אוצרת: כרמל גוטליב קמחי

ביום רביעי הקרוב תיפתח במרכז ספיר תערוכה חדשה באוצרותי.

זוהי תערוכה המתמקדת באספקטים שונים של הוויה וקיום אנושי ונשי.

האמנית בחרה בטווס כסמל וכמייצג של דיוקן עצמי רב פנים. היא נוטלת את הייצוג הזכרי ההדור של הציפור כמאפיין לנשיות שיש בה עוצמה, צבעוניות, רוחניות, יופי, גאווה, כבוד, הוד והדר, אך גם מפנה את מבטנו בעבודתה אל אספקטים נוספים בהתבגרות, בהם בשלות ועסיסיות, קמילה, אובדן, אכזבות וכאב.

סמליות נוספת המופיעה בעבודתה של תמר היא ההתהדרות הטווסית של ימינו בעידן הרשתות החברתיות, בהן כולנו נחשפים, רוטטים מעונג, מחזרים אחר לייקים, ומצלמים סלפי בלי סוף. אנו מציבים עצמנו במרכז,  בעידן בו נעלמו הבושה וההצנע לכת, ושולטת חשיפת כל טפח הקשור בכל היבט בחיינו. שינוי זה מהווה ניגוד מרכזי לילדותה ונעוריה בקיבוץ, בהם המוסכמות החברתיות היו של פשטות, צניעות, חוסר התבלטות, העדפת הכלל על הפרט, חיי עבודה ועמל.

בחירת הטווס כמייצג שורשים גשמיים וחיבור חזק לאדמה, אך גם רוחניות ופנטזיה, צבעוניות וססגוניות איננה מקרית,

תמר פלג וולך מתייחסת במילותיה לעבודתה:

"בעקבות  צילום של טווס על רקע קיר וסורג שצילמתי בפורטוגל, וכהמשך לסדרת עבודות  שיצרתי במסגרת כיתת אמן, התחלתי ליצור את הסדרה "להיות כטווס" המורכבת מזיכרונות ילדות מוקדמים, שורשים,  חיבור לאדמה ומנגד מעוף ופנטזיות צבעוניות, -שהם אלמנטים חזקים שמלווים אותי שנים רבות. זיכרונות משמעותיים מילדותי הם צריחות הטווסים שבישרו את דמדומי הבוקר כילדה בקיבוץ, והכניסה לבית הוריי שבה היו תלויים אריחי קרמיקה ארמנית בהם דמותו של טווס.

טווס מסמל עבורי יופי אינסופי, מלכותיות ואצילות ,גאווה הדר וכבוד ואת הרצון להיראות.

מופע פתיחת מניפת הזנב שלו , עם הרטט והרשרוש המלווה אותו הוא מעין ריקוד אקסטטי, מיני, סוחף, מרתק, ומשכר- שקשה להתיק ממנו את המבט. זנבו המפואר המתנהל מאחוריו מזכיר לי את רעמת השיער שלי שהיא כוחי, נשיותי, אך כיום מסמלת גם אובדן, והתמעטות.

השראה משמעותית נוספת עבורי היא עולם האופרה שהוא נדבך מרכזי בקריירה המקצועית שלי, מהותו הגרנדיוזית, העושר החזותי, הצבעוניות רבת הגוונים והיותו גדול מהחיים, מזכירים לי במידה רבה את המהות הטווסית.

זו מופיעה לאורך ההיסטוריה האמנותית והתרבותית:

• סקירה היסטורית קצרה של דימוי הטווס מעלה כי מקורו בהודו, שם הוא נחשב לציפור קדושה בדת ההינדית והפרסית. בהינדואיזם הטווס הינו המלווה הנאמן של האלה לקשמי, אלת השמחה השפע והאהבה וצבען הכחול של נוצותיו מסמל את האינסוף.
• בנצרות, מסמל הטווס חיי נצח ותחייה מחדש, וממש כמו פניקס עוף החול המיתולוגי הוא סמל להתחדשות ולשינוי.
• במצרים העתיקה סימל הטווס תבונה, חזון וראיית הנסתר.
• בארץ ישראל הוא מתקשר עם יין ועם אמפורות (אגרטלים לשמירת יין). אמפורה וצמד טווסים הם מוטיב נפוץ בפסיפס הביזנטי בארץ ישראל. ביהדות הוא בעיקר מושא להסתכלות והערצה. ומופיע על כתובות.
• רוב החוקרים והפרשנים סבורים שטווסים הם "התוכיים" הנזכרים במקרא.
• זנבו המפואר של הטווס  ועשרות העיניים שעל גבו היוו השראה לעיטורים ועבודות אמנות מפסיפסים עתיקים, מטבעות, ציורים, טוטמים, פסלים, דרך תרבויות עתיקות, אמנות אירופה הקלאסית מהרנסנאס ועד המאה ה-20.
• לאורך כל ההיסטוריה של התרבות והאמנות מופיעה דמותו של הטווס: למין התרבויות ההלניסטיות, הרומאיות והביזנטיות ועד תחילת המאה ה20 – מהאלה הרה שמרכבתה הייתה רתומה לזוג טווסים, ועד לארט-נובו ולבל אפוק שהשתמשו בטווס כסמל דקורטיבי המייפה חללים וחפצים מגוונים כמו תחנת מטרו המעוצבת בהשראת הציפור. הטווס מופיע גם בציורים יפניים וסיניים בהם שימש כהשראה לשפע והוא מופיע גם אצל ציירי תחילת המאה ה-20 והמודרניזם כקלימט (בדמות שמיכת האוהבים בציור "הנשיקה).

הטווס היה וכנראה ימשיך להיות מקור למשיכה, הערצה, הוד והדר. והתערוכה הזו היא חלק והמשך למסורת אמנותית ותרבותית.

פרטי ההתקשרות לפרטים נוספים ורכישת עבודות:

תמר פלג וולך                                                     אוצרת: כרמל גוטליב קמחי

0544500990                                                       0509416164

Waben100@gmail.com               carmel_ki@hotmail.com                

מוזמנים בחום לפתיחה! נתראה!

ישראל 2022 | 90 דקות | עברית, גרמנית | תרגום לעברית

ובאמת מה בין אהבה למלחמה? על הקו הזה מתקיים סרטו החדש של הבמאי רן טל הנפתח במלחמה, עם צילום יפהפה של אתר שקי חול ותחמושת ומסתיים באהבה, עם סרטון של ארנה, אשתו של מיכה בר-עם ובפס קול תיאור אוהב שלה. בשתי הסצנות יש הערצה של יופי, בהתחלה, זוהי הערצת היופי שבמלחמה ובסוף זו הערצת יופיה של אשתו והאהבה שהוא חש כלפיה. בשתי הסצנות עולה דמותו של מיכה בר-עם, קודם כאמן טוטאלי, צלם המאמין ביכולתו לשנות ולהשפיע בעזרת מצלמתו-אמנותו ובשנייה הטוטאליות שבזוגיות עם אשתו והערצת יופיה כביטוי לאהבה זו.

הפריים הפותח את הסרט, הוא פריים יפהפה. בפס הקול ,בר-עם מדבר על הצייר גויה שכבר זיהה את היופי שבמלחמה. פריים הפתיחה מספר את סיפור הסרט בזעיר אנפין, בפריים אחד ובמשפט אחד. כפי שלמדתי אצל מורי ורבי הנרי אונגר, בכל סרט טוב, כבר בפתיחה, תהיה פרזנטציה של נושא הסרט וכאן זה ממש כך: זהו סרט על הצלם מיכה בר-עם העוקב אחר צה"ל ומלחמות ישראל ומציג אותם בפריימים מרהיבים.

הסרט מציג 1341 פריימים מהארכיון של הצלם הותיק. דרך הצילומים האלה ופס קול שבו משוחח רן טל עם בר-עם, אשתו וילדיו, הסרט מספר על האיש, היחסים בינו לבין אשתו, על 60 שנה בתולדות מדינת ישראל ועל חמש מלחמות. ברוב הסרט, רן טל משתמש בטכניקה שבה הדובר, אינו נראה, הצופה מתוודע לצילומים של מיכה ברעם ושומעים בפס הקול אותו ואת אשתו וילדיו מספרים על התצלומים. זוהי טכניקה שכבר השתמש בה רן טל ב"מוזיאון", "בית חלומותי", ב"ילדי השמש" ועוד. השימוש בטכניקה הזו נעשה כאן בצורה וירטואוזית, זהו מכשיר השאול מהרדיו או מהעולם המוזיאלי והדיגיטלי, אך כאן הוא יוצר בעזרתה עולם קולנועי מפתיע ביופיו, עוצמתו ובעניין הרב שהוא מצליח לעורר.

אחד האתגרים העומדים בפני יוצרי קולנוע דוקומנטארי הוא לעסוק בנושא שבו הגיבורים אינם בין החיים. ידוע כי קשה מאד להציג את הנושא בצורה חווייתית, ולצורך כך, ממציאים דרכים שונות ומשונות להצגת אירועים מן העבר שבהם ישנם משתתפים מתים. לדוגמא, ניתן להצביע על הסרט "אהבה זו לא היתה" שזכה בדוקאביב לפני שנתיים ובו הבמאית מיה צרפתי גייסה אנימטורית שיצרה סצנות מומחזות העשויות מקרעי תמונות על מנת לספר על האירועים שבין קצין הגרמני המתאהב באישה יהודיה במחנה ריכוז. לעומתה, כאן, יש לבמאי רן טל גיבור חי, שהוא בוחר שלא להראות אותו במרבית הסרט. בסופו, ישנם כמה פריימים שמראים אותו ואת אשתו בכל זאת. ולכן, יש כאן איזו הצהרה של במאי ושליטה מרשימה באפרטוס הקולנועי. זוהי בחירה שפעמים רבות עשויה להשליך את הצופים אל שיעמום מוחץ, אך בסרט הזה אין רגע דל. רן טל מצליח ליצור קצביות, תנועה ודינמיות על המסך, והפריימים של ברעם, הם כה מעניינים ופוטוגניים שאני כצופה נשביתי בהם ובתוכם. הדינמיות עובדת בטנגו שבין התמונה לפס הקול הנארגים יחד כגוף אחד מפענחים ומפתחים נושאים ואירועים היסטוריים אחד אחרי השני. אנחנו מקשיבים לקולו של מיכה ברעם ולקולה של אשתו מספרים לנו את סיפור חייו של מיכה, הרוב נעשה בצורה לאו דווקא לינארית, אלא עוקב אחר נושאים שברעם צילם ותמונות שפרסם. ההקשרים בין הסצנות הן לרוב נושאיות וזה נעשה בכישרון. כמו למשל קישור ויזואלי בין חיילים לדוגמניות, או המשיכה לסכנה בצבא לבין המשיכה אליה בחיי הלילה של תל אביב.

בר-עם ידוע כצלם מלחמות ומעיד על עצמו כי היכן שצה"ל היה, גם הוא רצה להיות, אלא שהוא גם מעיד כי ההתקרבות אל הסכנה מעצימה את תחושת החיות ,וכי לדבריו הא צילם את "מה שקרה כאן". הוא עשה זאת כשיגרה כי כנראה היה מאד מקובל על חוגים שונים בצבא עד כדי כך שבאחד המבצעים ראו אותו חיילי צה"ל העומדים להיכנס ללבנון והציעו לו להתלוות אליהם, משהו שהיה אסור.. מיכה הצטרף, אך הכח הותקף ויצא בשן ועין מאיזור הקרב, לאחר האירוע, המשטרה הצבאית הגיעה לביתו והוא נעצר בעוון פעילות בלתי חוקית ובגידה במולדת. מדוע מאוזכר האירוע בסרט? אני מאמינה שעל מנת להסביר עד כמה היה מקובל על כוחות צה"ל, כמה אומץ יש לו וגם כמה הוא בעצם נאמן למדינה, כי כנראה שלא בילה בכלא זמן רב.

הדמות של בר-עם העולה מהסרט היא של צלם טוטאלי, אדם המסור בכל מאודו לעבודתו. מי שמתארים אותו ככזה הם ילדיו ואשתו ארנה. הילדים מתארים הורים שפחות עסוקים בענייני הבית ויותר עסוקים בעבודת האב. אחד הקטעים הקשים להקשבה, הוא כאשר אחד הילדים מתאר שבביתם לא היתה אף פעם תחושת רגיעה וכי פעמיים בשעה, הושמעו החדשות בקולי קולות, לדברי הבן, כדי להזרים אדרנלין בחיי היומיום. ובעצם להשרות את אווירת העבודה. האב, היה נוכח- נעדר. גם כאשר צילם את חיי הבית , הילדים והמשפחה, הוא למעשה מסיים שאריות של פילם שהשתמש בו לעבודה, או כאשר אחד הילדים מסתבך בבית הספר, הוא מתלווה אל אביו לצילומים והאב מפקיר אותו לגורלו עם צלמים אחרים בעוד שהוא עצמו מסכן את חייו בחזית הצילום.

לכל אורך הסרט, שזור הרעיון שבר-עם רואה עצמו סוג של לוחם. כאילו הצילום הוא סוג של לחימה וקרב, כמו גם אמצעי להשפיע על המציאות. את העובדה הזו הפנימו גדולי האומה, רבין, פרס, גולדה, בגין, אריק שרון, שכולם התמסרו לעדשתו ולדברי אחד הילדים הבינו איך הצילום יכול לשרת אותם וגם לשנות היסטוריה. אני חושבת שעם התבגרותו הוא מגלה בסוג של אכזבה כי ההשפעה של עבודתו מוגבלת, ישנה אכזבה גדולה לגבי המקום שאליו פונה ישראל בימינו, וכי היכולת שלו בגילו היום להשפיע היא נמוכה.

מעניינת במיוחד וראויה להערכה היא גישתו של הבמאי רן טל, אל אשתו של בר-עם ארנה, זו עולה מן הסרט כשותפה מלאה ליצירתו של מיכה בר-עם, אשר כמו גבר מסורתי, יוצא לצוד חומרים מחוץ לבית ואילו היא בבית, מארגנת, מפיקה, אוצרת את החומרים, אחראית על הפרזנטציה. טל, מכיר בהשפעתה ויכולתה של ארנה על העבודה של מיכה ברעם ובתרומתה. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל דוק-אביב היה סשן של שאלות ותשובות עם רן טל שם סיפר על כך שבני הזוג עסוקים טוטאליות בעבודתם, שהם עסוקים יחד בתערוכה שתתקיים בהמשך לסרט במוזיאון תל אביב, וכי העבודה של בר-עם היא לגמרי גם העבודה של ארנה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, טל בוחר לסיים את הסרט עם וידאו בהילוך איטי של ארנה הנראית דרך עדשתו של בר-עם ובו הוא מכריז על אהבתו אליה. העבודה הזו, הטוטאליות הזו היא מלאכת האהבה של הזוג הזה. וזו סוג של ירושה שהם מנחילים לנו הצופים.

1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה, מומלץ מאד לראות בערוץ יס דוקו, או באחד הסינמטקים הקרובים אליכם.

התערוכה ״לצלם ולשכוח. רן טל אחרי מיכה בר-עם״, אוצר נעם גל תוצג במוזיאון תל אביב.

ב7.10.21 תיפתח תערוכה חדשה של האמנית המוכשרת סמדר בונן באוצרותי.

הציורים בתערוכה "התבוננויות" מביאים לידי ביטוי שני מרחבים יצירתיים בעולמה של סמדר בונן, שני מצבים של התבוננות.

התערוכה מציגה התחבטות יומיומית בשאלה על מקומה של הציירת בשיח האמנותי, בהשתייכותה לערוץ מסוים של ציור פיגורטיבי. האמנות בדרכה המיסתורית, מאפשרת לבטא עמדות, חוויות וביקורת באמצעות השימוש בדימויים. עיקר עניינה של סמדר בונן הוא באופן בו העולם התרבותי ככלל וההיסטוריה העשירה של האמנות בפרט, מתווים את אופן ההתבוננות של צופה בילדות-נערות-נשים. קירות המוזיאון מלאים בדימויים שלהן: הן קדושות, קרות, מרוחקות, או לחילופין חושניות, פתייניות, קטלניות. סל דימויים זה משמש כקרקע לדיון בנשיוּת, אימהוּת, יַלדוּת, והתבגרוּת בשלבים שונים של החיים. היא בוחנת את הנושא מזוויות הסתכלות שונות ומנסה לשפוך אור על האופן בו אותה היסטוריה, אותה תרבות, מעצבת את אופן ההתבוננות של הציירת בעצמה.

מנגד, ישנם ציורי נוף, שהם פועל יוצא של התבוננות המתגייסת להוויה של הרגע. עניינה בביטוי התופעות הוויזואליות הספציפיות בשעה מסוימת במקום מסוים. מקום בו ה"אני" נחה לרגע ומתמסרת לעיסוק בצבע, בצורה, במשיכת מכחול.

פרטים ביוגרפיים:

סמדר בונן, ילידת 1977, גרה ועובדת בקיבוץ נען.

לומדת בתכנית הבינתחומית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, בסטודיו התחנה אצל ארם גרשוני, באטלייה של הצייר ארז אהרון, בסדנת אמני הקיבוץ, בסמינר הקיבוצים לתואר ראשון בחינוך יצירתי ובתיכון תלמה ילין במגמת אמנות פלסטית.

נשואה ואם לשלושה.

 תערוכות :

  2016 תערוכת יחיד בגלריה לאמנות קיבוץ נען.

 2015  תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.

 2014  "לחם ושושנים", תערוכה קבוצתית.

 2012 תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.

 2004 תערוכת יחיד, גלריה לאמנות קיבוץ נע.

אי מהות- סמדר בונן, צילום: סמדר בונן

כחוקרת קולנוע דוקומנטארי, פסטיבל דוקאביב הוא חגיגה שנתית שאני משתתפת בה בקביעות. הקורונה לצערי הקטינה מאד את מפלס השמחה שלי מהפסטיבל כי הוא כבר אינו משמש כמפגש חברתי, וראיתי את מרבית הסרטים מהנוחות שבביתי ולבדי, אך בכל זאת, הנושאים, הסרטים והאוצרות שלהם לגמרי מרוממי מחשבה ונפש.

אהבה זאת לא היתה

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על הסרט "אהבה זאת לא היתה" סרטה של הבמאית מיה צרפתי, העוסק  בהלנה ציטרון, אישה שהגורל העמיד אותה בפני שאלות קיומיות קשות מנשוא. כמו רבים מהיהודים מצ'כוסלובקיה, היא נשלחה לאושוויץ ואם לא היתה מסומנת על ידי מלאך כלשהו בשמים, ודאי היתה עולה בעשן המשרפות כמו רבים מאמהותינו ואבותינו. אלא שאת הלנה חנן אלוהים ביופי רב, קול נהדר ואולי גם במזל, שהשאיר אותה בחיים עד לגיל מבוגר. במחנה הנוראי הזה מצאה אותה אהבה, בדמותו של פרנץ וונטש, קצין אס.אס והלנה כנראה גם החזירה לו משלה. וונטש המאוהב שמר על חייה של הלנה ולמרות שחלתה בטיפוס, וכנראה כבר היתה אמורה פעמים רבות להישלח אל תאי הגזים, הוא הצליח להעביר לה דברי מאכל, לשמור אותה בחיים ואף כנראה להסתיר את סיפור האהבה מחבריו. לא רק אותה הציל וונטש, אלא גם את אחותה שנאלצה להיפרד בדרך זו מילדיה ולהישאר בחיים. יודעת כל אם שטוב מותה מחיים ללא ילדיה וגם כי בודאי לא תקריב אותם למען חייה, אלא תלך אל מותה יחד עם הילדים, דבר שנמנע מאחותה של הלנה.

כדי לא ליצר פה ספויילר אמשיך רק מעט במעשייה ואספר כי שנים רבות לאחר שהלנה כבר עלתה לארץ, הקימה משפחה והמשיכה בסוג של חיים רגילים (אם יש דבר כזה אחרי השואה)  פנתה אליה לפתע אשתו של וונטש לבוא ולהעיד לטובתו במשפט שדן אותו על פשעיו כנאצי. וכך, בסוג של סגירת מעגל, הצילה הלנה גם היא את חייו של וונטש.

הסרט מעלה שאלות מוסריות רבות והמון המון התלבטויות של הלנה בסביבתה החברתית וגם את הבעיות שניצבה בפניהם תוך כדי ואחרי הקשר האסור שלה עם הקצין הנאצי. סיפור האהבה הזה ודאי העניק סוג של נחמה לשבויים במחנה האיום הזה, אך ביחסי כוחות כל כך מעוותים אשר מטילים ספק באופיה של אהבה זו וגם כמובן במימושה המוצאים ביטוי בשם הסרט: אהבה זאת לא היתה.

כשגיגלתי את שמה של הבימאית מיה צרפתי גיליתי עובדה מעניינת והיא שהסרט מבוסס על סרט סטודנטים קצר יותר שעשתה בשם "היפה בנשים", סרט שזכה לתהילה גם הוא כסרט סטודנטים כאשר זכה באוסקר!

לפני שנבדוק את המרכיבים להצלחת הסרט אציין במאמר מוסגר ש"אהבה זאת לא היתה" מחזקת לצערי את הסברה שהמקומות שבהם סרטים ישראליים עשויים להצליח בהם הצלחה פנומנלית הם עדיין סרטים העוסקים בשואה או בסכסוך הערבי ישראלי. ואני מאמינה שהסרט הזה יהיה גם הוא הצלחה בינלאומית מאותה סיבה.

ההצלחה של הסרט כיצירת אמנות עולה בראש ובראשונה מהסגנון הדוקומנטארי שלו, בעל מספר מרכיבים מצויינים: האחד שימוש יפה בקטעי ארכיון, השני שימוש מקורי בארט והשלישי הנרטיב או פיזור האינפורמציה המעולה.

איך נעשה השימוש האלגנטי והמבריק בקטעי ארכיון? הלנה ציטרון ואחותה כנראה רואיינו וסיפרו את סיפורן במלואו בראיון פרונטלי, אולי בצורה של עדות ליד ושם. בריאיון מסוג זה יש גבול לכמה הוא יכול להיות מרגש ומעניין. הבמאית מיה צרפתי, לקחה את קטעי הארכיון ושזרה אותם בצורה של סרט מתח. והסרט נפתח בחידה ויזואלית מאד והיא איך אישה הכלואה במחנה אושוויץ יכולה להיראות כל כך עליזה ובעלת לחיים תפוחות המביעות בריאות כשהיא לבושה בבגדי המחנה?

התשובה לשאלה זו תוביל את פיזור האינפורמציה בין עדויות בקטעי ארכיון, עדויות "חיות" [i] של חברותיה למאסר במחנה הריכוז של הלנה ציטרון, עדויות של הלנה ציטרון ואחותה וקטעים מומחזים של אנימציית סטופ מושן שעשויה על ידי איילת אלבנדה ושלומית גופר. האנימציה המצוינת הזו נשאבה ועולה מתוך ההרגל של פרנץ וונטש לגזור תמונות שלו ושל הלנה ציטרון ולשבץ אותן בתמונות של אנשים אחרים. וכך, המגזרות -תמונות מתארות את וונטש והלנה בטיול, משחזרות את סצנת המשפט של וונטש בצורה מעוורת אמוציות ומתארות את הלנה בכל מיני סיטואציות עליהן היא מעידה מן המחנה.

הקושי בהפקת סרט דוקומנטארי בנושא של אנשים שכבר אינם בין החיים הוא קושי גדול והפיתרון היצירתי כאן הוא מבריק כיוון שהוא נובע מחומרי הסרט ומצליח להמחיש בצורה מאד חיה את הסצנות שהגיבורות והגיבורים מתארים כדרמטיים בסרט.

לסיכום אומר שצפיתי בארבעה סרטים מפסטיבל דוקאביב, וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים, או יותר נכון לדעתם של  שופטי הפסטיבל כי המלצתי לחברות/ים על הסרט כ"הבחירה" שלי בפסטיבל. ברגעי כתיבה אלה, כבר ידוע שהסרט זכה בפרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2020.

"אהבה זאת לא היתה". בימוי: מיה צרפתי. צילום: איתי גרוס, זיו ברקוביץ'. עריכה: שרון יעיש. הפקה: ניר סער, קורט לנגביין. ארט: שלומית גופר ואיילת אלבנדה. 86 דקות

[i] המושג עדויות חיות, אינו תיאור מדוייק, כיוון שבסרט אנו צופים בעדויות מצולמות. החברות למחנה רואיינו כאשר היו בחיים בזמן הצילום ואילו הלנה ואחותה צולמו לפני הפקת הסרט, תאריך פטירתן הוא בעשור הראשון של המילניום.

לפי התיארוך של הסופרת יעל נאמן, פזית, גיבורת "היה היתה"  היתה אמורה להיות היום בת 72. פזית, היא אשה מבריקה אך אומללה, שפעלה מאחורי הקלעים של התרבות הישראלית בכל מיני צמתים. לפי אמות המידה המקובלות זו אישה שלא היה לה מקום מרכזי ולכן לא סביר לכתוב עליה ספר, גם לא לעשות עליה סרט, זוהי אשה מרשימה שנמחקה, כאשר היא עצמה פועלת למחיקה של עצמה.  זו אישה שלא היו לה זכויות או חשיבות. היא לא שיתפה פעולה עם המשטר הפטריארכלי, היא לא עבדה בלהיות יפה, לא נישאה, לא היו לה ילדים, היא היטיבה עם כמה אנשים וכמה חתולים ותו לא.

נאמן כותבת בפרק הפתיחה: "ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא היכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה." זו שאלה שליוותה גם אותי לאורך הקריאה.

אז מה הטעם בספר דוקומנטארי, על אישה שהיו לה חיים אומללים, בתקופה מסוימת בישראל? הרי אין כאן מחוייבות לאמת כלשהי, אין כאן צורך להביא עדויות חותכות, אין שיירים לתצוגה, אפשר אולי ללכת לראות את הבית ברחוב ביל"ו או לבקר בשכונת המפדה בחולון, אבל מעבר לזה? לא הרבה.

האתגר של יצירת דמות מאירוע קטן ומכונן, הוא מרתק. זה נעשה תדיר בקולנוע הדוקומנטארי, אך הקולנוע מבקש גם  עדויות מצולמות, תעודות, הסרטים נעשים כדי לחקור נושאים, כדי להבין וכך לשלוט.  כאן, בסיפרות  היתה עשויה להיות מחוייבות נמוכה למציאות, כי התיעוד נמחק, אך אני נוטה להאמין שהמחויבות של הסופרת לעדים ולעדויות היא גדולה.

לאורך כל הקריאה, שאלתי את עצמי מה מקור העניין שלי בספר. סך הכל  מדובר בספר הממוקד בדמות לא מושכת, שהיא עצמה רצתה מאד למחוק את עצמה ואת שם זיכרה מעל פני האדמה. עולה מיד בדעתי תמונתו של סבי מקלל את היטלר ואולי עוד כמה צוררים: "יימח שמו וזיכרו". אשה, אכן  מקוללת במידה רבה, דור שני לשואה, סובלת מבעיות נפשיות ובריאותיות מגוונות. אשה שלא השאירה אחריה כל זכר בדמות משפחה, ילדים, רכוש או אפילו יצירה ספרותית משלה. אני מניחה, שדווקא העובדה שלא רצתה להשאיר אחריה זכר הוא אחד האלמנטים שיוצרים עניין. בבחינת מה שמנסים להעלים הוא המעניין ביותר. אלמנט נוסף זה כמובן הכישרון שבו מיכל נאמן מגוללת את הסיפורים. האופן שבו מסופרות העדויות השונות, והאנשים, סך הכל, אנשים  מענינים מאד מתחומי האמנות, הסיפרות והעיתונות שמספרים עליה ויוצרים קולאז' מעניין של אשה, של זמן מסויים בתל אביב, של רחובות מסויימים, של תקופה.

ואכן יש המון דברים מעניינים בספר "היה היתה". ראשית היותה ספרות דוקומנטארית, הכתובה בסגנון של עדויות. טכניקה חדשה של כתיבה השאולה אולי מהקולנוע הדוקומנטארי. הדרך שמיכל נאמן עשתה את האדפטציה מהקולנוע מעניינת מאד.

אמש במפגש חברתי, דיברתי עם חברות על הספר. חברתי משכבר הימים, הזכירה את הפרק על "אהבת חייה " של פזית, שנקרא יונה. אני, שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר זכרתי את הפרק הזה אך לא זכרתי את השם יונה. לטענת חברתי מדובר באוצר יונה פישר, שהיה אהבת חייה, אך לא זכר אותה כלל.  ממש התפלאתי שאיני זוכרת את הפרט הזה. אך בדיעבד, אין זה מפליא. השמות המלאים של הדוברים מתגלים רק בסוף הספר, ובשעת השיחה עדיין לא הגעתי אל סופו, לא יכולתי לדעת שמדובר ביונה פישר האוצר בעל השם.  הטכניקה של נאמן, המעלימה את זהותם המוחלטת של הדוברים יוצרת מתח ועניין. כמובן, שמי שמכיר את הביצה התל אביבית, את עולם העיתונות והחדשות היטב יכול היה במהלך הקריאה לנחש וגם למצוא את השמות המלאים. מי שלא, קורא את הספר ועדויותיו כטאבולה ראסה  ומוצא עניין בסיפורים הקטנים שהם כמו אדוות שמקיפות את הדמות של פזית, נובעות ממנה, אך הן בעלות ערך כשלעצמן.

אי אפשר להימנע מהמסקנה המעגלית שיעל נאמן כתבה בסופו של דבר על עצמה, על התשוקות שלה, על העניין שלה, את הסיפורים שמצאו חן בעיניה, הדגישה את הפרטים שעניינו אותה בדמותה של פזית ולכן בסופו של דבר זוהי פזית של מיכל נאמן וכמו בסרט דוקומנטארי פזית היא יצירה של מיכל נאמן. נכון שהיא התקיימה במציאות, נכון שדיברו עליה אוהביה והקשורים בה, אך בסופו של דבר מי שמכוננת את הסיפור, מי שמפרקת ובונה דמות זו הסופרת יעל נאמן. וזה מה שמרתק.

פזית היא דמות נטולת חשיבות היסטורית או אחרת. ובדמותה מממשת את מה שאנחנו כבר יודעים מזמן:  לכל אדם יש  סיפור. פזית, פשוט ניסתה למחוק את עצמה, ויעל נאמן ניסתה למחוק את אותות המחיקה.

בוגרי בתי הספר לאמנות ועיצוב מהווים השראה עבורי. המבט החדש, הצעיר, הרענן שניבט מעבודותיהם תמיד מעורר מחשבה ויחד עם גמלוניות מסוימת שנובעת מצעירותם, יש תמיד איזה ייחוד מרענן שמלווה אותה. אם אפשר בכלל להשוות את המבט הזה הייתי משווה אותו לטעם של נענע. מרענן, מנטולי, ירוק ונושך מעט.וזו ההרגשה שמקבלים כשיוצאים מתערוכת הבוגרים של תקשורת חזותית בשנקר.

למרות שתקשורת חזותית והלימודים בעיצוב הינם דרך להשתמש באמנות לצרכים פרקטיים. העבודות שהוצגו בתערוכת הבוגרים באופן לא מפתיע כלל, דווקא עוסקים בעולמות חברתיים, פוליטיים, ורוחניים. הרי באמנים עסקינן שמתאווים להשתמש ביכולתם האמנותית לצורך פרנסה.

זו גם הסיבה שעודדתי את בתי דניאל ללמוד תקשורת חזותית והיא אכן החלה את לימודיה ב"שנקר" שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתחום. אני תקווה, שתוכל להשתמש ביכולותיה הגרפיות, הרעיוניות והיצירתיות לצורך פרנסה. על פי מה שראיתי בתערוכת הבוגרים, היא בחברה טובה.

אחד הפרוייקטים המרשימים בתערוכת הבוגרים הוא חדר רוחני דיגיטלי של מיה אטינגר. הצופה נכנס לחדר הקרנה די חשוך ועל כתליו נמצאים דימויים דיגיטליים הכוללים תצורות גיאומטריות בפרופורציה סימטרית. על גבי הקיר כתובות מרגיעות: You are not Alone, Find All the Answers ,  ועוד רעיונות של גאולה, פתרונות ושקט נפשי, על פדסטל מונח ספר דיגיטלי שדפיו מועברים ואומרים "מדיה חברתית" והנה בתוך הספר מונח הפתרון: שם אתה יכול להתחבר, לחפש, למצוא, שם לכאורה מונח הפתרון של החיפוש האנושי אחר כל אלה. העבודה מלווה במוסיקה באווירה הודית רוחנית.

עבודה של מיה אטינגר מתוך תערוכת הבוגרים של שנקר

מיה אטינגר בשנקר

עבודה נוספת שהרשימה אותי במיוחד היא עבודה של אורטל אבריאלי, העוסקת באחוות נשים בעדה הפרסית. היא יצרה סידרה של חמישה צילומים המתארת מנהגים של נשים בעדה, היוצרת קו רציף מהייחול לבן זוג ועד הבאת ילד לעולם.  הצילומים מדגישים את האחווה הנשית שנוצרת בין נשים שהן חלק מחברה פטריארכלית ודכאנית ושואלת שאלות על מקומה של המסורת בחיי האשה המודרנית. בשבילי, היה בעבודה חיבור עם עולמות אתניים לא מוכרים, הסתכלות וחקירה של מנהגים שונים ומעניינים. והזכיר לי מאד את המפגש עם המוסיקה והמחול האתניים שהובלתי שנים כמנהלת "המרכז האתני הרב תחומי ענבל" בסוזן דלל. הערכתי מאד את החיבור של היוצרת החוקרת את מקומה בעולם, תוך שאינה מוחקת את זהותה, שמקבלת והולכת יחד עם המסורת והערכים שקיבלה מהבית ומעצימה את עצמה באמצעותם. תוכלו להיווכח בצילום המצורף כאן כי מדובר בצילומים אסתטיים מאד ובמבט אוהב של הצלמת, המערבת ומנכיחה ערכים אסתטיים פרסיים במבט עכשווי. פשוט נפלא!

אורטל אבריאלי

אורטל אבריאלי

עוד מבט חדש, מרענן וייחודי מביאה הדר עמית ב Happy Disaster חדר שלם שמוקדש להעלאת חרדות מהמרתפים האפלים. אם במדיה החברתית של היום, מראים רק פנים שמחות, הצלחות, חופשות, קשרים חברתיים, הרי שבעבודה של הדר קושרים כתרים ומראים את ההיפך:  את החרדות, את הפחד מכישלון. הכיתובים שלה כמו: "כישלון", שכתוב על גבי גביע של ניצחון," אני כל הזמן מדברת שטויות", "הכל מתפרק", "לוזרית", "אף אחד לא אוהב אותך" ועוד כהנה וכהנה, כיתובים המפוזרים על גבי אובייקטים יומיומיים, כמו כיסא, כמו שלט, כמו באנר, המעוצבים בצבעים עליזים, ובשמחה כמעט ילדותית של גן ילדים היוצרת הזרה עם הכיתובים המאשימים והלא יומיומיים שכתובים עליהם.

הדר עמית – Happy Disaster

הדר עמית- Happy Disaster

הדר עמית – Happy Disaster

סרט אנימציה נפלא של וחדי אלירן הנקרא "אחד לארבע עשר מיליון " עוסק באינטרפרטציה שלו למאמר The Lottery Of Life, מתוך הספר   The Book of Life. המאמר מקביל את סיכויינו להגשים את עצמנו לזכייה בלוטו. תפיסת עולם פסימית אך מנומקת ביותר מובעת דרך אנימציה ומעבירה בדרך מאד מעניינת את תוכנו של המאמר. מבחינה מסויימת יש כאן התגלמות של תופעה שהיא לגמרי חלק מחיינו: ויזואליזציה של תוכן היא כבר חלק נכבד מחיינו היומיומיים ולדעתי לא רחוק היום שבו, כל תוכן, מורכב ככל שיהיה, מוכרח יהיה להיות מועבר בצורה ויזואלית על מנת לקבל תשומת לב אנושית.

נחמד לי לציין גם פרוייקט של סרטים שמעליהם מעין פסלי אימוג'ים החושפים מניפולציות של פוליטיקאים. איך באמצעות דמגוגיה מסוגים שונים הפוליטיקאים זורעים פחד, משיגים תשומת לב ציבורית  ומעבירים מסרים בצורה פרובוקטיבית. הפרוייקט ביקורתי ומלמד ביותר צריך להילמד על ידי סטודנטים למדיניות ציבורית כדרך להבהרת האמצעים שדרכם פועלים פוליטיקאים.

רוני שטיינר-המניפולטורים

יצאתי עשירה ברעיונות מהתערוכה היפה ואין לי אלא לאחל הצלחה רבה לסטודנטים שיוצאים עכשיו אל החיים האמיתיים ואל האתגרים שאלה יעמידו בפניהם. ואפרופו אחד לארבע עשרה מיליון, הם כבר הגשימו.אז אולי צריך להתייחס אל המאמר בעירבון מוגבל ולהבין כי הגשמה מלאה בחיים ייתכן שהיא אוטופית, אבל יש שלבים בדרך, הגשמות חלקיות, נדבכים בהצלחה, ולא הכל קורה בו זמנית. והרי הם, הבוגרים כבר עשו כברת דרך של הצלחה והגשמה בתערוכה היפה שהעמידו עם סיום לימודיהם.