלכלית, רגשית וסימבולית, שבה נוצרות זהויות ובה נולדת האישיות האינדבידואלית".[1]

בעקבות המהפכה הפמיניסטית חלים במשפחה שינויים שהופכים אותה "למקום שבו מתנהל כל העת משא ומתן רגשי על תפקידים, זהויות וכח. כך הופכת המשפחה החדשה לזירה של שינויים ולמעבדה של יצירתיות חדשה".[2]

בהתאם, ניכר בסרטי התערוכה ניסיון חוזר ונשנה לבדוק ולנהל משא ומתן על התפקידים המוסדרים של כל אחד מבני המשפחה. וכך, הנשים מחפשות ומחוללות שינוי על ידי ערעור על תפקידן כאמהות וכאובייקט מיני ("אי שקט" ו"ביד אחת"), אך גם עומדות על זכותן להזין ולטפל בבנותיהן גם כשכבר התבגרו (אשה מטע) ואילו אבות מבקשים לעצמם מקום שיוחד בעבר לנשים, של טיפול וההנקה (מריה והילד). המערך המשפחתי, מאתגר עבור אמנים המצביעים על התמודדות בתוך המערך הזה ( "מחול היומיום", ו"סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים"), אך עבור אחרות המסגרת הזו נראית כאופציה אפשרית יחידה בעולם נטול ודאות ( רהאוטופיה) ואצל אחרים זו מסגרת ביקורתית של יחסים סותרים ומורכבים (ארוחת יום שישי). המשא ומתן על תפקידים במשפחה אינו נפקד גם אל מול ערכי יסוד דתיים ומסורתיים (Hidden Mother) והזוגיות מיוצגת ביתרונותיה וחסרונותיה המרובים( White Ball, Dust Ball).סרטה של טלי נבון חיבור חיסור, מפנה את המבט אל אלטרנטיבה נוספת שאינה נשענת על קשרי משפחה מולדים, אלא על משפחתיות מבחירה.

סרטי התערוכה מציגים מכלול של התייחסות יצירתית מזוויות חדשות אל המשפחה על תפקידיה והמתפקדים בתוכה, ומציגה דגש על נשים, נשיות והסתכלות נשית. זוהי תמונת עולם שאינה מוכנית, החוקרת את משמעות היות סובייקט במשפחה בעת הזו.

סרטי התערוכה:

דורון סולומונס

The Daily Dance  (מחול היומיום) 2013

דיוקן האמן כבעל משפחה עומד בבסיס סרטו של דורון סולומונס. סולומונס מציג פכים מחיי היומיום של משפחה ישראלית עכשווית- המשפחה שלו. הריטואלים היומיומיים של כל בני המשפחה מוצגים כנושאי קונפליקט, אך הקונפליקט המרכזי הוא זה של האמן כגבר הנושא בכלכלת המשפחה. הפרנסה מוצגת מיד עם תחילת הסרט בדמות הסלט היפהפה והמעוצב שסולומונס עצמו, הדמות הראשית בסרט חותך. הסלט נחתך בעשר אצבעותיו שהביאו אל השולחן את האוכל (עשר אצבעות המוצגות באופן הזרתי). הסלט מחולק לכל אחת ואחד מחברי המשפחה ומה מוגש לדורון סולומונס – האמן? אצבעו החתוכה, בתוספת מעט דם כרוטב.  האווירה העולצת והמעוצבת מוחלפת לרגע בדימוי המטריד של אצבע המוגשת בצלחת. בפראפרזה על הביטוי של הכותב, הכותב בדם ליבו, כך האמן בעל המשפחה יוצר למרות הדם שהוא מקיז  לצורך פרנסה. המשפחה של סולומונס, הנה בהרכבה, לב הקונצנזוס והנורמליות הישראלית, ומורכבת מאבא, אמא ושלושה ילדים. אלא שהנורמליות מופרעת עם הדימוי המטריד. סולומונס מפרנס תוך ויתור על חלק מגופו, וגם כאשר כל בני המשפחה הולכים לישון ועוצמים את עיניהם במנוחה בסוף היום. הוא נותר בעיניים פקוחות. אלה מסמלות התפכחות שאני קוראת כהבנה ופיענוח של תפקידו בתוך המערכת הקפיטליסטית הישראלית. לא תהיה זו הפעם הראשונה שסולומונס עוסק בקפיטליזם,המיוצג בסרט על ידי העולם המעוצב שסביבו. סולומונס עצמו, למרות התפכחותו, משלים ומתפקד כשותף פעיל במחול הקפיטליסטי. גם אם אצבעו היא תג מחיר שעליו לשלם, והוא היחיד שנשאר ער בלילה, הוא עדיין משתתף פעיל בריקוד הזה- מחול היומיום.

מירב הימן- סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים 2013

כלכלת המשפחה, על הניהול המורכב של חיי המשפחה ויחסי הכח שבתוכה עומדים במוקד עבודתה של מירב הימן. היא שואלת מושג מעולם הפסיכולוגיה המשפחתית המדמה את המשפחה לגוף שיש לשמור על האיזון שלו. השימוש ברקדני אקרובלנס מרמז על כך שצריך כנראה להיות לפחות אקרובט כדי לשמור על איזון בתוך המשפחה. כמו אצל סולומונס, סיטואציות מחיי היומיום משמשות כגירוי להצגה של האתגרים העומדים בפני המשפחה. כך, אצל הימן צפייה בטלוויזיה, או ארוחת ערב פשוטה הם אתגר אקרובטי. מסתבר שלהאכיל ילדים קטנים במזון בריאות הוא אתגר לא קטן, ובחדר המיטות יש שדים או בני משפחה היוצאים מהארון ומשתתפים במעשה האהבה של ההורים. בהרבה מאד סיטואציות נוכחים חברי המשפחה המורחבת ולא רק חברי המשפחה הגרעינית, כמין מטאפורה לכך שבכל הפעילויות היומיומיות במסגרת המשפחה, הסובייקט מתפקד מתוך עולם שלם שחוה במסגרות משפחתיות קודמות. כמו בעבודות נוספות וקודמות מציגה הימן סיטואציות מבוימות בהגזמה כדי ליצור הזרה לסיטואציות יומיומיות מוכרות. הזרה שבמקרה הדנן אמורה להצביע על הקושי וחוסר המוכניות שביחסים הפנים משפחתיים ולהציף את החוויה על מורכבותה והקשיים שהיא מעלה עבור מי שחווה אותה בחיי היומיום.

תמר ניסים reutopia (רהאוטופיה) 2013

גם בסרטה של תמר ניסים מתוארת משפחה של הקונצנזוס הישראלי: אמא, אבא ושלושה ילדים גדולים. הפעם זו משפחה בזמן מצוקה, מצב קיצוני של מלחמה, תנאים חיצוניים של דיסטופיה.[3] מה קורה למשפחה בעת כזו? היא מהווה עוגן, מתלכדת ומתפקדת כיחידה אחת כדי ליצור המשכיות ולשרוד (דימוי מוקצן למצב הישראלי המתמשך). כמו אצל סולומונס המשפחה בסרט היא משפחה אמיתית- משפחת האמנית תמר ניסים. המשפחה כולה מתגייסת להישרדות לנוכח הסכנה וכולם יחד משתפים פעולה ובונים בית. בתוך המצב הדיסטופי הזה, נבנה בית פרוביזורי המשמש כסמל בלבד. זהו בית שפיזית הוא משענת קנה רצוץ, אך למרות שבריריותו הוא אתר המשמש לאיחוד המשפחה. הבית שבונה המשפחה לא יגן עליהם אפילו לא מגשם, אך הוא מרחב המאפשר חיבוק חם. למעשה, בתוך המבנה המאזכר מאד את המרחב העתידני של בלייד ראנר, אין צורך במחסה מפני גשם, אלא מפני סכנות עתידניות של זיהום שאינן מוחשיות. כל הסיטואציה של הקיום המשפחתי בסרט היא הזרתית- הבית שנבנה אינו יכול להגן מפני סכנות פיזיות, החוץ הוא מאיים והרוס, הנחמה היחידה המסתמנת היא, שמפני חוסר הודאות והסכנות החיצוניות ניתן להתגונן רק באמצעות היחסים הפנים משפחתיים המיוצגים בהתאספות המשפחתית לשיתוף פעולה וחיבוק. שם העבודה מרמז על הסיכוי וסיכולו הבו זמני. יש ניסיון לחזור למצב אוטופי, אך אוטופיה היא הרי מצב היפותטי לא ישים, שמעולם לא התקיים בעבר ולכן כנראה שלא יתקיים גם בעתיד.

איתמר רוז- ארוחת שישי 2013

משפחה במצב אוטופי היא גם נושא סרטו של איתמר רוז. הסרט מציג מעין מתיחה בה רוז חודר עם המצלמה לחיי משפחה בעת ארוחת שישי, ומבקש מבעלת הבית לשתף עמו פעולה ולספר שהיא ובן זוגה זכו ב28 מיליון ₪ בלוטו. הדינמיקה המקסימה של חיבוקים ונשיקות בחיי המשפחה משתנה בצורה מאד איטית לאחר ההכרזה המשמעותית. נדמה שבחיי המשפחה הזו יש עמידות גדולה, אך למרות זאת, מתגלעות תוקפנויות ושאלות קנטרניות טפשיות (מי האידיוט שלא מילא דאבל לוטו?) והפרגון המשפחתי גם אם הוא אמיתי, חושף ומאפשר לעקוב בזמן קצר מאד אחר ניואנסים של קנאה, פחד, שוויון נפש, חוסר אמון ותמיכה. מהו הניסיון שעומד בבסיס הסרט? הרצון לעקוב אחר התנהגות אנושית אינסטינקטיווית ולבחון את התגובה האנושית הראשונית והבסיסית. גם ביצירות קודמות שלו, מעלה איתמר רוז סיטואציות אבסורדיות, מטיל אנשים לתוכם על מנת לבחון את התגובות המוכניות שלהם. אם האמנים האחרים בתערוכה, יוצרים סוג של הזרה לתנועות ולפעילות היומיומית, כאן נעשה מהלך הפוך, רוז לוקח סיטואציה ייחודית- הזכייה בלוטו, ומבקש לגרום לאנשים תגובה אוטומטית. בשונה מאד משאר הסרטים בתערוכה, השפה של הסרט היא השפה הדוקומנטארית ולא שפת הוידאו ארט, ההולמת מעקב אחר סיטואציה מן החיים האמיתיים. הדוקומנטציה מכתיבה את שפת הביטוי של הסרט, יוצרת את אופיו ומאפשרת לדקויות המאפיינות יחסים פנים משפחתיים להתגלות.

 

אלה אמיתי סדובסקי –אי שקט 2012

אמיתי סדובסקי מציגה בסרטה את אם המשפחה. זהו סרט סטופ מושן שצולם על לוח מודעות ברחוב הע"ח בשכונת מוסררה, כחלק מהפרויקט הקהילתי-"מוסללה", בירושלים מחודש פברואר עד יולי 2012. הסיפור נבנה תוך כדי יצירתו של הסרט ומושפע משיחות ומפגשים עם העוברים ושבים בשכונה. הסרט יוצר משמעות לציורים של לוח המודעות דרך ישות המספרת, שהיא האמנית המפרשת את המתרחש, ומשתפת במחשבותיה. הפרשנית היא אשה העסוקה בדימוי העצמי שלה ובעיני העוברים והשבים- "שמנה? רזה? יפה? צוחקת, מכינה, מפנה, נושקת, קושרת, פורמת, חושבת, אי שקט". ברור לגמרי שהאשה הזו שבין המלים היא אמא, בפס הקול גם נאמר "ברוך השם יש לי ילדים". האמהות היא אחד התפקידים הנשיים הניכרים בתוך דבריה וגם בדברי העוברים והשבים, ולכן גם אחת מאפיוני הזהות המרכזיים של הדמות הפרשנית. העוברים והשבים יוצרים פסיפס של החברה הישראלית הנוכחת במוסררה. ביניהם דתיים, נזירות, נשים, גברים וילדים. בעיניהם הדימוי של האמנית קשור בתפקידים נשיים מסורתיים, בעוד שהפרשנית עסוקה בלצייר ולברוא דרך הלוח ופרשנותו מציאות של אשה, בעלת קיום מחוץ לתבניות הפטריארכליות- כלומר לא רק יולדת, יפה או רזה. זוהי אשה שחושבת, בעלת רצונות, משאלות, כזו שיכולה לברוא עולם ולפוצץ אותו בין רגע, כזו שלוקחת את המושכות בידיה באמצעות התיאור והפרשנות שהיא מעניקה לסיפור הקורם עור וגידים מול עיניה. זוהי אשה בעלת איכות של סוכנת (Agency) הבוראת בפרשנותה את עולמה ואת העולם של מוסררה 2012.

אלה זהרנו גרינהויז – ביד אחת 2013

האמהות היא עמדת ההתבוננות והפרשנות גם של אלה זהרנו גרינהויז בסרט זה. עם תחילתו, כמו רופא לפני ניתוח, היא מורידה את הלק האדום מעל ציפורניה, ובאמצעות האקט הזה פושטת את זהותה כאשה שהפן של הפיתוי והתשוקה היו צד דומיננטי בחייה, ומכינה עצמה לקראת חייה החדשים כאם. הנשיות, התשוקה, החיות והפיתוי שמסמל הלק האדום עומדים להתחלף בחיים עמוסים במטלות ביתיות, של אשה הפעילה באמצעות יד אחת בלבד. היד האחת הזו היא מעין נכות המצמיתה את גיבורת הסרט, שפניה אינם נראים, אל עבודות הבית, ביניהן הכנת בקבוקים, טיגון קציצות שטיפת כלים ועוד. בסוף היום, היד האחת הזו גם חולצת פקק של בקבוק בירה עבור בן הזוג החוזר הביתה עייף מהעבודה. למרות שבחיי האשה הזו יש גם אדניות עם פרחים אדומים, מכשיר מים מעוצב באדום לוהט, ואפילו מקום ליצור באמצעות הסבת הלק האדום לחומר יצירה, מתואר קושי גדול והתנגדות, לצד ההתבגרות וההשלמה עם התפקיד החדש- תפקיד האם. הסרט מסתיים עם תליית הציור שצוייר באמצעות הלק האדום על הקיר (ביד אחת), וביד השניה מתגלה תינוקת. האם מקבלת על עצמה את ריבוי התפקידים בחייה. המרכזיים שבהם: אמהות ויצירה, את הפיתוי היא זנחה כבר בהתחלה. הסרט מהדהד את נושא המשא ומתן בדבר התפקידים והזהויות של נשים בעולם הפוסטמודרני. כאן, הדמות מתבגרת אל תוך זהותה כאם, שהיא אמנית ומסכינה עם המורכבות של תפקידיה במסגרת המשפחה.

 

 

אורית חסון ולדר – בית החולים האיטלקי חיפה 2013

פן אחר של נשיות ויחסים בתוך המשפחה מציגה אורית חסון ולדר באמצעות יחסי אחיות. במרכז הסרט שחזור של חוויה שהתרחשה בבית החולים האיטלקי בחיפה. בדומה לסרטו של איתמר רוז גם עבודה זו משתמשת באופן חלקי בשפת הקולנוע הדוקומנטארי. באמצעות הסרט, חוזרת האמנית אל אתר שהוא מעין קוד דחוס של משמעות האוצר בקיומו זיכרון של חוויה חזקה מהעבר- ניתוח להקטנת חזה שעברה אחותה. האמנית עצמה אינה מופיעה בסרט, אך סוכנת שלה, בת דמותה או בת דמות אחותה מופיעה במקום. מי היא בת הדמות הזו? שחקנית ערביה בשם למא מהכפר ריינא בגליל. השימוש בשחקנית ערביה, בבית חולים האיטלקי שהוא מרחב לא ישראלי, המנוהל על ידי נזירות מעירק, ירדן ואיטליה מצביע על ניסיון השתלבות במרחב הים תיכוני נטול גבולות ומגבלות מדיניות. השפה הקולנועית, האסוציאטיבית בחלקה, יוצרת דיסוננס ועימות עם חלקי הסרט התיעודיים. כמכלול, הסרט יוצר קונפליקט, שבירת אמון והזרה הנוצרת מן הפער בין השפה הדוקומנטארית, האמיתית, המתארת את המקום על מסדרונותיו, המעליות שלו, המדרגות שלו והנוף שלו, מול הניסיון של למא לשחק בסרט, להתחפש לנזירה ובכלל לספר סיפור. הניסיון להיזכר בטראומה של ניתוח הקטנת החזה, באמצעות חיבור סצנות אסוציאטיבי בשפה קולנועית תיעודית יוצר תעתוע. החיבור בין שני אופני הסיפר יוצר משבר אמון של הצופה בנצפה ומחייב גיוס אסטרטגיות שכלתניות לצורך להבנה. נוצר בסרט זיכרון של אחות, החוזרת אל טראומה מן העבר המשפחתי, באמצעות מעקב המתרחש דרך המרחב של בית החולים המשחזר את הטראומה של הניתוח.

נדב בן נון –אמא ואני 2010

יחסים משפחתיים של בן ואימו עומדים במרכז הסרט של נדב בן נון. הסרט יוצר סיטואציה אבסורדית, בה בן נון מעמיד את עצמו לצד אמו מול מצלמה, ללא תזוזה, למשך כ-3 דקות. העמידה הדמומה של שתי הדמויות מחייבת אותנו להביט בשניהם ובדמיון ביניהם. הדמיון  יוצר התייחסות אל היחסים שביניהם, שלכאורה איננו יכולים לדעת עליהם דבר. אך הבחינה המדוקדת המתאפשרת במהלך הזמן הארוך הזה מחייבת התייחסות לכך שנדב התחפש לאמו. הוא שם על ראשו פאה, התאפר ולבש חולצה פירחונית, ובצורתו זו הוא דומה מאד לאמו. הדמיון ביניהם מעלה שאלות לגבי ההגדרות המיניות השגורות של גבר ואשה. יש כאן ניסיון לשבור את הקשב ואת הציפיה של הצופה לראות פעילות על פני המסך. בן נון מבקש מאתנו שנביט בו בחולצה פרחונית, עומד לצד עמו בעמידה דמומה למשך 2:40 דקות. זמן רב בשפת הקולנוע. בסוף הסרט, האם מורדת בתפקידה כמודל, ושוברת את האבסורד של הסרט. בכך היא כאילו פורעת את שפת הוידאו- ארט ומחזירה אותנו למציאות שבה נדב הוא מעין משוגע- היא אומרת לו  "אתה והשטויות שלך". כלומר מחזירה את העולם המצולם למציאות ולנורמליות. צובעת את התחפשותו של האמן באור המציאות שמחוץ למסך, מחוץ לעולם המצולם, מציאות של יחסים שיגרתיים בין אם לבנה. אלו יחסים שבהם האם מצביעה על "הנורמליות" שמחוץ לאמנות.

האינטרפרטמציה הזו מפנה אל מערכת היחסים בין האם לבן שאינה מוצגת על המסך, שבה תפקיד האם הוא לשמור על הנורמליות, להחזיר את בנה אל קרקע המציאות, להצביע עבורו על ההבדלים שבין עולם האמנות לעולם המציאות ולהוות מין פלס מאזן, זאת למרות בגרותו.

איילת אלבנדה ולביא היציג- מריה והילד 2013

יחסי אב ובן, כמו גם שאלות מגדריות עומדים במרכז סרטם של זוג היוצרים.  הסרט מציג אב צעיר- האמן עצמו, לביא היציג, המנסה ניסיון נואל להניק את בנו. כיוון שברור שאב אינו יכול להיניק, נשאלת השאלה מדוע מנסה הגבר הצעיר הזה לעשות זאת. הניסיון הזה מעביר את הסרט מיד לעולם שבו מתקיימים יחסים בלתי אפשריים, כמו באגדות, כמו בדת, כמו ביחסים שבין מריה לישו, שבהם נולד התינוק מרוח הקודש. כאן עומדים להיוולד יחסים מסוג חדש. במישור המציאותי המקביל למטאפורה, אבות מקבלים היום על עצמם רבים מהתפקידים שהיו נתונים בעבר לנשים, ובהם הטיפול היומיומי בתינוקות, על האכלתם והחתלתם. מעבר לכך, מוענקת להם האפשרות לפתח את הצד הנשי שלהם ולהעניק לילדיהם חום, אהבה והזנה שהם פיזיים בעליל, ואפילו את האפשרות להיות דמות מטפל ראשית, דמות שבתבנית הפטריארכלית היא דמות נשית. הפורמולות של היום מאפשרות לאבות לדמות את היחסים של אם ותינוקה ולנשים לצאת לעבודה ולנהוג כאבות המפרנסים של פעם. הסרט, אם כן, לוכד בדימוי אחד חזק את היפוך התפקידים, או את היחסים המגדריים החדשים האפשריים בין אבות לבנים. יוצרי הסרט מגלמים באמצעי הייצור של הסרט הזה את היפוך התפקידים שבין גברים לנשים. הצלמת של הסרט היא אשה- האמנית איילת אלבנדה, והאובייקט המצולם הוא גבר- האמן לביא היציג.  הסרט מעלה שאלות רבות הנובעות מהיפוך התפקידים בין גבר לאשה בתקופה הפוסטמודרנית שבה מתערערות תפיסות בדבר התפקידים המסורתיים של גברים ונשים וביניהן האם ראוי שנשים יוותרו למען גברים על היחסים האינטימיים והמיוחדים שיש להן עם תינוקותיהן? האם גברים מסוגלים בכלל להיכנס לתפקיד האם בשלב כל כך מוקדם של הקשר בינה ובין התינוק? האם גם גברים יכולים לקבל על עצמם את תפקיד הדמות המכילה והמעניקה? והאם אפשרי שגבר ואשה יחליפו את תפקידם לחלוטין?

אורנה אוריין, שלומית ירון, שלי בוהארון 2013- אשה מטע

בסרט זה, בשונה מאד מהקודם לו, מוצגת אשה שאינה קוראת תיגר על תפקידה כאם מזינה, מאזנת ומכילה. הסרט הוא חגיגה מטאפורית של יחסים בין אם לבת. באמצעותך שפת הבוטו, מתבטא משהו מאד בסיסי, עמוק ומהותי ביחסי אמהות ובנות. כך ,הבת תלויה על העץ, נתמכת בגדילתו ומדומה באמצעות היצמדות אליו לבת הגדלה ופורחת. לאורך כל הסרט עומדת לצדה אמה ו"מטפלת "בה באופן אמנותי. היא צובעת אותה, פעם בלבן, אח"כ בורוד, לעתים באדום, מאכילה אותה, מכסה אותה, נראה שהיא מנסה למלא את כל מחסורה של הילדה (שכלל אינה ילדה, אלא רקדנית בוגרת בדמותה של ילדה). הסרט, בהתאם לרוח הבוטו, מעניק חוויית זמן אחרת והלך רוח מדיטטיבי. כך העץ המשמש כרקע הוא עץ מישמשים פורח המאזכר את פריחת עץ הדובדבן האופיינית ליפן. הצביעה והמריחה של הילדה על ידי האם מבטאות את הדינוננס ביחסי אמהות ובנות שבו האם מנסה להזין ולטפל, ומולה הבת מנסה למרוד, להתנתק, אך יחד עם זאת, כל העת, נשמר חוט אריאדנה המחבר ביניהן, חוט היוצר יחסים מורכבים של משיכה ודחייה, אהבה ושנאה, רצון לקשר ובו זמנית רצון להתנתק.

איריס פשדצקי Hidden Mother (האם הנעלמה) 2012

ניתוק וקשר בין אמהות לבנות הם מוטיבים מרכזיים גם בסרט זה, אך הפעם הם מוצגים לאור מכלול משפחתי רחב יותר. הסרט מנסה ללכוד את חוויית היעדר האם בתוך הסדר המשפחתי. מתוארת כאן אזכרה משפחתית שנתית לסב המשפחה. הריטואל הדתי, שהוא מעניין כשלעצמו, כיוון שהוא אישי, ספציפי ואופייני למשפחה הזאת, מאפשר הצצה אל טקס משפחתי אישי. האזכרה מתוארת כטקס שיש בו תפילה, לאחריה כיבוד, וסמול טוק.  לאחר תיעוד האזכרה, ישנו  תיאור הבנות את האם והבנה שזו נעדרת. בדומה למתרחש בסרטה של אורית חסון ולדר, הסרט מתאר חוויית היזכרות, הפעם ביחסים הקרובים עם האם. האזכרה לסב מהווה גל- עד לאם שנפטרה. אך באמצעות האזכרה והיעדרה של האם, יש כאן יש הצהרה לגבי המקום שהאם תפסה במשפחה. למרות שהיא מאד נוכחת, לאחר פטירתה, כאשר היתה בחיים היתה מאד נעדרת. היא נזכרת בסרט סביב התפקידים השירותיים שסיפקה, סביב המטבח וחדר התפילה של הנשים. למרות שפיזית, היא נמצאת בסרט, ניתן לצפות בה ולא לדעת כלל מי היא היתה. באמצעות היעדרותה של האם, הופך הסרט להצהרה על מצבה של האם בתוך המשפחה, משמעותה בחיי ילדיה ונכדיה, ומטאפורה למקומה של האשה בעולם.

 

 

 

 

ההקרנות בבית מני

 

רועי מרדכי ורימה ארסלנוב- WHITE BALL ( כדור לבן) 2013

הסרט מציג יחסים משפחתיים וכרוניקה של חיים זוגיים של שני אמנים. המניע של "עלילת" הסרט הוא כדור לבן מפלסטלינה היוצק תוכן אל תוך החיים הזוגיים, מטאפורה לחומר ממנו בנוייה הזוגיות, או אולי לאופן היצירתי שבה נבנית הזוגיות בין שני אמנים. הכדור הלבן משמש כמקשר בין השניים, ככור לחצוב ממנו, כקיר טיפוס עליו מטפסים בני הזוג וצולחים את מכשולי הזוגיות. הסרט מסתיים בטיסה זוגית על מטוס מעץ על פני מרחבי הבית. בני הזוג התגברו על המכשולים של השיעמום הזוגי, שתואר בתחילת הסרט, על הצורך להסתדר יחד במרחב אחד ובסופו של דבר, היחסים הזוגיים יוצרים שמחה ואהבה  המתבטאים בתעופה ברחבי הבית, כמטאפורה להתרוממות הרוח שביחסים הזוגיים.

תום פניני- Dust  Bowl (גרגר אבק) 2012

בדומה לכדור הלבן המחולל ומניע את WHITE BALL , גם כאן יש כדור המחולל ומניע את הסרט. הפעם זהו "גרגר אבק" [4]שהוא גם שם היצירה של תום פניני. גם עבודה זו עוסקת בזוגיות, אך מפן אחר לגמרי. הDust Bowl הוא שמה של סופת חול שהחלה סדרה של סופות בארה"ב שיצרו את תנועת הנדודים האמריקאית מהמערב התיכון אל דרום ארה"ב. הנדודים האלה יצרו את תקופת השפל הגדול באמריקה בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. העבודה היא מעין ציור נע, אך מבט קרוב יותר מגלה כי היא אינה ציור אלא צילום המאזכר ציורי פחם. בתמונה, בית הדומה לאחד הבתים ב"קוסם מארץ עוץ", ובחזיתו, כמעט בלתי נראים, מפאת זערוריותם, עומד זוג – כנראה בעל ואשה. פס הקול משמיע קול של ירייה. הגבר רוצח את האשה. השלווה של האיזור הכפרי, השקט והדממה של התמונה נקטעים על ידי אלימות קשה. שם היצירה מרמז על השוליות של המוות הזה. האשה היא גרגר אבק בתוך משטר קפיטליסטי – פטריארכלי. המוות שלה כקורבן של בעל אלים, הוא כה קטן ומרוחק שכמעט שאינו מורגש, הוא גרגר אבק. מערכת יחסים אחת מיני מיליונים המסתיימת במוות, או אולי אשה אחת מיני רבות הנרצחת על ידי בן זוגה וייצוג של תופעה קשה ונפוצה ביותר בישראל ובעולם. כיוון שבאמצעות שם היצירה מאוזכרת כאן תקופת השפל הכלכלי בארצות הברית, המוות הופך לגרגר אבק במערכת הקפיטליסטית שבני הזוג פועלים בתוכה.

טלי נבון- חיבור חיסור 2013

העבודה של טלי נבון מחולקת לשניים, בשני החלקים היא מרכיבה אופציות חדשות למשפחתיות. הציור של קבוצת הילדים המלווה את שני חלקי העבודה, מציע את הקבוצה כתחליף למשפחה הגרעינית. בחלק הראשון נראית השתקפות של אחותה של האמנית ביום הראשון שלה בכתה א' עם ילקוט של שנת ה60 ורגליים רזות ורועדות, האחות הזו מתחברת בסוף אל קבוצת בנות הלבושות בכותנות של פעם העסוקות במלחמת כריות. החלק השני של העבודה מתייחס ליחסי אישות באמצעות המטאפורה של מצעים לבנים שהמצלמה מטיילת עליהן. הוידאו מסתיים עם תוצאת השהות בין הסדינים: תינוק המנוענע על ידי אם, קשר המבטא את  הקרבה והאהבה שיש בין אם לתינוק. הקשר והאהבה שבין הבנות בקבוצת הנערות המשחקות וגם בין האם המטפלת לתינוק מקבלים דגש. נבון מציעה בוידאו משפחה המתחלקת לפרטים והיוצרת חיבורים חדשים, כאשר הדגש הוא על חיבורים שיוצרים קשר רגשי ולאו דווקא על קשרי המשפחה.

מוקדי ההקרנה:

מוקד הבאר

דורון סולומונס –The Daily Dance (מחול היומיום) 2013

מירב הימן- סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים 2013

תמר ניסים-  reutopia  (רהאוטופיה) 2013

איתמר רוז- ארוחת שישי 2013

אלה אמיתי סדובסקי- אי שקט

אלה זהרנו גרינהויז – ביד אחת

מוקד המדרגות

אורית חסון ולדר- בית החולים היטלקי חיפה  2013

נדב בן נון – אמא ואני 2010

איילת אלבנדה ולביא היציג- מריה והילד 2013

אורנה אוריין, שלומית ירון, שלי בוהארון- אשה מטע 2013

איריס פשדצקי-Hidden Mother  (האם הנעלמה) 2012

בית מני:

על גבי הבניין- מירב הימן- סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים 2013

רועי מרדכי ורימה ארסלנוב- White Ball  (כדור לבן) 2013

תום פניני-  Dust Bowl (גרגר אבק) 2012

טלי נבון- חיבור חיסור 2013

תודות:

אנשי קרן רבינוביץ'- גיורא עיני, אלון גרבוז, יואב אברמוביץ', אסתי שדה, רונה קינן. צביקה וקרט- עריכה, אורית חן צדוק- עיצוב גרפי, לוסטיג- הקרנות, לאנשי ענבל: רפי כהן,ציון נוריאל,  אסתר מורגנשטרן, ד"ר רזי אמיתי. בית מני- פנחס רזניק, טל ליטני, ישראל קפלן, הדס שפירא- יח"צ, לדפנה שלום ונעמה מישר שהחלו את המסורת של תערוכות וידאו ארט בחצר ענבל.


[1] מתוך האינציקלופדיה של הרעיונות, תרבות, מחשבה, תקשורת, דוד גורביץ' ודן ערב, בבל 2012. עמ' 697.

[2]  גורביץ וערב עמוד 700.

[3] דיסטופיה היא ההיפך מאוטופיה.

[4] תרגום שלי , כ.ג.ק

ואני מספרת קצת על התערוכה למנחם הורוביץ:

http://www.mako.co.il/news-channel2/Economy-Newcast/Article-4e6efacffe00641004.htm

כאן נכתב בהארץ על העבודה "סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים" שגם זכה בפרסים רבים בחו"ל.

הארץ על מירב הימן

web-2349

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s