אהבה זאת לא היתה, במאית מיה צרפתי, פסטיבל דוקאביב

כחוקרת קולנוע דוקומנטארי, פסטיבל דוקאביב הוא חגיגה שנתית שאני משתתפת בה בקביעות. הקורונה לצערי הקטינה מאד את מפלס השמחה שלי מהפסטיבל כי הוא כבר אינו משמש כמפגש חברתי, וראיתי את מרבית הסרטים מהנוחות שבביתי ולבדי, אך בכל זאת, הנושאים, הסרטים והאוצרות שלהם לגמרי מרוממי מחשבה ונפש.

אהבה זאת לא היתה

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על הסרט "אהבה זאת לא היתה" סרטה של הבמאית מיה צרפתי, העוסק  בהלנה ציטרון, אישה שהגורל העמיד אותה בפני שאלות קיומיות קשות מנשוא. כמו רבים מהיהודים מצ'כוסלובקיה, היא נשלחה לאושוויץ ואם לא היתה מסומנת על ידי מלאך כלשהו בשמים, ודאי היתה עולה בעשן המשרפות כמו רבים מאמהותינו ואבותינו. אלא שאת הלנה חנן אלוהים ביופי רב, בקול נהדר ואולי גם במזל, שהשאיר אותה בחיים עד לגיל מבוגר. במחנה הנוראי הזה מצאה אותה אהבה, התאהב בה פרנץ וונטש קצין אס.אס והיא כנראה גם החזירה לו משלה. וונטש המאוהב שמר על חייה של הלנה ולמרות שחלתה בטיפוס, ולמרות שכנראה כבר היתה אמורה פעמים רבות להישלח אל תאי הגזים, הוא הצליח להעביר לה דברי מאכל, לשמור אותה בחיים ואף כנראה להתיר את סיפור האהבה מחבריו. לא רק אותה הציל וונטש, אלא גם את אחותה שנאלצה להיפרד בדרך זו מילדיה ולהישאר בחיים. יודעת כל אם שטוב מותה מחיים ללא ילדיה וגם כי בודאי לא תקריב אותם למען חייה, אלא תלך בשמחה אל מותה יחד עם הילדים, דבר שנמנע מאחותה של הלנה.

כדי לא ליצר פה ספויילר אמשיך רק מעט במעשייה ואספר כי שנים רבות לאחר שהלנה כבר עלתה לארץ, הקימה משפחה והמשיכה בסוג של חיים רגילים (אם יש דבר כזה אחרי השואה)  פנתה אליה לפתע אשתו של וונטש לבוא ולהעיד לטובתו במשפט שדן אותו על פשעיו כנאצי. וכך, בסוג של סגירת מעגל, הצילה הלנה גם היא את חייו של וונטש.

הסרט מעלה שאלות מוסריות רבות והמון המון התלבטויות של הלנה בסביבתה החברתית וגם את הבעיות שניצבה בפניהם תוך כדי ואחרי הקשר האסור שלה עם הקצין הנאצי. סיפור האהבה הזה ודאי העניק סוג של נחמה לשבויים במחנה האיום הזה, אך ביחסי כוחות כל כך מעוותים אשר מטילים ספק באופיה של אהבה זו וגם כמובן במימושה המוצאים ביטוי בשם הסרט: אהבה זאת לא היתה.

כשגיגלתי את שמה של הבימאית מיה צרפתי גיליתי עובדה מעניינת והיא שהסרט מבוסס על סרט סטודנטים קצר יותר שעשתה בשם "היפה בנשים", סרט שזכה לתהילה גם הוא כסרט סטודנטים כאשר זכה באוסקר!

לפני שנבדוק את המרכיבים להצלחת הסרט אציין במאמר מוסגר ש"אהבה זאת לא היתה" מחזקת לצערי את הסברה שהמקומות שסרטים ישראליים יכולים להצליח בהם הצלחה פנומנלית הם עדיין סרטים העוסקים בשואה או בסכסוך הערבי ישראלי. ואני מאמינה שהסרט הזה יהיה גם הוא הצלחה בינלאומית מאותה סיבה.

ההצלחה של הסרט כיצירת אמנות עולה בראש ובראשונה מהסגנון הדוקומנטארי שלו, בעל מספר מרכיבים מצויינים: האחד שימוש יפה בקטעי ארכיון, השני שימוש מקורי בארט והשלישי הנרטיב או פיזור האינפורמציה המעולה.

איך נעשה השימוש האלגנטי והמבריק בקטעי ארכיון? הלנה ציטרון ואחותה כנראה רואיינו וסיפרו את סיפורן במלואו בראיון פרונטלי, אולי בצורה של עדות ליד ושם. בריאיון מסוג זה יש גבול לכמה הוא יכול להיות מרגש ומעניין. הבמאית מיה צרפתי, לקחה את קטעי הארכיון ושזרה אותם בצורה של סרט מתח. והסרט נפתח בחידה ויזואלית מאד והיא איך אישה הכלואה במחנה אושוויץ יכולה להיראות כל כך עליזה ובעלת לחיים תפוחות המביעות בריאות כשהיא לבושה בבגדי המחנה?

התשובה לשאלה זו תוביל את פיזור האינפורמציה בין עדויות בקטעי ארכיון, עדויות "חיות" [i] של חברותיה למאסר במחנה הריכוז של הלנה ציטרון, עדויות של הלנה ציטרון ואחותה וקטעים מומחזים של אנימציית סטופ מושן שעשויה על ידי איילת אלבנדה ושלומית גופר. האנימציה המצוינת הזו נשאבה ועולה מתוך ההרגל של פרנץ וונטש לגזור תמונות שלו ושל הלנה ציטרון ולשבץ אותן בתמונות של אנשים אחרים. וכך, המגזרות -תמונות מתארות את וונטש והלנה בטיול, משחזרות את סצנת המשפט של וונטש בצורה מעוורת אמוציות ומתארות את הלנה בכל מיני סיטואציות עליהן היא מעידה מן המחנה.

הקושי בהפקת סרט דוקומנטארי בנושא של אנשים שכבר אינם בין החיים הוא קושי גדול והפיתרון היצירתי כאן הוא מבריק כיוון שהוא נובע מחומרי הסרט ומצליח להמחיש בצורה מאד חיה את הסצנות שהגיבורות והגיבורים מתארים כדרמטיים בסרט.

לסיכום אומר שצפיתי בארבעה סרטים מפסטיבל דוקאביב, וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים, או יותר נכון שופטי הפסטיבל כי המלצתי לחברות/ים על הסרט כ"הבחירה" שלי בפסטיבל. ברגעי כתיבה אלה, כבר ידוע שהסרט זכה בפרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2020.

אוסי, מה את אומרת?

"אהבה זאת לא היתה". בימוי: מיה צרפתי. צילום: איתי גרוס, זיו ברקוביץ'. עריכה: שרון יעיש. הפקה: ניר סער, קורט לנגביין. ארט: שלומית גופר ואיילת אלבנדה. 86 דקות

 

[i] המושג עדויות חיות, אינו תיאור מדוייק, כיוון שבסרט אנו צופים בעדויות מצולמות. החברות למחנה רואיינו כאשר היו בחיים בזמן הצילום ואילו הלנה ואחותה צולמו לפני הפקת הסרט, תאריך פטירתן הוא בעשור הראשון של המילניום.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s