"תני לי לראות" – תערוכה חדשה של האמנית מלי דה-קאלו בגלריה נווה שכטר- אוצרת: שירה פרידמן
כיוון שהתערוכה של מלי דה-קאלו נדחתה גם היא לאחרי מבצע "שומר החומות", אפשר לברך על כך שהתערוכה לא נעלמה כמו הציור "אחרי המלחמה" של יוחנן סימון מ1949 שידובר על היעלמותו בהמשך.
התערוכה החדשה הינה תערוכה תלוית מקום (Site Specific), ונוצרה במיוחד עבור נווה שכטר, התערוכה עוסקת בקשרים וההקשרים הארכיטקטוניים, היסטוריים, אישיים ופואטיים למקום המשכן של נווה שכטר.
נווה שכטר ממוקם במבנה טמפלרי בן כ120 שנה שחודש ב2010, כך שהוא מוסד צעיר יחסית במבנה. דה קאלו מציגה בחלל המרכזי של הגלריה מיצב וידיאו ארט בן 3 מסכים המוצבים בצורת ח' המספרים את סיפורו של המקום מנקודת מבטה. כמו כן, בקומה העליונה מוצג ארכיון חי ובו הקרנות של הסרטים שהוקרנו במשכן בעברו הרחוק כראינוע, הזמנה לקהל להגיב על התערוכה ועל המקום מניסיונו, ופרסומים מבלוג התערוכה.
מספר צירים מעסיקים את דה קאלו בתערוכה, ראשית ישנו הציר ההיסטורי שהוא כמובן מתבקש, בבניין היסטורי מעין זה, שנית ישנה תעלומה לא פתורה לגבי ציורים שהיו תלויים או מצוירים על קירות המשכן, שנשרפו או נעלמו, לא ברור ושלישית ישנו ציר המחקר הארכיטקטוני של המקום.
בציר ההיסטורי ניסתה דה קאלו להתחקות אחר עדויות של דרי אזור נווה צדק הוותיקים, אך מצאה מעט מאד מידע או עדויות. למרות זאת היא מצאה את המעצב והאמן דוד טרטקובר והאמנית ג'ניפר בר לב שגרו 40 שנה מול המבנה. אלה מתארים לנוכח המצלמה צילומי ארכיון של המקום ומה היה בו, כל זאת מבלי שנראה אותם. חוץ מטרטקובר ובר לב, דה קאלו מראיינת גם את פרופ' יוסי בן ארצי, חוקר תולדות הטמפלרים, את אדריכלית שיפוץ המבנה מיכל קימל אשכולות, את רב בית הכנסת של המקום רוברטו ארביב, את שולה וידריך, חוקרת של תולדות העיר ועוד. כל אלה מתארים את קורותיו של המבנה, את המקום כפי שהיה בעבר, את הציורים הנעלמים, את העזובה שהתקיימה במקום, את שימושיו של המבנה, את היותו נווה מדבר ירוק בסביבה מדברית ועוד, העריכה של עדויותיהם יוצרת את סיפור המקום.
בציר הארכיטקטוני נמצא חקר החלל באמצעות צילום. מחקר זה מאפיין את עבודתה של דה קאלו. גם בתערוכות קודמות ועולה בדעתי במיוחד עבודה שעשתה במשכן לאמנות בעין חרוד,("היתה לו צורה של ענק", אוצר יניב שפירא) ובה סרט בשם "שיטוט" העוקב ומנסה ללכוד משהו ממהותו של המשכן בעין חרוד שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. הטכניקה שדה קאלו משתמשת בה גם כאן היא של טרוולינג שוט (Traveling shot) של המבנה, אך הדרך שהיא עושה את המעקב הזה בעין המצלמה, יוצרת תנועה במרחב, תנועה הלוכדת את מהות המבנה ונותנת לצופה מעין תחושה שהוא רוקד בו. וכך מעבר לעיסוק בארכיטקטורה של המבנה ,נמתח קו בין ההיסטוריה של המבנה לתנועה שהתקיימה ועדיין מתקיימת בו. הדרך שעושה זאת דה קאלו היא אקפראסטית (האקפראסיס הוא כלי רטורי שבו תחום אחד של אמנות מייצג תחום אחר באמנות) המהלך האקפראסטי של דה קאלו יוצר אינטרפרטציה של המרחב הארכיטקטוני וזהו הישג לא מבוטל כלל.
המחקר הצילומי הזה באמצעות תנועת המצלמה, חוקר גם את הצמחייה שסביב המבנה, זוהי צמחייה עזה של בוגונויליה, אקליפטוסים, עצי הדר וחורש ים תיכוני ירוק ועז שדה-קאלו בראיון עמה מציינת שהחליטה לחקור עקב גילוי של ציור של גוסטב באווארפיינד בארכיון, זהו ציור של המושבה הגרמנית שהמשכן היה חלק ממנה, בציור מתואר עושר הצמחייה במקום. גם המרואיינים מציינים את העובדה שהמקום היה מעין נווה מדבר ירוק בלב השממה שמסביב. כך, העיסוק בצמחייה שמסביב אינו רק הרחבה של המחקר הארכיטקטוני למחקר של הסביבה, אלא משתלב גם במחקר ההיסטורי והרי הם בלתי מנותקים. התנועה בתוך המבנה והצמחייה שסביבו מתחברים היטב בתנועת המצלמה לתנועה שבריקוד של זוג מבוגר הרוקד ואלס באולם האירועים היפה של נווה שכטר. הזוג, שובה הלב, הם דוד ודודה של דה-קאלו, לאה ושוקי דה קאלו, שהתחתנו בבית החייל שהיה במקום בשנות ה60 של המאה הקודמת ומשחזרים את ריקוד החתונה שלהם, הריקוד והמוסיקה מצליחים להעביר משהו מההוד וההדר של המבנה הטמפלרי הזה בעבר, הוד והדר שקיימים בו גם היום, אך המוסיקה והריקוד יוצרים קו ישיר של זיכרון בין החתונה בשנות ה60 לבין ההווה היפה של הזוג המבוגר. התנועתיות של העבודה מעוררת ממש חשק לחבר את נווה שכטר למרכז סוזן דלל.
בציר הבלשי של העבודה שכמובן קשור למחקר ההיסטורי נשאלת השאלה מה קרה לציורים שהיו במקום? ביניהם כפי שהזכרתי בהתחלה ציור קיר של יוחנן סימון, אך גם ציורי קיר של מרדכי גומפל, פרלי פלציג ואביגדור סטימצקי, "תעלומת היעלמותם מעלה דיון עקרוני בדבר שימור נכסי תרבות ואמנות ויחס החברה הישראלית אליהם". אומרת שירה פרידמן אוצרת התערוכה, בדף המצורף. גם מניסיוני האישי כמי שעבדה במוזיאון ההיסטורי של העיר פתח תקווה, שימור של ציורים, מבנים ונכסי תרבות בארץ, מעלים שאלות קשות ביותר. האמת שלא צריך ללכת רחוק מנווה שכטר, רק לעבור כמה כבישים ולחשוב על המבנה היפה של גימנסיה הרצליה שפינה את מקומו למגדל שלום המודרני בתל אביב. המרואיין המרכזי בהקשר לציורים הוא מתעד ומשמר ציורי הקיר שי פרקש, המתאר את הציורים. דה קאלו עורכת ומצליבה את דבריו עם תנועת המצלמה ותנועת הרוקדים ויש איזו תחושה שעולה של "והספינה שטה" הזמן ממשיך במהלכו, מה שיש עכשיו הוא מה שאנחנו רואים והאמת שנווה שכטר הוא מקום יפהפה ובהחלט יש מה לראות, יש אנשים ועבודות אמנות ומבנים שמשלמים את מחיר ההזנחה, ולראייה מבנים היסטוריים רבים בפתח תקווה שפשוט נשרפו, ונכנעו לאדישות וכוחות הקפיטליזם החזירי הדורסים ללא רחם ודווקא כאן, יש איזו תקווה.
העבודה של דה-קאלו היא בינתחומית ממש בהגדרתה, כיוון שהיא משלבת תמונה, וידאו ,מיצב, תנועה וקול, ומצליחה ללכוד משהו מאד אישי לגבי הציבורי ולייצר אינטרפרטציה הכרוכה במחקר לצורך יצירת אמנות מרגשת, אפשר לומר שהיא אפילו מופת לעבודה בינתחומית. מרשים ומעורר מחשבה!
התערוכה נפתחה בתאריך 21.5.21 ללא אירוע פתיחה בגלל המלחמה, הפתיחה החגיגית נדחתה ל10.6.21.
גלריה נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב, טלפון: 03-5170358,
פרטים מקיפים על האמנית ועבודותיה באתר:
כרמל גוטליב קמחי -הפואטיקה של הבית Carmel Gottlieb Kimhi 
