בין אהבה למלחמה, 1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם, סרטו של רן טל

ישראל 2022 | 90 דקות | עברית, גרמנית | תרגום לעברית

ובאמת מה בין אהבה למלחמה? על הקו הזה מתקיים סרטו החדש של הבמאי רן טל הנפתח במלחמה, עם צילום יפהפה של אתר שקי חול ותחמושת ומסתיים באהבה, עם סרטון של ארנה, אשתו של מיכה בר-עם ובפס קול תיאור אוהב שלה. בשתי הסצנות יש הערצה של יופי, בהתחלה, זוהי הערצת היופי שבמלחמה ובסוף זו הערצת יופיה של אשתו והאהבה שהוא חש כלפיה. בשתי הסצנות עולה דמותו של מיכה בר-עם, קודם כאמן טוטאלי, צלם המאמין ביכולתו לשנות ולהשפיע בעזרת מצלמתו-אמנותו ובשנייה הטוטאליות שבזוגיות עם אשתו והערצת יופיה כביטוי לאהבה זו.

הפריים הפותח את הסרט, הוא פריים יפהפה. בפס הקול ,בר-עם מדבר על הצייר גויה שכבר זיהה את היופי שבמלחמה. פריים הפתיחה מספר את סיפור הסרט בזעיר אנפין, בפריים אחד ובמשפט אחד. כפי שלמדתי אצל מורי ורבי הנרי אונגר, בכל סרט טוב, כבר בפתיחה, תהיה פרזנטציה של נושא הסרט וכאן זה ממש כך: זהו סרט על הצלם מיכה בר-עם העוקב אחר צה"ל ומלחמות ישראל ומציג אותם בפריימים מרהיבים.

הסרט מציג 1341 פריימים מהארכיון של הצלם הותיק. דרך הצילומים האלה ופס קול שבו משוחח רן טל עם בר-עם, אשתו וילדיו, הסרט מספר על האיש, היחסים בינו לבין אשתו, על 60 שנה בתולדות מדינת ישראל ועל חמש מלחמות. ברוב הסרט, רן טל משתמש בטכניקה שבה הדובר, אינו נראה, הצופה מתוודע לצילומים של מיכה ברעם ושומעים בפס הקול אותו ואת אשתו וילדיו מספרים על התצלומים. זוהי טכניקה שכבר השתמש בה רן טל ב"מוזיאון", "בית חלומותי", ב"ילדי השמש" ועוד. השימוש בטכניקה הזו נעשה כאן בצורה וירטואוזית, זהו מכשיר השאול מהרדיו או מהעולם המוזיאלי והדיגיטלי, אך כאן הוא יוצר בעזרתה עולם קולנועי מפתיע ביופיו, עוצמתו ובעניין הרב שהוא מצליח לעורר.

אחד האתגרים העומדים בפני יוצרי קולנוע דוקומנטארי הוא לעסוק בנושא שבו הגיבורים אינם בין החיים. ידוע כי קשה מאד להציג את הנושא בצורה חווייתית, ולצורך כך, ממציאים דרכים שונות ומשונות להצגת אירועים מן העבר שבהם ישנם משתתפים מתים. לדוגמא, ניתן להצביע על הסרט "אהבה זו לא היתה" שזכה בדוקאביב לפני שנתיים ובו הבמאית מיה צרפתי גייסה אנימטורית שיצרה סצנות מומחזות העשויות מקרעי תמונות על מנת לספר על האירועים שבין קצין הגרמני המתאהב באישה יהודיה במחנה ריכוז. לעומתה, כאן, יש לבמאי רן טל גיבור חי, שהוא בוחר שלא להראות אותו במרבית הסרט. בסופו, ישנם כמה פריימים שמראים אותו ואת אשתו בכל זאת. ולכן, יש כאן איזו הצהרה של במאי ושליטה מרשימה באפרטוס הקולנועי. זוהי בחירה שפעמים רבות עשויה להשליך את הצופים אל שיעמום מוחץ, אך בסרט הזה אין רגע דל. רן טל מצליח ליצור קצביות, תנועה ודינמיות על המסך, והפריימים של ברעם, הם כה מעניינים ופוטוגניים שאני כצופה נשביתי בהם ובתוכם. הדינמיות עובדת בטנגו שבין התמונה לפס הקול הנארגים יחד כגוף אחד מפענחים ומפתחים נושאים ואירועים היסטוריים אחד אחרי השני. אנחנו מקשיבים לקולו של מיכה ברעם ולקולה של אשתו מספרים לנו את סיפור חייו של מיכה, הרוב נעשה בצורה לאו דווקא לינארית, אלא עוקב אחר נושאים שברעם צילם ותמונות שפרסם. ההקשרים בין הסצנות הן לרוב נושאיות וזה נעשה בכישרון. כמו למשל קישור ויזואלי בין חיילים לדוגמניות, או המשיכה לסכנה בצבא לבין המשיכה אליה בחיי הלילה של תל אביב.

צילום: מיכה בר עם מתוך הסרט 1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר עם

בר-עם ידוע כצלם מלחמות ומעיד על עצמו כי היכן שצה"ל היה, גם הוא רצה להיות, אלא שהוא גם מעיד כי ההתקרבות אל הסכנה מעצימה את תחושת החיות ,וכי לדבריו הא צילם את "מה שקרה כאן". הוא עשה זאת כשיגרה כי כנראה היה מאד מקובל על חוגים שונים בצבא עד כדי כך שבאחד המבצעים ראו אותו חיילי צה"ל העומדים להיכנס ללבנון והציעו לו להתלוות אליהם, משהו שהיה אסור.. מיכה הצטרף, אך הכח הותקף ויצא בשן ועין מאיזור הקרב, לאחר האירוע, המשטרה הצבאית הגיעה לביתו והוא נעצר בעוון פעילות בלתי חוקית ובגידה במולדת. מדוע מאוזכר האירוע בסרט? אני מאמינה שעל מנת להסביר עד כמה היה מקובל על כוחות צה"ל, כמה אומץ יש לו וגם כמה הוא בעצם נאמן למדינה, כי כנראה שלא בילה בכלא זמן רב.

הדמות של בר-עם העולה מהסרט היא של צלם טוטאלי, אדם המסור בכל מאודו לעבודתו. מי שמתארים אותו ככזה הם ילדיו ואשתו ארנה. הילדים מתארים הורים שפחות עסוקים בענייני הבית ויותר עסוקים בעבודת האב. אחד הקטעים הקשים להקשבה, הוא כאשר אחד הילדים מתאר שבביתם לא היתה אף פעם תחושת רגיעה וכי פעמיים בשעה, הושמעו החדשות בקולי קולות, לדברי הבן, כדי להזרים אדרנלין בחיי היומיום. ובעצם להשרות את אווירת העבודה. האב, היה נוכח- נעדר. גם כאשר צילם את חיי הבית , הילדים והמשפחה, הוא למעשה מסיים שאריות של פילם שהשתמש בו לעבודה, או כאשר אחד הילדים מסתבך בבית הספר, הוא מתלווה אל אביו לצילומים והאב מפקיר אותו לגורלו עם צלמים אחרים בעוד שהוא עצמו מסכן את חייו בחזית הצילום.

מיכה בר-עם, סלפי מתוך 1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר עם

לכל אורך הסרט, שזור הרעיון שבר-עם רואה עצמו סוג של לוחם. כאילו הצילום הוא סוג של לחימה וקרב, כמו גם אמצעי להשפיע על המציאות. את העובדה הזו הפנימו גדולי האומה, רבין, פרס, גולדה, בגין, אריק שרון, שכולם התמסרו לעדשתו ולדברי אחד הילדים הבינו איך הצילום יכול לשרת אותם וגם לשנות היסטוריה. אני חושבת שעם התבגרותו הוא מגלה בסוג של אכזבה כי ההשפעה של עבודתו מוגבלת, ישנה אכזבה גדולה לגבי המקום שאליו פונה ישראל בימינו, וכי היכולת שלו בגילו היום להשפיע היא נמוכה.

מעניינת במיוחד וראויה להערכה היא גישתו של הבמאי רן טל, אל אשתו של בר-עם ארנה, זו עולה מן הסרט כשותפה מלאה ליצירתו של מיכה בר-עם, אשר כמו גבר מסורתי, יוצא לצוד חומרים מחוץ לבית ואילו היא בבית, מארגנת, מפיקה, אוצרת את החומרים, אחראית על הפרזנטציה. טל, מכיר בהשפעתה ויכולתה של ארנה על העבודה של מיכה ברעם ובתרומתה. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל דוק-אביב היה סשן של שאלות ותשובות עם רן טל שם סיפר על כך שבני הזוג עסוקים טוטאליות בעבודתם, שהם עסוקים יחד בתערוכה שתתקיים בהמשך לסרט במוזיאון תל אביב, וכי העבודה של בר-עם היא לגמרי גם העבודה של ארנה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, טל בוחר לסיים את הסרט עם וידאו בהילוך איטי של ארנה הנראית דרך עדשתו של בר-עם ובו הוא מכריז על אהבתו אליה. העבודה הזו, הטוטאליות הזו היא מלאכת האהבה של הזוג הזה. וזו סוג של ירושה שהם מנחילים לנו הצופים.

1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה, מומלץ מאד לראות בערוץ יס דוקו, או באחד הסינמטקים הקרובים אליכם.

בשבוע הבא תיפתח התערוכה ״לצלם ולשכוח. רן טל אחרי מיכה בר-עם״, אוצר נעם גל, במוזיאון תל אביב.

אהבה זאת לא היתה, במאית מיה צרפתי, פסטיבל דוקאביב

כחוקרת קולנוע דוקומנטארי, פסטיבל דוקאביב הוא חגיגה שנתית שאני משתתפת בה בקביעות. הקורונה לצערי הקטינה מאד את מפלס השמחה שלי מהפסטיבל כי הוא כבר אינו משמש כמפגש חברתי, וראיתי את מרבית הסרטים מהנוחות שבביתי ולבדי, אך בכל זאת, הנושאים, הסרטים והאוצרות שלהם לגמרי מרוממי מחשבה ונפש.

אהבה זאת לא היתה

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על הסרט "אהבה זאת לא היתה" סרטה של הבמאית מיה צרפתי, העוסק  בהלנה ציטרון, אישה שהגורל העמיד אותה בפני שאלות קיומיות קשות מנשוא. כמו רבים מהיהודים מצ'כוסלובקיה, היא נשלחה לאושוויץ ואם לא היתה מסומנת על ידי מלאך כלשהו בשמים, ודאי היתה עולה בעשן המשרפות כמו רבים מאמהותינו ואבותינו. אלא שאת הלנה חנן אלוהים ביופי רב, קול נהדר ואולי גם במזל, שהשאיר אותה בחיים עד לגיל מבוגר. במחנה הנוראי הזה מצאה אותה אהבה, בדמותו של פרנץ וונטש, קצין אס.אס והלנה כנראה גם החזירה לו משלה. וונטש המאוהב שמר על חייה של הלנה ולמרות שחלתה בטיפוס, וכנראה כבר היתה אמורה פעמים רבות להישלח אל תאי הגזים, הוא הצליח להעביר לה דברי מאכל, לשמור אותה בחיים ואף כנראה להסתיר את סיפור האהבה מחבריו. לא רק אותה הציל וונטש, אלא גם את אחותה שנאלצה להיפרד בדרך זו מילדיה ולהישאר בחיים. יודעת כל אם שטוב מותה מחיים ללא ילדיה וגם כי בודאי לא תקריב אותם למען חייה, אלא תלך אל מותה יחד עם הילדים, דבר שנמנע מאחותה של הלנה.

כדי לא ליצר פה ספויילר אמשיך רק מעט במעשייה ואספר כי שנים רבות לאחר שהלנה כבר עלתה לארץ, הקימה משפחה והמשיכה בסוג של חיים רגילים (אם יש דבר כזה אחרי השואה)  פנתה אליה לפתע אשתו של וונטש לבוא ולהעיד לטובתו במשפט שדן אותו על פשעיו כנאצי. וכך, בסוג של סגירת מעגל, הצילה הלנה גם היא את חייו של וונטש.

הסרט מעלה שאלות מוסריות רבות והמון המון התלבטויות של הלנה בסביבתה החברתית וגם את הבעיות שניצבה בפניהם תוך כדי ואחרי הקשר האסור שלה עם הקצין הנאצי. סיפור האהבה הזה ודאי העניק סוג של נחמה לשבויים במחנה האיום הזה, אך ביחסי כוחות כל כך מעוותים אשר מטילים ספק באופיה של אהבה זו וגם כמובן במימושה המוצאים ביטוי בשם הסרט: אהבה זאת לא היתה.

כשגיגלתי את שמה של הבימאית מיה צרפתי גיליתי עובדה מעניינת והיא שהסרט מבוסס על סרט סטודנטים קצר יותר שעשתה בשם "היפה בנשים", סרט שזכה לתהילה גם הוא כסרט סטודנטים כאשר זכה באוסקר!

לפני שנבדוק את המרכיבים להצלחת הסרט אציין במאמר מוסגר ש"אהבה זאת לא היתה" מחזקת לצערי את הסברה שהמקומות שבהם סרטים ישראליים עשויים להצליח בהם הצלחה פנומנלית הם עדיין סרטים העוסקים בשואה או בסכסוך הערבי ישראלי. ואני מאמינה שהסרט הזה יהיה גם הוא הצלחה בינלאומית מאותה סיבה.

ההצלחה של הסרט כיצירת אמנות עולה בראש ובראשונה מהסגנון הדוקומנטארי שלו, בעל מספר מרכיבים מצויינים: האחד שימוש יפה בקטעי ארכיון, השני שימוש מקורי בארט והשלישי הנרטיב או פיזור האינפורמציה המעולה.

איך נעשה השימוש האלגנטי והמבריק בקטעי ארכיון? הלנה ציטרון ואחותה כנראה רואיינו וסיפרו את סיפורן במלואו בראיון פרונטלי, אולי בצורה של עדות ליד ושם. בריאיון מסוג זה יש גבול לכמה הוא יכול להיות מרגש ומעניין. הבמאית מיה צרפתי, לקחה את קטעי הארכיון ושזרה אותם בצורה של סרט מתח. והסרט נפתח בחידה ויזואלית מאד והיא איך אישה הכלואה במחנה אושוויץ יכולה להיראות כל כך עליזה ובעלת לחיים תפוחות המביעות בריאות כשהיא לבושה בבגדי המחנה?

התשובה לשאלה זו תוביל את פיזור האינפורמציה בין עדויות בקטעי ארכיון, עדויות "חיות" [i] של חברותיה למאסר במחנה הריכוז של הלנה ציטרון, עדויות של הלנה ציטרון ואחותה וקטעים מומחזים של אנימציית סטופ מושן שעשויה על ידי איילת אלבנדה ושלומית גופר. האנימציה המצוינת הזו נשאבה ועולה מתוך ההרגל של פרנץ וונטש לגזור תמונות שלו ושל הלנה ציטרון ולשבץ אותן בתמונות של אנשים אחרים. וכך, המגזרות -תמונות מתארות את וונטש והלנה בטיול, משחזרות את סצנת המשפט של וונטש בצורה מעוורת אמוציות ומתארות את הלנה בכל מיני סיטואציות עליהן היא מעידה מן המחנה.

הקושי בהפקת סרט דוקומנטארי בנושא של אנשים שכבר אינם בין החיים הוא קושי גדול והפיתרון היצירתי כאן הוא מבריק כיוון שהוא נובע מחומרי הסרט ומצליח להמחיש בצורה מאד חיה את הסצנות שהגיבורות והגיבורים מתארים כדרמטיים בסרט.

לסיכום אומר שצפיתי בארבעה סרטים מפסטיבל דוקאביב, וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים, או יותר נכון לדעתם של  שופטי הפסטיבל כי המלצתי לחברות/ים על הסרט כ"הבחירה" שלי בפסטיבל. ברגעי כתיבה אלה, כבר ידוע שהסרט זכה בפרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2020.

"אהבה זאת לא היתה". בימוי: מיה צרפתי. צילום: איתי גרוס, זיו ברקוביץ'. עריכה: שרון יעיש. הפקה: ניר סער, קורט לנגביין. ארט: שלומית גופר ואיילת אלבנדה. 86 דקות

[i] המושג עדויות חיות, אינו תיאור מדוייק, כיוון שבסרט אנו צופים בעדויות מצולמות. החברות למחנה רואיינו כאשר היו בחיים בזמן הצילום ואילו הלנה ואחותה צולמו לפני הפקת הסרט, תאריך פטירתן הוא בעשור הראשון של המילניום.