סיור ב"אוסף דובי שיף" לאמנות במלון מרינה בתל אביב

ביום חמישי האחרון הוזמנתי למסיבת עיתונאים במלון מרינה בתל אביב. אני יודעת על קיומו של המקום מאז ומעולם אך עד כה רק חלפתי על פניו כיוון שראשית, אני תל אביבית ואין לי צורך להתאכסן בעיר, שנית, כמו מרבית אנשי תל אביב אני מנסה להדחיק את קיומה של כיכר אתרים שבה מצוי המלון, שלישית בעוונותיי לא ידעתי על הימצאה של תצוגת קבע של אמנות משובחת בחוצותיו.

כל אלה השתנו ביום חמישי. האירוע היה לכבוד פתיחתו של גג המלון לאירועים. אך הסיבה שאני הלכתי הייתה על מנת לצפות באוסף, מודה ומתוודה שהייתה זו חוויה מספקת מאד.

האוסף הוא בחירה יפהפייה של אמנות המוגדרת על ידי אנשי המלון כ"פיגורטיבית-ריאליסטית" מושג בעייתי משהו לתיאור סגנון ציור, ובמיוחד לתיאור היצירות המצויות באוסף, כיון  שפיגורטיבי וריאליסטי הם מושגים טעונים ומעורערים בשיח האמנותי. אך בנפרד מהגדרות כאלה או אחרות, הקו המנחה הזה יוצר אוסף יפה וקל לעיכול עבור קהל שלא בהכרח קורא אמנות מודרנית. בכל ציור כיאה להגדרת הז'אנר על ידי מציגיו ישנה דמות או אובייקט שניתן לזהות ולהבין. לא תראו באוסף יצירות שנושאן הוא אבסטרקטי. יחד עם זאת, למרות ההתעלמות הבוטה מרוחה המופשט של האמנות העכשווית, ניתן להצביע על טעם אמנותי משובח וחוויה מאד מהנה בביקור.

אתעכב רק על מספר קטן מהיצירות הנהדרות של האוסף כדי לתת לקוראי טעימה מהביקור.

מימין זוהר פריימן "לפגוש את הדיבוק" משמאל צ'אוקסינג זאנג כלת נייר 2008

זוג היצירות שפתח את הביקור שלנו בקומה ה5 היה של שתי כלות. האחת של זוהר פריימן ושמה "לפגוש את הדיבוק" (2012) והשנייה "כלת נייר" של זאנג צ'אוקסינג (2008). ההצבה של שתי העבודות  אחת לצד השנייה מעלה על הדעת את ההבדלים אך גם את הדמיון התרבותי של ייצוג הכלה בתרבות היהודית מול תרבות אחרת. זוהר פריימן מרפררת למחזה "הדיבוק" העוסק בכלה יהודיה. פריימן היא אמנית החיה בברלין שמוצאה ממשפחה חרדית. כאשר היא מעלה את הדימוי הטעון של "הדיבוק" בציור הכלה היא מעלה נושאים מאד נשיים, העוסקים בציווי שחל על נשים בחברה החרדית להינשא צעירות לחתן שנבחר עבורן בשידוך. היא שואלת שאלות לגבי תפקיד הדיבוק בחיי הכלה בציור היא מציבה בבואה שלה או דמות נוספת קטנה ממנה לצידה, המאירה את השאלות האלה. באותה אווירה מוצבת לצידה "כלת הנייר" כאשר מבטה מופנה נכוחה אל הצופה ושואל שאלות רבות על מקומה של הכלה, רצונה ותפקידה בשמלת הנייר, אך גם שאלות בקשר למעמד של האשה בתרבות. אופן העמדת הדמות כאשר ידה מופנית לכיוון ימין בסוג של הצבעה או סוג של ניסיון אחיזה ללא מענה, מפנה את הצופה אל אחת מאבני הדרך בתולדות האמנות ,אל "נישואי הזוג ארנולפיני" של יאן ואן אייק מ1434, שם האשה מגישה לבעלה את ידה באותה מחווה בדיוק כמו של "כלת הנייר", אלא שהיא "אוחזת" בידו של בעלה. אני כותבת אוחזת במרכאות כיוון שגם שם זו אחיזה מוזרה ורפויה שלא ברור תפקידה, היא מראה את כל כף היד בצורה שנראה שבאה להצביע בצורה סימבולית על הקשר בין שתי הדמויות יותר מאשר להצביע על מאורע שאכן אירע במציאות. בציור "כלת הנייר" הכלה מוצגת לבדה עם הפניית היד המופנית במחווה של  שאלה וההבדלים בין שתי הנשים מעלים רעיונות לגבי מעמדן של נשים וכלות אז, היום ובתרבויות שונות.

כיוון שהאוסף עוסק בציור פיגורטיבי, חלק גדול ממנו עוסק בדיוקנאות. וכך מקומם של דיוקנאות של בני משפחה נוכחים מאד. בראשם בולטים דיוקנאות של אבות. ארם גרשוני מציג את אביו בציור "משה" (2006), מתן בן כנען מציג את "המחסן של אבא"(2014) , אביטל בורג מציירת את אביה הפוליטיקאי אברום בורג בציור "אבא" (2012), המוצג לצד דיוקן עצמי שלה "דיוקן עצמי בישיבה" מ2012.

 

 

 

מימין:"אבא" אביטל בורג 2012, משמאל "משה" 2006 מאת ארם גרשוני

 

 

 

כפי שצפוי בציור פיגורטיבי, יש הרבה ציורי נוף, צמחיה, ציורי מרחב העבודה של האמן, וחללים פנימיים. מי שמשך את עיני עם החללים הפנימיים שהוא מצייר ומנכיח ביצירתו הוא מארק ינאי. בקטלוג מופיע בהבלטה הציור "חלל לבן "(2011),  אך ניתן לראות באוסף ציורים יפהפיים נוספים שלו. ינאי מציג כאן בעיקר דלתות ופתחים. האסטיקה של הציור היא סוג של תעתיק של נוף בנוי מציאותי, אך האופן שהוא מציג אותו, הזוית שהוא בוחר והצבעים שהוא משתמש בהם יוצרים הרמוניה, יופי ואסתטיקה מושכים במיוחד. החללים המצויירים הם חללים שיש בהם רומנטיקה של  של בנייה מהסוג הישן. סוג הבנייה שהפך לטרנדי את איזור לב תל אביב או להבדיל אזור בקעה ורחביה בירושלים.

 

 

באוסף ייצוג מכובד לבני משפחה אחרים מלבד אבות, כמו ילדים ונשים אך הדיוקן העצמי  מנצח מבחינת כמות היצירות ובתחום זה אציין את הדיוקנאות העצמיים של דוד ניפו ( 2002) ואיאן קאמברלנד (2013).

 

 

 

 

פרט לביקור עצמאי באוסף היפה הפתוח ללא תשלום לביקורים,בתיאום מראש, ניתן לבקר בו גם בעזרת הדרכה כפי שאני עשיתי עם המדריכה מיכל ראובני, וכמו כן ניתן לבלות על הגג המטופח של המלון. מהגג רואים את תל אביב בזווית הפוטוגנית ביותר שלה, שבה קו החוף פתוח ובהיר והים פרוש בכל יופיו המרהיב.

על גג המלון יש בריכה, הוא מרוצף בדק עץ, וניתן לערוך בו אירועים עד 300 איש. אנחנו העיתונאים קיבלנו קוקטייל וארוחת צהריים מצויינת ואפילו עיסוי מזוג מעסים נפלא- עודד סולד ואילת עופר.

מה אומר, ביום חמישי החיים היו יפים! והבשורה המשמחת היא שאתם יכולים גם!

אוסף דובי שיף במלון מרינה, כיכר אתרים, הירקון 167 תל אביב. טל:  03-521777,מחלקת אירועים 03-5211742

פורסם במקור בפרסטיג'

http://www.prestige.co.il/article.aspx?ID=3686