עסק משפחתי

 

Tovit Basirtman

הזמנה לפתיחה

בקרוב תיפתח תערוכת ציור חדשה של הציירת טובית בסירטמן באוצרותי. מוזמנים מאד לפתיחה בגלריה פלורנטין 4.

התערוכה ממשיכה את המחקר שלי בנושא המשפחה וכוללת ציורים מרגשים ובעלי הסתכלות מעניינת  על מוסד המשפחה. בעבודות של טובית בסירטמן מוצגים דיוקנאות שבניגוד לדיוקן המשפחתי הקלאסי אינם מבוימים לצורך הציור. האובייקטים בציור הם תעתיק של תמונות שנעשו לצורך תיעוד אירועים בחיי המשפחה, תמונות שהן חלק מאובססיית התיעוד העכשווית.

בולימית התיעוד הזו סובלת את קיומן של תמונות שאינן בהכרח מאדירות את המשפחה או מתארות את האובייקטים במלוא זוהרם.

בסירטמן בוחרת דווקא את התמונות המעלות על פני השטח משהו קצת מטריד, רגעים שבהם הדמויות שרויות במצב חשוף או של אי נוחות. היא מציירת רגעים הנראים מוכרים ושגרתיים כמו סצינה בבריכה. זו לדוגמא, מכילה מלבד שכשוך במים גם איזו חרדה מפני העתיד לבוא. כאילו שהציור כולל גם פס קול של מוסיקה מאיימת. ואילו הדמויות בציור מסיבת יום ההולדת אינן שמחות כי אם בוהות בפה פתוח בסוג של עלבון כלפי המשתתפים והעולם.

הפגישה, ציור בצבע מים

העולם המתואר הוא אנושי ומרגש בבר חלופיותו. בסירטמן משתפת את הצופה בכל אותם פעמים שהמסיבות לא ממש צלחו, וברגעים שאינם כוללים שיאים חברתיים או צילומיים. מבחינתה דווקא אלה הם רגעי השיא. הרגעים של ה"פונקטום" אותו חיפש רולנד בארת' בצילום. הילדים, שקיימת מהם ציפייה תמידית ליהנות ממסיבות, מפעילויות, מאירועים משפחתיים ואפילו מבית הספר, מבלים חלק גדולים מחייהם ברגעי שעמום. האמת העירומה היא שהם אינם נהנים תמיד, כפי שגם מבוגרים אינם נהנים בהכרח משגרת יומם, או שהמכלול היה מהנה אך בהכרח כולל גם כמה רגעי מבוכה, התבדלות והתבודדות.

החומרים של בסירטמן הם ימי החול והיומיום, בהם היא יוצקת את עמדתה. במובן זה היא ממשיכה את האימפולס הורמרי( בעקבות הצייר יוהאנס ורמר)  שבו מועלה על נס היומיום. שחל בו נס ה"אנדר סטייטמנט". אלא שבמקום כדי חלב וכובעים ועוזרות בית, החומרים מהם יצוקים חיי היומיום הפוסטמודרניים, כוללים אריזות עם סימני ברקו , שלט של "הוט" המונח על השולחן תוך כדי פעילות יצירה, או ברווז מחמד עכשווי המאזכר את החמוס שהחזיקה צ'צ'יליה גלראני בציור "הגבירה והחמוס" של דה ווינצ'י.

בין ההשפעות הבולטות שיש בתערוכה ניתן להבחין במיוחד בעקבותיהם של דיוויד הוקני וג'ון קורין.

לאירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/events/438510163157324/

כל הפרטים בהזמנה המצורפת!

להתראות!

כרמל

גוסטב קלימט הלך אתי לצבע טרי

כשהייתי בגיל ההתבגרות היה לי "קראש" רציני מאד על גוסטב קלימט. הרומנטיקה החזקה בציוריו והאניגמטיות הנשית, המרבדים הנהדרים של צבע שיצר סוג של כיסוי לדמויות והתחושה החזקה של מין ויצרים המוקרנים מציוריו משכו אותי מאד. לכן, ואולי מכיוון שראיתי השבוע את הסרט "האשה בזהב" של הבמאי סיימון קרטיס, העוסק בציורו "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך באוואר", שעמד במוקד מאבק להשיבו לבעלת הציור היהודיה מריה אלטמן, משכו את עיני ביריד "צבע טרי" שתי עבודות שהזכירו לי מאד את האסתטיקה של קלימט.

האשה בזהב

הראשונה היא עבודה של יגאל עוזרי, שהוצגה בסדנת ההדפס של כברי, ובמרכזה אשה-מלכה בבגד אדום-שחור דרמטי המוקפת באורנמנטיקה של זהב בוהק.על גבי הבגד מצויירים כתמי צבע שמזכירים מאד את השמיכות של קלימט, כמו כן  מאזכר אותו הזהב וההתמקדות באשה מלכותית המזכירה מאד את "הדיוקן הראשון של אדלה באוואר בלוך ".

העבודה השנייה שהזכירה לי מאד את קלימט היא של מיסו, שהציגה שתי עבודות שנקראו יחדיו "לנהל מאבק פנימי על גבי נייר".  העבודות שלה הן מעין שטיח של דימויים המתחיל בקיר ונשפך על הריצפה. הן מאזכרות מאד את עבודותיו של קלימט בגלל הדימויים המתחברים אחד אל השני ,בשחור לבן דווקא, אך החיבור בין הדימויים, יוצר את התחושה של שטיח  כמו ה"שמיכות" המכסות את הדמויות אצל קלימט. מעניין לראות את ההבדל במסר האמנותי. בעוד שקלימט צייר  את רוח התקופה של תחילת המאה ה20 , את העושר והדקדנס של וינה בתקופה זו, מיסו בשטיח הדימויים שלה מציינת שהציור הוא דרך עבורה להתמודד עם ניצול מיני שחוותה בילדותה, סוג של גאולה ודרך משלה לתאר ולשלוט על אירועי העבר.

צילום : דניאל קמחי

הציור העומד במרכזו של הסרט

צילום: דניאל קמחי

מיסו, לנהל מאבק פנימי על פני נייר

הנשיקה, גוסטב קלימט

היריד הבוקר, המה מאנשים.

מצד אחד משמח מאד מאד שאמנות בישראל מצליחה למשוך כמות כזו של קהל, אך מצד שני זה די הפריע לצפות באמנות ולהנות מהעבודות המצויינות שהוצגו ביריד.

כמי שיודעת שקהל הוא אינו מובן מאליו ושכדי להביא אירועים למודעות ולהביא קהל צריך לעבוד קשה, ניסיתי לפענח את עובדת הגעתם של ההמונים אל היריד. במהלכו, החל חשד קל מתגנב אל לבי. האם האופציה לרכישה של אמנות היא שהביאה את הקהל הגדול הזה? האם גם לגבי אמנות,  התשוקה הצרכנית והקפיטליזם מנצחים? או שפשוט יש כאן אירוע אמנותי מעולה, המציג מגוון גדול מאד של אמנים ויצירות טובים ומעניינים וזה מה שסוחף את הקהל. סקרנית לשמוע את דעתכם!?

 

 

 

גדרות חיות

מאחורי הגדר

תערוכה חדשה בבית ביאליק באוצרותה של סמדר שפי ובהשתתפות האמנים טלי נבון, רוני (ליז) חג’ג’, יאן טיכי, אבי סבח, חיימי פניכל ומיקי קרצמן .

תצוגת הקבע היפה בבית ביאליק מתקשטת ומאותגרת פעם נוספת על ידי תערוכה חדשה באוצרות סמדר שפי. הפעם, בנושא השאוב מיצירתו של ביאליק "מאחורי הגדר". הסיפור שדורות של תלמידים קראו לקראת מבחני הבגרות, מספר על נח ומארינקה- הוא נער יהודי טוב והיא שכנתו הנוצריה והכפרית המתאהבים, מממשים את אהבתם וכתוצאה נולד למארינקה תינוק. נח מתחתן עם שידוך כשר שסידרה המשפחה ובסוף הסיפור נח ואשתו הטרייה מממשים את נישואיהם כאשר מארינקא צופה בהם מאחורי הגדר עם התינוק בזרועותיה.

הגדר בסיפור נשלפה והפכה לנושא המרכזי בתערוכה המתייחסת אל נושא הגדרות, הגבולות, וחומות ההפרדה, הרלוונטיים מאין כמותם לשיח הפוליטי העכשווי. כמו בסיפור של ביאליק, אנו עדים לכך שלחומות וגדרות יש יכולת הגנה חלקית בלבד וכי ההקמה עצמה מעלה בעיות ושאלות מוסריות ואופרטיביות המועלות בתערוכה:

העבודה ראשונה שאתייחס אליה היא מיצב וידאו בשם  DOMES של יאן טיכי, עבודת וידאו המתייחסת אל הגבולות שיוצרים אמצעי הלוחמה הבלתי קונבנציונלית, המוצגים כיוצרים גבולות דיגיטליים הרוחשים אור מיסתורי ומסביבם משוכפלות כיפות לבנות הנראות ככורים אטומיים. מלבד האסתטיקה המרשימה של העבודה היא מעלה על פני השטח את עבודת הריגול, המודיעין, אמצעי הלוחמה האטומיים והבלתי קונבנצינליים השונים שמוצנעים באמצעי התקשורת וגם מודחקים בחיי היומיום ומהווים איום מז'ורי.

Jan Tichy Domes Detail

יאן טיכי

השנייה היא צילום של מיקי קרצמן המציג את "גבעון החדשה" התנחלות שבליבה בית ערבי ובה מצב ביזרי שבו ההתנחלות מקיפה מכל עבר בית ערבי. בניסיון לסלק את המשפחה הערבית מביתה, אנשי ההתנחלות מקיפים  את הבית מכל עבריו בגדרות ובתים תוך ניסיון להגביל ולמנוע כניסה חופשית של עוברים ושבים. המצב הבלתי אפשרי תוקן על ידי בית המשפט הישראלי שאיפשר לבעל הבית לקבל מפתח לשער לביתו, אך בד בבד נקבע כי ההתנחלות תוכל לפקח באמצעות גדר אינדוקטיבית על כניסה ויציאה של בני אדם לביתו של צברי אגרייב, המתגורר בבית. הצילום מגבוה של קרצמן מנכיח בתודעה את המצב ההזוי של הבית הערבי בקרב ההתנחלות וגם ההצבה בתערוכה מתחת לזכוכית כפי שמניחים מזכרות מן העבר תומכת בהנכחת האבסורד.

Miki Kratsman

מיקי קרצמן

עבודה יפה נוספת היא זו של האמנית טלי נבון רחלי המתייחסת לגדר המטאפורית המפרידה בין הדת לחילוניות. זוהי עבודה שהופקה במקורה לתערוכה שאצרתיבשם גשרים, תערוכה שמטרתה היתה לקדש דווקא את החיבורים והגשרים שבין מגזרים שונים של החברה הישראלית. באופן פרדוקסלי, כל חיבור הוא למעשה גם הפרדה וגבול.

אימג' מתוך עבודת הוידאו "רחלי"

אימג' מתוך עבודת הוידאו "רחלי"

העבודה מציגה  מסך חצוי ומוצגים בה שני צירי התרחשות ובהם שני עולמות. עולם אחד רווי תשוקה ותנועה של אישה באדום בוהק המהלכת בינות לגמדים, ובשני של נשים חרדיות ברחבת הכותל. העבודה מציגה מצד אחד ניסיון להתוודע באמצעות הצצה אל העולם הדתי של הכותל והנשיות הדתיות. מצד שני להציג את חיי התשוקה שיש בהן איזו נחיתות של גמדים, אך גם תנועה חופשית. הסרט מבטא את התחושות של האמנית בביקור בכותל, תחושת ההדרה שיש בה גם רצון לקבלה ולהשתייכות.

שלושת העבודות הן רק דוגמא לייצוג של הקונפליקטים העיקריים במדינת ישראל בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים הנוכחים בעוז במרחב הישראלי העכשווי. מדהים לראות כי לא הרבה השתנה מאז כתב ביאליק את הקטע "היישוב חולה" משנת 1934. הקטע תלוי על קיר בתצוגת הקבע, ובו הוא מצר על הכיבוש, הקפיטליזם והשחיתות, האוכלים בחברה הישראלית בכל פה ומגביהים את הגדרות, החומות והקונפליקטים בתוכנו.

יש בתערוכה עבודות מעניינות נוספות. כדאי ללכת ולראות איך אמנים נוספים מתייחסים לנושא הגדר, לשוב ולהיזכר במורשתו והסתכלותו המיוחדת של ביאליק, לראות כיצד חיו ביאליק ואשתו לפני יותר ממאה שנה ולהתרשם מהאוצרות האלגנטית.

פרטים נוספים באתר של סמדר שפי  http://www.smadarsheffi.

אני בערב הפתיחה

אני בערב הפתיחה

 

 

אלוהים לא מת, הוא חי בבריסל

"קומדיה אלוהית"

במאי: ז'אקו ון דורמל

בלגיה 2015, 113 דקות

צרפתית – כתוביות לעברית ולאנגלית

החל מן 24.12.2015 בסינמטק תל אביב, בקולנוע כוכב רמת השרון וברחבי הארץ

 

צילום כריס דה וויט

צילום כריס דה וויט

הקומדיה האלוהית על פי ז'אקו ון דורמל, הוא סרט בדיוני במובן אמיתי מאד של המילה. זה סרט מלא ועמוס ברעיונות הזויים ובאמת מקוריים ועוסק באלוהים. נשמע כבד נכון? ובכן מפליא, העיסוק כאן באלוהים הוא בהמצאת נרטיב חדש ושונה לתפיסת האל. וזה נעשה בצורה מצחיקה ומקורית מאד. אלוהים לפי ון דורמל חי בעיר בריסל המוצגת כעיר אפרורית ואורבנית מאד. אלוהים זה, מחליט לברוא את העולם והוא עושה זאת באמצעות מחשב מיושן ובו הוא בוחן אפשרות לכך שבריסל תהיה מיושבת ב…ג'ירפות…. אבל אחר כך הוא רואה שזה לא הולך… אז הוא מיישב אותה בבני אדם. זו רק דוגמא אחת לרעיונות ההזויים שמועלים בכל רגע בשצף.

ובכן לאלוהים, שנראה כגבר בן 50, יש אשה ובת (ולא רק בן כמו בנצרות), והם חיים חיי משפחה. אלוהים יושב וחושב על דרכים כיצד להתעמר בבני האדם. הוא ממציא אלפי חוקים מרושעים ומתכנת את העולם של בני התמותה לחיים קשים מנשוא. במובן זה הוא נשמע בדיוק כמו הימים הגרועים של האל שבתנ"ך, אל ש"חרה אפו, מלא כעס, ריב ומדון. מין אב שבניו כל הזמן ממרים את פיו ומתמרדים נגדו.

איאה- בתו של אלוהים. צילום כריס דה וויט

איאה- בתו של אלוהים.
צילום כריס דה וויט

הילדה של אלוהים איאה, רואה את מעשיו ולא אוהבת את מה שהיא רואה. היא מורדת באביה ומחליטה לברוח מהבית.  בהתייעצות עם אחיה ישו, המורד לדרגת פסל על השידה בחדרה (פסל מדבר) היא מחליטה לגייס ששה שליחים נוספים, בנוסף לשניים עשר השליחים הקיימים. הסרט מלווה את איאה, ילדה כבת עשר, בחיפושיה אחר השליחים. אלה מתגלים כאנשים בודדים, כלל לא אטרקטיביים ודי אומללים באופן כללי. מלווה אותה במסעה הומלס שפגשה ברחוב ורושם את תולדות המסע ואת דבריה.

מדובר אם כן בסרט מסע, מסעה של איאה בתו של אלוהים במרד שלה נגדו. במסע זה, אלוהים הנראה כגבר בגיל העמידה בפיג'מה נצחית, מחפש אחריה, לא כיוון שהוא דואג לה, אלא כיוון שהוא רוצה שתאתחל עבורו מחדש את המחשב שבאמצעותו הוא שולט בעולם וגם כדי להעניש אותה. זהו אם כן סרט שבמרכזו אישה שעוברת מסע חניכה, שהיא סוכנת בעלת כח ורצון משלה, המצליחה לזעזע ולהתגבר על אלוהים בכבודו ובעצמו!

בנוסף ומעבר לכך, מדובר ב"גירסה" חדשה ועכשווית לנרטיב הנוצרי. בגרסה זו יש לשתי נשים- בתו ואשתו של אלוהים השפעה וכח גדולים יותר מאלה שיש לגברים- אלוהים ובנו ישו. והנשים הללו, איאה ואמה, מצליחות בכוחותיהן העל אנושיים לשנות משמעותית את חיי האדם לטובה. כדוגמא, האם הופכת במחשב את השמיים לשדה פרחים צבעוניים ורקומים ואיאה הילדה, מצליחה לזהות מנגינת לב הייחודית לכל אדם. מסתבר, שלכל אחד יש מנגינה ייחודית ורוב המנגינות הן מהרפרטואר הקלאסי.

מומלץ לראות את הסרט לא רק בגלל הרעיונות המשוגעים של הבמאי, אלא גם כי מדובר בסרט מצחיק ומהנה.  אחד הקטעים שהצחיקו אותי במיוחד עוסק באחד השליחים החדשים שהוא אדם השואב הנאה מירי באנשים, נשוי ואב לבן. במהלך החיפוש, הוא מתאהב בשליחה אחרת, וכשהוא חוזר הביתה ואשתו מדברת אליו, התמונה הופכת מאד מטושטשת וכך גם הדיבור. זוהי ריאליזציה של המטאפורה של התרחקותו  של הבעל והאב ממשפחתו, סיטואציה אנושית כואבת ושכיחה המתבטאת כאן באמצעים אמנותיים קולנועיים היוצרים סצנה מצחיקה.

סיבה נוספת לראות את הסרט היא השחקנים. המפורסמת שבהם היא קתרין דנב, אך השחקנית שעבורה שווה לבוא היא פילי גרואין בתפקיד הילדה איאה שככוכבת הסרט מחזיקה אותו יפה על כתפיה הצעירות. פילי הינה בעלת נוכחות קולנועית מרשימה ולא רק בזכות יופיה, אלא גם ובעיקר בגלל העוצמה הנובעת ממנה.

איאה זוממת. צילום: ריקרדו ואז פלמה

איאה זוממת.
צילום: ריקרדו ואז פלמה

הסרט מציג כמה רעיונות מתקדמים ונעימים למחשבה, הראשון הוא כפי שהזכרתי, תפקידן החיובי של נשים בבריאת העולם ותחזוקתו כמקום טוב יותר, והשני הוא אמונה באהבה באשר היא, אהבה בין בני אדם וגם בין בני אדם לבעלי חיים, אהבה מזוקקת שאינה תלויה בגזע, מין, מגדר, השתייכות ביולוגית  וגיל.

 מצחיק, מהנה, מפרה ונוגע בתחומי החיים של כולנו!

 

מעבר לכך הסרט קיבל את הפרסים הבאים:

מועמד לגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר

זוכה פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לעיצוב האמנותי
נציג בלגיה לאוסקר האמריקאי 2016

מועמד לפרס הקומדיה הטובה היותר בפרסי האקדמיה האירופאית

זוכה פרס תא מבקרים פדאורה לסרט הזר הטוב ביותר פסטיבל הסרטים חיפה

פרס הקומדיה הטובה ביותר פסטיבל הסרטים אוסטין

פרס הסרט המהנה ביותר פסטיבל הסרטים הנורווגי הבינלאומי

 

והנה הטריילר של הסרט:

https://www.youtube.com/watch?v=_3GHL4oiJP0

 

 

 

 

 

 

כמו פילים בחנות חרסינה – אוסף לאומי- תנועה ציבורית- במוזיאון תל אביב

 

מתוך אוסף לאומי- תנועה ציבורית. צלם: כפיר בולוטין

מתוך אוסף לאומי- תנועה ציבורית. צלם: כפיר בולוטין

אוסף לאומי של קבוצת תנועה ציבורית הוא אירוע רב תחומי, המשלב מחול, תאטרון, מיצג ואמנות.  הקבוצה משתמשת באוסף המוזיאון המכובד באופן אחר ומעורר. הקופסא הלבנה והסטרילית, על אכסדראותיה, האולמות, המרפסות והמחסנים הופכים לבמה לביטוי אמנותי יצירתי, דרכו החלל הופך למגרש משחקים לפרפורמנס וקהל. השימוש הייחודי בחלל המוזיאון ובגוף הרקדנים הוא כה שונה שהייתי ממשילה אותם לפעילות של פילים (רזים) בחנות חרסינה.

את פני הקהל שקנה כרטיסים למופע מקדמת קבוצת רקדנים הצועדת במארש ומצעידה את הקהל בעקבותיה. הרקדנים לבושים בתלבושת המזכירה את התלבושת הייצוגית של חיל הים ומפליאים בצעדיהם הקלים. בשלב זה כבר מובן  שאנו מצויים בסוג של מופע מחול ולאו דווקא בסיור אמנות. הובלנו, אל חדר המשחזר במדויק את הכרזת המדינה בביתו של מאיר דיזנגוף ראש העיר תל אביב . מדריך חביב מסביר לנו שזו הפעם הראשונה מאז 1948 שהחדר על הציורים ששכנו בו ביום הכרזת המדינה שוכנים באותו חלל וכי באותו זמן שכנו בביתו של דיזנגוף למעשה שלוש ישויות: מוזיאון תל אביב, ביתו של דיזנגוף וחלל הכרזת המדינה. ההרצאה הקצרה מסתיימת בהרמת כוסית של יין איכותי ובסופה מתרחשת הפתעה תיאטרונית (לא רוצה לקלקל לכם). הציורים היפים מתארים יהודים אומללים באירופה,  במיוחד נגע ללבי הציור "אחרי הפוגרום", המציג משפחה המחזיקה תינוק, המצויה במצב של הלם. הצייר לכד היטב כל כך את הבעותיהם של אנשים שעברו טראומה. עיניהם גדולות ונעוצות בנקודה במרחב בסוג של ריקנות, הם מצטופפים האחד אל השני ומחבקים את התינוק בהלם מוחלט. הציורים מזכירים שוב כי למרות כל אי הנחת מהמצב הכלכלי במדינה, השלטון המושחת, וכל הג'אז הזה היהודים היו מאד אומללים באירופה וכאן למרות החיים הקשים אנו לפחות חופשיים ועצמאיים.

מתוך אוסף לאומי- תנועה ציבורית. צלם: כפיר בולוטין

מתוך אוסף לאומי- תנועה ציבורית. צלם: כפיר בולוטין

לאחר המפגש ב"חדר הכרזת המדינה", הקהל מובל על ידי הרקדנים בחללים רבים נוספים של המוזיאון. בכל חלל מתרחשת פעולה תנועתית המערבת את אוספי המוזיאון ואת הקהל. כדי לא לקלקל עבורכם את הצפייה במופע לא ארחיב מה קורה בכל חלל, אציין רק שמחדר הכרזת המדינה עוברים למחסנים, משם לקומה השנייה ותצוגת הקבע, "נכלאים" במרפסת כדי לראות קטעי מחול מגבוה, ולבסוף מובלים אחר כבוד אל אחורי המוזיאון וצופים ברקדנים מחוללים מחוץ לו, לקולו של השיר המצויין של "ראשים מדברים"- Burning Down The House  ומקנחים בקרדיטים בלי קידות. הכל עשוי במקוריות, במחשבה רבה, במקצועיות ועם רצון כן לחדש. זה מצליח! הקהל מוצא בעל כורחו מאיזור הנוחות שלו כצופה פאסיבי ומשתתף באירוע פרפורמטיבי. בזכות המופע אומר שבניגוד לאירועים המשתפים קהל שראיתי בעבר, השיתוף נעשה בצורה המכבדת אותו ומשאירה אותו מעוניין, עירני אך לא מוטרד פיזית (רק מחשבתית ורק לאחר המופע).

המסר הפוליטי, המדיני המועבר באמצעים כל כך ורטואוזיים בעבורי הוא כזה: עבדנו כל כך קשה להקים את המדינה, אנחנו שומרים עליה מאד בקפדנות באמצעות מישטור קפדני של אזרחיה- הקהל שצפה במופע, תוך משטור אמור ליהנות מדי פעם אך עליו להיות ממושמע, אחרת המופע לא יוכל להימשך, על הקהל או בהקבלה, העם להשתתף במבצעים צבאיים, להיכלא לפעמים, אך גם להתרשם תוך כדי, מיכולתם הוירטואוזית של "הרקדנים" או בהשאלה מנהיגינו. אלה מיוצגים גם באמצעות צווי שעה מסודרים ומפורטים לעילא ולעילא העוסקים באחריותה המופתית של המדינה על אוצרות האמנות היקרים המצויים במרתפי המוזיאון. בסופו של דבר מה שנותר לקהל הכלוא  המתפעל לעשות, הוא לראות כיצד הרקדנים הראשיים, כלומר מנהיגינו שועטים אל מול עינינו, ללא יכולת השפעה שלנו, להחריב את הבית הלאומי שנבנה בדם, יזע ודמעות.

שם המופע: אוסף לאומי של תנועה ציבורית מטעה מאד, הלכתי למופע כיוון שהוזמנתי, וייתכן שהייתי מפסידה אותו בגלל השם "הלא סקסי" והמטעה שלו. נשמע כמו משהו פוליטי וכבד , בפועל כלל וכלל לא. מדובר מופע מעניין,  אינטלקטואלי, עכשווי מאד ולגמרי מפתיע.

המופע על המשתמע ממנו, מתקשר היטב עם סופי השבוע האחרונים והההפגנות נגד מתווה הגז. אלפי  אנשים יפים ואכפתיים המתאספים למחות על "הריקןד" של מנהיגינו ולהתנגד למישטור שלנו- הקהל. כולי תקווה שזה,  שבנה ובונה  את המדינה תוך הקרבה, יצליח להשפיע על "הרקדנים" במציאות ולא רק יצפה באדישות בהחרבת "האוסף הלאומי" קרי המדינה שלנו. של כולנו.

למנהיגינו, הייתי מזכירה שישראל אכן עשויה להיות משולה לחנות חרסינה, ולתנועה ציבורית ומוזיאון תל אביב הייתי אומרת שמגיע "בראבו" גדול על מופע מושקע, בינתחומי הפורץ את גבולות המדיה השונים שבהם הוא פועל ואת גבולות התצוגה במוזיאון.

*על תנועה ציבורית: בעקבות הדינמיקה הפוליטית של המרחב הציבורי תנועה ציבורית היא גוף מחקר ופעולה שהוקם ב­2006 על ידי עומר קריגר ודנה יהלומי, אשר עומדת בראש התנועה מאז 2011. התנועה לומדת ומייצרת כוריאוגרפיות טקסיות (פומביות או סמויות) ובוחנת את האפשרויות הפוליטיות והאסתטיות הטמונות בקבוצת אנשים שפועלת יחד.

אתר הקבוצה:http://www.publicmovement.org/he/

לאתר מוזיאון תל אביב ומועדי הפרפורמנס:

http://www.tamuseum.org.il/he/exhibition-category/current-exhibitions

 

 

 

 

 

 

תחנות 1 בסינמטק תל אביב

הזמנה לצפייה בתערוכה בסינמטק תל אביב

הזמנה לצפייה בתערוכה בסינמטק תל אביב

מחיר כרטיס 30 ש"ח.

אתר הסינמטק לצורך רכישת כרטיסים

 

ומה קוקו שאנל היתה חושבת על זה? בין אפנה לאמנות ואמנות לאפנה

תמונה

בוגרי השנה בשנקר מעצבים אפנה שאינה מוותרת על שימושיות. העבודות שהציגו בתצוגת סוף השנה מעידים על כך שהם ברובם בעצם סוג של אמנים.

 

Eran_Tzemach._Shenkar_fashion_2015._Photo_Ron_Kedmi_(2)

עיצוב: ערן צמח, צילום"רון קדמי

ידוע לכל כי יש בחיים תחומים משיקים. ידוע למשל, שפסיכיאטרים, הם לעתים קרובות דומים מאד לפציינטים שלהם מבחינת רמת המופרעות שהם סובלים ממנה, וכי שוטרים קרובים מאד לפושעים מבחינת פוטנציאל הפשיעה שלהם. המעצבים הצעירים שהציגו בתצוגת האפנה של בוגרי שנקר, הם ללא ספק קרובים מאד בפוטנציאל שלהם לאמנים. הקולקציות היצירתיות המבטאות מחשבה עמוקה מוכיחות זאת מעל לכל ספק. מעבר לכך, באופן מפתיע מרביתם הציגו קולקציות לבישות לחלוטין, כלומר, לא וויתרו על הפונקציה השימושית של האפנה.

אציין רק חלק מתוך 35 הקולקציות ששייטו להן על המסלול ויצרו חוויה אפנתית ואמנותית מרוממת, אתחיל דווקא בעיצובים של אפנת גברים. הבוגר הבולט ביותר היה ערן צמח עם קולקציה של חמישה גברים לבושים בחליפות השואבות את השראתן ממדיצה"ל.  למראה הגברים בחליפות, הדבר האחרון שמתבקש לעשות הוא להצדיע. הן היו אדומות, סגולות, כחולות, ירוקות. ולא היו בהן מכנסיים!!! הן הורכבו מ'זקט, תחתונים, נעלי צבא וכובעים. ערן צמח צבע את מדי הזית הצבאיים המשמימים בצבעים מקסימים, עמוקים ומיוחדים. מעיל הטייסים הפך אצלו למעיל אדום-ורוד הנלבש מעל תחתונים- אדומים יחד עם נעליים צבאיות. החליפות הנוספות שלו מעלות על הדעת את רובין הוד, את האווירה האנגלית האריסטוקרטית והמתקשטת של אוסקר ווילד ואת המתאגרפים הנוצצים כמו רוקי מהקולנוע. כך, מתייחסת הקולקציה שלו אל רבות מהפיגורות הגבריות בתרבות המערבית ועשויה ביד אמן.

הוא טוען כי מכיוון שלבישת המדים היא חובתו של כל מי שהולך לצבא, הם הפכו לחוויה מכוננת בזהות הישראלית. ניכר שבאמצעות הקולקציה רצה צמח לשאול שאלות על המקום הישראלי, מגדר, גבריות, נשיות ומה שביניהם.

עיצוב ערן צמח

עיצוב ערן צמח, צילום: רון קדמי

עיצוב: ערן צמח

עיצוב: ערן צמח, צילום: רון קדמי

המשיך את צמח בעיצוב גברים, בייחודיות לא מבוטלת, רומי פיילו שהציג ביגוד עם צבעוניות -פולקלוריסטית, ששולבו בה מוטיבים מן היהדות בטכניקות הדפסה, רקמה וסריגה.  זו היתה קולקציית גברים מלאת נוכחות על טהרת הרב-תרבותיות, שלא גלשה למקומות נדושים אלא שרטטה סילואט גברי שונה ורב תרבותי. את התצוגה הוביל דוגמן שעל רעמת תלתליו הונחה כיפה גדולה, והוא עצמו לבוש במערכת שכללה ספק חלוק, ספק שמלת קימונו, ספק טלית יהודית. אחריו בזה אחר זה השלימו את הקולקציה דוגמנים נוספים שהציגו גם הם פריטי אופנה רב תרבותיים שהזכירו בהשפעותיהן את בגדי הכוהנים,  את התלבושת הבוכרית המסורתית ואת תלבושתם של כוכבי  מוסיקת ה"ראפ".

הצטרפה אל השניים האלה דפנה קירשנר שהציגה אף היא קולקציית רחוב גברית מעניינת שקראה לה גברים ב360 מעלות, אולי תוך ניסיון לראות בגברים דמויות "עגולות" ומלאות ולא תדמיות חד מימדיות. הגברים שלה לבשו שמלות וחליפות ורודות וכך שואלת גם היא שאלות מתחום המגדר.

Shir_Mishal._Shenkar_fashion_2015._Photo_Ron_Kedmi_(1)_

עיצוב: שיר משעל, צילום: רון קדמי

עיצוב: שיר משעל, צילום: רון קדמי

עיצוב: שיר משעל, צילום: רון קדמי

בקרב המעצבות של בגדי נשים  אציין ראשית את דנה כהן שזכתה בפרס הבוגרת המצטיינת על שם פיני לייטרסדורף. כהן שילבה סריגים משומשים והרכיבה מהם מערכות לבוש יפהפיות, העשויות כסוג של הכלאה פרחונית של אריגים המשלבים מין שאינו במינו המשתלבים למרות השוני ביניהם באחדות קסומה. הקולקציה שלה יצרה סידרה של בגדי חורף קלילים כבגדי קיץ שממש מריחים מהם את האביב בצבעים ובעיצוב הקליל שלהם למרות שיועדו לחורף.

עיצוב: דנה כהן, צילום: כרמל גוטליב קמחי

עיצוב: דנה כהן, צילום: כרמל גוטליב קמחי

בוגרת נוספת שהבגדים שלה בלטו בייחודם, היא מעיין מילס שהציגה בגדי נשים המנסים להפוך לאובייקטים במרחב. בין הבגדים שהציגה היתה שמלה- קונכייה וחליפה גברית מוגדלת, שאישה לובשת אותה ונראית עדיין נשית מאד . הבגדים שלה על כל ייחודיותם נראים עדיין לבישים לחלוטין. השאלות שמעלה מעיין מילס הן שאלות שעוסקות בצורניות, במרחב ובמגדר ואני מהמרת על כך שחשבה על קנדינסקי ועל סרטים מצויירים כאשר יצרה את הקולקציה שלה.

אפנה אמנם תמיד מתקשרת עם אירופה, פריז, מילנו וניו יורק, אך שיר משעל בחרה לשאוב השראה מהמרחב הים תיכוני שאנו חיים בו עם קולקציה ייחודית שתתאים גם למסיבת תה בדואית. הקולקציה של משעל מציגה בגדים המכילים רקמות בדואיות, ושילובי צבעים האופיניים לעבודת היד הבדואית או התימנית. בגדי הנשים שלה נראים לבישים לחלוטין ואני לגמרי רואה את הטרנד החדש של "אפנת המאהל" כהמשך לאפנת הגלביות שפשטה כאן לאחרונה. זה אכן נח, לביש, אסתטי ומכאן!

גילי צדר הציגה עיצובים של דור הy, הדור של היום העסוק באינטגרם, בסלפי וברפלקסיה של עצמו. כדרך לשקף את רוח התקופה, חגיגת האינדבידואל של צדר הדגישה פרצופי ענק על שמלות ומראות מנצנצות מתחת למעילים עם דיוקנאות עצמיים.

Shai_Tako._Shenkar_fashion_2015._Photo_Ron_Kedmi_(1)_

Shai_Tako._Shenkar_fashion_2015._Photo_Ron_Kedmi_(1)_

את התצוגה סיים שי טקו שעקבות מסעותיו בעולם ניכרה כהשראה מרכזית בעיצובים שלו המדברים במונחים של היברידיות וגלובליזציה, כאשר הדגמים כוללים מוטיבים מדמויותיהם של האלים ההודים ומאזכרים בצבעוניות ובקונספט בצורה בולטת ומעניינת את ציוריה של פרידה קאלו המקסיקנית.

יכולתי להמשיך ולהתייחס לטוב הטעם והמקוריות שהופגנו בתצוגת האפנה, והיו רבים נוספים שראוי להזכירם, אז למי שמתעניין – ניתן להתרשם מהעיצובים והשראותיהם באתר בוגרי המחלקה כאן

://http://shenkarfashion2015.com

פורסם לראשונה במגזין המקוון "פרסטיג'" /http://www.prestige.co.il/article.aspx?ID=3752

אמנות עד הגג

סיור ב"אוסף דובי שיף" לאמנות במלון מרינה בתל אביב

ביום חמישי האחרון הוזמנתי למסיבת עיתונאים במלון מרינה בתל אביב. אני יודעת על קיומו של המקום מאז ומעולם אך עד כה רק חלפתי על פניו כיוון שראשית, אני תל אביבית ואין לי צורך להתאכסן בעיר, שנית, כמו מרבית אנשי תל אביב אני מנסה להדחיק את קיומה של כיכר אתרים שבה מצוי המלון, שלישית בעוונותיי לא ידעתי על הימצאה של תצוגת קבע של אמנות משובחת בחוצותיו.

כל אלה השתנו ביום חמישי. האירוע היה לכבוד פתיחתו של גג המלון לאירועים. אך הסיבה שאני הלכתי הייתה על מנת לצפות באוסף, מודה ומתוודה שהייתה זו חוויה מספקת מאד.

האוסף הוא בחירה יפהפייה של אמנות המוגדרת על ידי אנשי המלון כ"פיגורטיבית-ריאליסטית" מושג בעייתי משהו לתיאור סגנון ציור, ובמיוחד לתיאור היצירות המצויות באוסף, כיון  שפיגורטיבי וריאליסטי הם מושגים טעונים ומעורערים בשיח האמנותי. אך בנפרד מהגדרות כאלה או אחרות, הקו המנחה הזה יוצר אוסף יפה וקל לעיכול עבור קהל שלא בהכרח קורא אמנות מודרנית. בכל ציור כיאה להגדרת הז'אנר על ידי מציגיו ישנה דמות או אובייקט שניתן לזהות ולהבין. לא תראו באוסף יצירות שנושאן הוא אבסטרקטי. יחד עם זאת, למרות ההתעלמות הבוטה מרוחה המופשט של האמנות העכשווית, ניתן להצביע על טעם אמנותי משובח וחוויה מאד מהנה בביקור.

אתעכב רק על מספר קטן מהיצירות הנהדרות של האוסף כדי לתת לקוראי טעימה מהביקור.

11292 (1) 11383

מימין זוהר פריימן "לפגוש את הדיבוק" משמאל צ'אוקסינג זאנג כלת נייר 2008

זוג היצירות שפתח את הביקור שלנו בקומה ה5 היה של שתי כלות. האחת של זוהר פריימן ושמה "לפגוש את הדיבוק" (2012) והשנייה "כלת נייר" של זאנג צ'אוקסינג (2008). ההצבה של שתי העבודות  אחת לצד השנייה מעלה על הדעת את ההבדלים אך גם את הדמיון התרבותי של ייצוג הכלה בתרבות היהודית מול תרבות אחרת. זוהר פריימן מרפררת למחזה "הדיבוק" העוסק בכלה יהודיה. פריימן היא אמנית החיה בברלין שמוצאה ממשפחה חרדית. כאשר היא מעלה את הדימוי הטעון של "הדיבוק" בציור הכלה היא מעלה נושאים מאד נשיים, העוסקים בציווי שחל על נשים בחברה החרדית להינשא צעירות לחתן שנבחר עבורן בשידוך. היא שואלת שאלות לגבי תפקיד הדיבוק בחיי הכלה בציור היא מציבה בבואה שלה או דמות נוספת קטנה ממנה לצידה, המאירה את השאלות האלה. באותה אווירה מוצבת לצידה "כלת הנייר" כאשר מבטה מופנה נכוחה אל הצופה ושואל שאלות רבות על מקומה של הכלה, רצונה ותפקידה בשמלת הנייר, אך גם שאלות בקשר למעמד של האשה בתרבות. אופן העמדת הדמות כאשר ידה מופנית לכיוון ימין בסוג של הצבעה או סוג של ניסיון אחיזה ללא מענה, מפנה את הצופה אל אחת מאבני הדרך בתולדות האמנות ,אל "נישואי הזוג ארנולפיני" של יאן ואן אייק מ1434, שם האשה מגישה לבעלה את ידה באותה מחווה בדיוק כמו של "כלת הנייר", אלא שהיא "אוחזת" בידו של בעלה. אני כותבת אוחזת במרכאות כיוון שגם שם זו אחיזה מוזרה ורפויה שלא ברור תפקידה, היא מראה את כל כף היד בצורה שנראה שבאה להצביע בצורה סימבולית על הקשר בין שתי הדמויות יותר מאשר להצביע על מאורע שאכן אירע במציאות. בציור "כלת הנייר" הכלה מוצגת לבדה עם הפניית היד המופנית במחווה של  שאלה וההבדלים בין שתי הנשים מעלים רעיונות לגבי מעמדן של נשים וכלות אז, היום ובתרבויות שונות.

כיוון שהאוסף עוסק בציור פיגורטיבי, חלק גדול ממנו עוסק בדיוקנאות. וכך מקומם של דיוקנאות של בני משפחה נוכחים מאד. בראשם בולטים דיוקנאות של אבות. ארם גרשוני מציג את אביו בציור "משה" (2006), מתן בן כנען מציג את "המחסן של אבא"(2014) , אביטל בורג מציירת את אביה הפוליטיקאי אברום בורג בציור "אבא" (2012), המוצג לצד דיוקן עצמי שלה "דיוקן עצמי בישיבה" מ2012.

11355 (1)

 

 

 

10915

מימין:"אבא" אביטל בורג 2012, משמאל "משה" 2006 מאת ארם גרשוני

11425

"המחסן של אבא" מאת מתן בן כנען 2014

11249 (1)

אביטל בורג: דיוקן עצמי בישיבה 2012

 

 

 

כפי שצפוי בציור פיגורטיבי, יש הרבה ציורי נוף, צמחיה, ציורי מרחב העבודה של האמן, וחללים פנימיים. מי שמשך את עיני עם החללים הפנימיים שהוא מצייר ומנכיח ביצירתו הוא מארק ינאי. בקטלוג מופיע בהבלטה הציור "חלל לבן "(2011),  אך ניתן לראות באוסף ציורים יפהפיים נוספים שלו. ינאי מציג כאן בעיקר דלתות ופתחים. האסטיקה של הציור היא סוג של תעתיק של נוף בנוי מציאותי, אך האופן שהוא מציג אותו, הזוית שהוא בוחר והצבעים שהוא משתמש בהם יוצרים הרמוניה, יופי ואסתטיקה מושכים במיוחד. החללים המצויירים הם חללים שיש בהם רומנטיקה של  של בנייה מהסוג הישן. סוג הבנייה שהפך לטרנדי את איזור לב תל אביב או להבדיל אזור בקעה ורחביה בירושלים.

marek yanai

"חלל לבן" מארק ינאי 2011בנוסף,

11431

"דיוקן עצמי" איאן קאמברלנד 2013

 

 

10657

"דיוקן עצמי" דוד ניפו 2002

באוסף ייצוג מכובד לבני משפחה אחרים מלבד אבות, כמו ילדים ונשים אך הדיוקן העצמי  מנצח מבחינת כמות היצירות ובתחום זה אציין את הדיוקנאות העצמיים של דוד ניפו ( 2002) ואיאן קאמברלנד (2013).

 

 

 

 

פרט לביקור עצמאי באוסף היפה הפתוח ללא תשלום לביקורים,בתיאום מראש, ניתן לבקר בו גם בעזרת הדרכה כפי שאני עשיתי עם המדריכה מיכל ראובני, וכמו כן ניתן לבלות על הגג המטופח של המלון. מהגג רואים את תל אביב בזווית הפוטוגנית ביותר שלה, שבה קו החוף פתוח ובהיר והים פרוש בכל יופיו המרהיב.

על גג המלון יש בריכה, הוא מרוצף בדק עץ, וניתן לערוך בו אירועים עד 300 איש. אנחנו העיתונאים קיבלנו קוקטייל וארוחת צהריים מצויינת ואפילו עיסוי מזוג מעסים נפלא- עודד סולד ואילת עופר.

מה אומר, ביום חמישי החיים היו יפים! והבשורה המשמחת היא שאתם יכולים גם!

אוסף דובי שיף במלון מרינה, כיכר אתרים, הירקון 167 תל אביב. טל:  03-521777,מחלקת אירועים 03-5211742

פורסם במקור בפרסטיג'

http://www.prestige.co.il/article.aspx?ID=3686

 

גבולות וקצב-ערב מחול אתיופי מודרני

10865941_10152583965213339_7634586063756119050_o10904641_10152583965123339_8401322629164977687_o10904397_10152583972513339_6167396523143377910_o10900012_10152583972663339_2896178550392105205_o10481872_10152583972648339_2372910190402394017_o 10841808_10152583972603339_683274030492079510_o10873407_10152583962853339_389043583693120698_o10397095_10152583965028339_8331810909172384053_obeta1 10838104_10152611013573339_2440460594557669141_o10888794_10152589755808339_8517686991605503450_n 10523116_10152589755798339_2965798161185659960_nתמונות מ"גבולות וקצב", לראשונה בישראל מופע של מחול אתיופי מודרני שנערך בתאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל. הערב כלל עבודות של הכוריאוגרפים צביקה איזיקיאס, אביב אבבה יוסף ודגה פדר.ניהול אמנותי: כרמל גוטליב קמחי

מצורפת ההזמנה עם כל פרטי המשתתפים:

gvulot vaketsev