לפי התיארוך של הסופרת יעל נאמן, פזית, גיבורת "היה היתה"  היתה אמורה להיות היום בת 72. פזית, היא אשה מבריקה אך אומללה, שפעלה מאחורי הקלעים של התרבות הישראלית בכל מיני צמתים. לפי אמות המידה המקובלות זו אישה שלא היה לה מקום מרכזי ולכן לא סביר לכתוב עליה ספר, גם לא לעשות עליה סרט, זוהי אשה מרשימה שנמחקה, כאשר היא עצמה פועלת למחיקה של עצמה.  זו אישה שלא היו לה זכויות או חשיבות. היא לא שיתפה פעולה עם המשטר הפטריארכלי, היא לא עבדה בלהיות יפה, לא נישאה, לא היו לה ילדים, היא היטיבה עם כמה אנשים וכמה חתולים ותו לא.

נאמן כותבת בפרק הפתיחה: "ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא היכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה." זו שאלה שליוותה גם אותי לאורך הקריאה.

אז מה הטעם בספר דוקומנטארי, על אישה שהיו לה חיים אומללים, בתקופה מסוימת בישראל? הרי אין כאן מחוייבות לאמת כלשהי, אין כאן צורך להביא עדויות חותכות, אין שיירים לתצוגה, אפשר אולי ללכת לראות את הבית ברחוב ביל"ו או לבקר בשכונת המפדה בחולון, אבל מעבר לזה? לא הרבה.

האתגר של יצירת דמות מאירוע קטן ומכונן, הוא מרתק. זה נעשה תדיר בקולנוע הדוקומנטארי, אך הקולנוע מבקש גם  עדויות מצולמות, תעודות, הסרטים נעשים כדי לחקור נושאים, כדי להבין וכך לשלוט.  כאן, בסיפרות  היתה עשויה להיות מחוייבות נמוכה למציאות, כי התיעוד נמחק, אך אני נוטה להאמין שהמחויבות של הסופרת לעדים ולעדויות היא גדולה.

לאורך כל הקריאה, שאלתי את עצמי מה מקור העניין שלי בספר. סך הכל  מדובר בספר הממוקד בדמות לא מושכת, שהיא עצמה רצתה מאד למחוק את עצמה ואת שם זיכרה מעל פני האדמה. עולה מיד בדעתי תמונתו של סבי מקלל את היטלר ואולי עוד כמה צוררים: "יימח שמו וזיכרו". אשה, אכן  מקוללת במידה רבה, דור שני לשואה, סובלת מבעיות נפשיות ובריאותיות מגוונות. אשה שלא השאירה אחריה כל זכר בדמות משפחה, ילדים, רכוש או אפילו יצירה ספרותית משלה. אני מניחה, שדווקא העובדה שלא רצתה להשאיר אחריה זכר הוא אחד האלמנטים שיוצרים עניין. בבחינת מה שמנסים להעלים הוא המעניין ביותר. אלמנט נוסף זה כמובן הכישרון שבו מיכל נאמן מגוללת את הסיפורים. האופן שבו מסופרות העדויות השונות, והאנשים, סך הכל, אנשים  מענינים מאד מתחומי האמנות, הסיפרות והעיתונות שמספרים עליה ויוצרים קולאז' מעניין של אשה, של זמן מסויים בתל אביב, של רחובות מסויימים, של תקופה.

ואכן יש המון דברים מעניינים בספר "היה היתה". ראשית היותה ספרות דוקומנטארית, הכתובה בסגנון של עדויות. טכניקה חדשה של כתיבה השאולה אולי מהקולנוע הדוקומנטארי. הדרך שמיכל נאמן עשתה את האדפטציה מהקולנוע מעניינת מאד.

אמש במפגש חברתי, דיברתי עם חברות על הספר. חברתי משכבר הימים, הזכירה את הפרק על "אהבת חייה " של פזית, שנקרא יונה. אני, שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר זכרתי את הפרק הזה אך לא זכרתי את השם יונה. לטענת חברתי מדובר באוצר יונה פישר, שהיה אהבת חייה, אך לא זכר אותה כלל.  ממש התפלאתי שאיני זוכרת את הפרט הזה. אך בדיעבד, אין זה מפליא. השמות המלאים של הדוברים מתגלים רק בסוף הספר, ובשעת השיחה עדיין לא הגעתי אל סופו, לא יכולתי לדעת שמדובר ביונה פישר האוצר בעל השם.  הטכניקה של נאמן, המעלימה את זהותם המוחלטת של הדוברים יוצרת מתח ועניין. כמובן, שמי שמכיר את הביצה התל אביבית, את עולם העיתונות והחדשות היטב יכול היה במהלך הקריאה לנחש וגם למצוא את השמות המלאים. מי שלא, קורא את הספר ועדויותיו כטאבולה ראסה  ומוצא עניין בסיפורים הקטנים שהם כמו אדוות שמקיפות את הדמות של פזית, נובעות ממנה, אך הן בעלות ערך כשלעצמן.

אי אפשר להימנע מהמסקנה המעגלית שיעל נאמן כתבה בסופו של דבר על עצמה, על התשוקות שלה, על העניין שלה, את הסיפורים שמצאו חן בעיניה, הדגישה את הפרטים שעניינו אותה בדמותה של פזית ולכן בסופו של דבר זוהי פזית של מיכל נאמן וכמו בסרט דוקומנטארי פזית היא יצירה של מיכל נאמן. נכון שהיא התקיימה במציאות, נכון שדיברו עליה אוהביה והקשורים בה, אך בסופו של דבר מי שמכוננת את הסיפור, מי שמפרקת ובונה דמות זו הסופרת יעל נאמן. וזה מה שמרתק.

פזית היא דמות נטולת חשיבות היסטורית או אחרת. ובדמותה מממשת את מה שאנחנו כבר יודעים מזמן:  לכל אדם יש  סיפור. פזית, פשוט ניסתה למחוק את עצמה, ויעל נאמן ניסתה למחוק את אותות המחיקה.