התבוננויות – סמדר בונן

ב7.10.21 תיפתח תערוכה חדשה של האמנית המוכשרת סמדר בונן באוצרותי.

הזמנה לתערוכה, בציור: "ונוס" של סמדר בונן

הציורים בתערוכה "התבוננויות" מביאים לידי ביטוי שני מרחבים יצירתיים בעולמה של סמדר בונן, שני מצבים של התבוננות.

התערוכה מציגה התחבטות יומיומית בשאלה על מקומה של הציירת בשיח האמנותי, בהשתייכותה לערוץ מסוים של ציור פיגורטיבי. האמנות בדרכה המיסתורית, מאפשרת לבטא עמדות, חוויות וביקורת באמצעות השימוש בדימויים. עיקר עניינה של סמדר בונן הוא באופן בו העולם התרבותי ככלל וההיסטוריה העשירה של האמנות בפרט, מתווים את אופן ההתבוננות של צופה בילדות-נערות-נשים. קירות המוזיאון מלאים בדימויים שלהן: הן קדושות, קרות, מרוחקות, או לחילופין חושניות, פתייניות, קטלניות. סל דימויים זה משמש כקרקע לדיון בנשיוּת, אימהוּת, יַלדוּת, והתבגרוּת בשלבים שונים של החיים. היא בוחנת את הנושא מזוויות הסתכלות שונות ומנסה לשפוך אור על האופן בו אותה היסטוריה, אותה תרבות, מעצבת את אופן ההתבוננות של הציירת בעצמה.

מנגד, ישנם ציורי נוף, שהם פועל יוצא של התבוננות המתגייסת להוויה של הרגע. עניינה בביטוי התופעות הוויזואליות הספציפיות בשעה מסוימת במקום מסוים. מקום בו ה"אני" נחה לרגע ומתמסרת לעיסוק בצבע, בצורה, במשיכת מכחול.

מבצר באוטריקולי, איטליה, ציור: סמדר בונן, צילום: סמדר בונן

פרטים ביוגרפיים:

סמדר בונן, ילידת 1977, גרה ועובדת בקיבוץ נען.

לומדת בתכנית הבינתחומית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, בסטודיו התחנה אצל ארם גרשוני, באטלייה של הצייר ארז אהרון, בסדנת אמני הקיבוץ, בסמינר הקיבוצים לתואר ראשון בחינוך יצירתי ובתיכון תלמה ילין במגמת אמנות פלסטית.

נשואה ואם לשלושה.

 תערוכות :

  2016 תערוכת יחיד בגלריה לאמנות קיבוץ נען.

 2015  תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.

 2014  "לחם ושושנים", תערוכה קבוצתית.

 2012 תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.

 2004 תערוכת יחיד, גלריה לאמנות קיבוץ נע.

אי מהות- סמדר בונן, צילום: סמדר בונן

טבע דומם עם קונכייה, סרט שיער, בובה ופסיפלורה, סמדר בונן. צילום: סמדר בונן
בית מוסא שהין, ציור: סמדר בונן, צילום: סמדר בונן

מי שומר על מי ב"לילות קיץ" סרטו של אוהד מילשטיין הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בדוקאביב 2021?

"לילות קיץ" סרטו הדוקומנטארי- פיוטי של אוהד מילשטיין עוסק בחודשיים בחייו של עלווה, בנו בן שש העומד לעלות לכיתה א'. הסרט מתחיל עם תחילת החופש הגדול מהגן ומסתיים ביום הראשון בכיתה א'. הסרט מפתיע בסגנונו, בנושאו, בעולם שהוא מציג, שהינו עולם דומסטי מעוצב ויפה שבמרכזו עלווה, ילד אינטליגנטי ומפותח במיוחד ויחסיו עם אביו, סבו וסביבתו.

לא מפתיע שבשנת הקורונה זוכה פסטיבל "דוק אביב"2021 הוא סרט שעוסק ביחסים בתוך המשפחה, בהתכנסות בבית, בעולמו של ילד בן שש. אנו מצויים בתקופה של התכנסות והאמנות שהיא מראה של החיים או אולי מקדימה את זמנה מבטאת את רוח התקופה.

הטריילר של הסרט

"לילות קיץ" הוא סרט על נושא שהוא מקור לא אכזב לעולם הקולנוע והספרות, סיפור חניכה של ילד/נער דרך סיפור הקשר שבין אב לבן. הנשים בסרט, חצי מהמשפחה הקטנה הזו, נעלמות כמעט לחלוטין, כמו תמיד בעולם הפטריארכלי, האם מבליחה לעתים כאשר היא מסדרת עם בנה את התיק לקראת בית הספר, או כאשר היא עוזרת לו לארוז מחברות וספרים והאחות הקטנה מופיעה מעט מאד. תפקיד הנשים הוא להאיר את הדמויות הגבריות המרכזיות. למרות הנושא הגברי, בכל זאת, מדובר בסרט העוסק בעולם פרטי מאד, במרחב הביתי וזה הקרוב אל הבית, זהו עולם שעשוי להיות משמים מאד דרמטית, אך הסרט לא משעמם לדקה.

איך יוצר מילשטיין עניין? נתחיל באלמנט ההצצה, אותו ניצוץ מסקרן המציף את חיינו בתכניות הריאליטי, בניגוד לתכניות הריאליטי שיש בהן הצצה וולגרית, קיצונית, ההצצה כאן היא מעודנת. העידון מושג על ידי צילום ברמה מאד גבוהה, מסוגנן ובהיר היוצר כמעט כמו באמנות פלסטית משטחים בהירים וחלקים. הצצה באתר של אוהד מילשטיין מראה שהוא עצמו צלם, וצילומיו הקודמים מתכתבים עם הצילום שלו בסרט זה. מעורר השתאות לראות את הסדר והניקיון המופתיים של דירת המשפחה. נדמה שרמת ניקיון וסדר כזו אינה מתיישבת עם שני ילדים קטנים שיש להם נטייה לבלגן וללכלך, אך הם מתכתבים עם הסגנון הצילומי של מילשטיין שכאמור ניתן לראות באתרו. הבהירות והיופי של הצילומים מושלמים על ידי המוסיקה המותאמת לצילומים, פעמים מוסיקה קלאסית ולפעמים מוסיקה א טונאלית, המוסיפה להדגשה האמנותית של המצולם וליופי והפיוטיות המצולמת.

גם עלווה הוא מעניין ובמיוחד מעניינת יכולתו להעלות ולעסוק בנושאים פילוסופיים בדבר מהות החיים. עלווה מתעניין איך ילדים באים אל העולם, מה יקרה לאביו כאשר הוא עצמו יהיה בן 86? האם הוא עדיין ירצה לחבק את אביו כשיהיה בן 40? או בעצם מה יקרה ליחסים הקרובים שלהם כאשר הם יתבגרו? האם יהיה כמו סבא שלו? האם יש לו אומץ? האם גם הוא יצליח לספר את עצמו ואת בנו, כפי שאביו מספר אותו? בסרט יש סצנה ארוכה שבה אוהד מספר את בנו ואחר כך את אביו. בשתי הסצנות יש אינטימיות גדולה בין האב לבן, אך לא ניתן להתעלם ממשמעויות התספורת. הראשונה מרפררת לשמשון הגיבור ולכך שגזירת מחלפותיו ביטלה את אונו, ואם באון גברי מדובר, קשה שלא לחשוב על גזירת ברית המילה, שאנו מעוללים לבנים בעולם היהודי ובכך מכניסים אותם אל החברה הגברית של השבט היהודי.

ואם מדובר בשבט, קשה שלא לשייך את עלווה הבלונדיני, אל המיתוס הישראלי של "הוא הלך בשדות" אל הצבר הבהיר, האשכנזי, העובד בשדות, החייל האמיץ. עלווה הוא קצת שונה כיוון שהוא ילד ואוהב לרקוד, מדליק לעצמו מוסיקה, לובש מכנסי טייץ ורוקד לו בבית, אוהב לצייר, ואמא שלו אף קונה לו במיוחד סינר ציור, אבל הוא גם אוהב להשתולל, והוא מצולם המון בחוץ, בטיולים, בים, באגם, ברחוב. כך הוא מאומן לשלוט במרחבים החיצוניים. מאפיין חשוב של גבריות.

כבר בגילו הצעיר עלווה מתאהב. אהבה ילדותית מתוקה. אביו שואל אותו איך הוא יודע שהוא אוהב את שכנתו אליזה. התשובות של עלווה הן מופת לפיענוח משמעותה של אהבה, וסימן קריאה גדול לכך שיש לנו סיבה טובה להקשיב לבני השש. הוא אומר שהוא אוהב לראות אותה, אוהב את איך שהיא מסתכלת עליו, הוא אומר:

"אני רוצה להיות קרוב אליה, מה אני יכול לעשות כדי לקרב אותה אלי?"

אוהד: "אני לא יודע, נראה לי שפשוט תהיה מי שאתה. אתה מתרגש כשאתה לידה?"

עלווה: "כן, אני מרגיש את זה. הלב שלי דופק חזק"

אוהד: "זה סימן טוב, סימן שהוא עובד."

עלווה ממשיך את השיחה, על רקע צילומי טבע מרהיבים של שוויץ:

אבא, "היית פעם בגן עדן"?

אוהד: "לא",

"אבל אם פעם אגיע לשם לפניך אחכה לך ואחזיק פרח".

עלווה: "ואם אני אגיע לפניך, אחכה לך בכניסה"

אוהד: "איך אני אזהה אותך?"

עלווה: "אני אחזיק נוצה".

"של טווס".

אלה רק שתי דוגמאות מהדיאלוג המכמיר שבין האב לבנו.

אלווה מדבר עם אביו על אהבה. צילום: אוהד מילשטיין

מערכת היחסים המיוצגת בסרט כוללת גם סוג של הערצת הילד, או הענקת מקום המבוגר החזק יותר. בהקשר זה, מים תופסים מקום חשוב. עלווה, אביו וסבו מצולמים בים, בתוך המים ומחוצה להם. עלווה ואביו אף נוסעים לשוויץ ושם עלווה מצולם במבחן אומץ של קפיצה ממקפצה גבוהה אל מימי אגם. בסרט לא רואים את עלווה קופץ, אך המקפצה מעלה נושא שעובר כחוט השני בסרט והיא השאלה, מי שומר על מי, האב על בנו או הבן על אביו? על המקפצה האב אומר לבנו שהוא חזק ממנו ולכן הוא יכול לקפוץ. אלה רגעים אינטימיים יפים של חשיפה עצמית, היוצרים ברית של אמון עם הצופים.

כל הקשרים והרגישויות הגבריות האלה מובילות לחשיפה של הסבא רבא "הקדוש" והוצאתו מהארון. התמונה שלו חיכתה שנים בארון כיוון שלדברי הסב לא היה מקובל אצלם לתלות תמונות של אנשים מתים. לכבוד הסרט, הסב מוציא את התמונה מהארון, מנסה למסגר אותה (ללא הצלחה) שולח אותה למסגור ותולה אותה על הקיר. סימבול אולי ליכולת שלהם להוציא את היחסים הגבריים אל האור.

מתוך לילות קיץ. צילום: אוהד מילשטיין

ההוצאה אל האור של היחסים האלה מתקשרת אל מטרת הסרט. כאשר ג'ים ליין, בספרו "הסרט האוטוביוגרפי דוקומנטארי באמריקה" ממפה את סוגי הסרטים הללו ומחלקם למוטיבציות שונות להפקת הסרט. נדמה שבמקרה זה, הסרט מתאים לקבוצת הבימאים היוצרים פורטרט אוטוביוגרפי שמטרת סרטם היא הנכחה של עצמם ושל שושלתם, בדומה לז'אנר הווידויים שבספרות. ואכן מתוך הסיפור זה מתבהר. מילשטיין, למרות שמעמיד במרכז סרטו את בנו, עוסק למעשה בשושלת הגברית של המשפחה. על ידי חשיפה של הבית, פעילויותיהם, השיחות המקסימות שלהם לפני השינה, החרישיות והאינטימיות שבשיחותיהם, והסגנון היפהפה של הצילום,נדמה שאומר, אנחנו כאן, אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מקסימים. בואו תראו כמה!

באנו, ראינו, התרשמנו ולא רק אנחנו, דוקאביב נתנו לסרט את פרס הסרט הטוב ביותר וברגעים אלה אני מבינה שהסרט מועמד גם לפרס אופיר.

סרט מומלץ!!

לילות קיץ

ישראל 2021, 53 דקות, עברית וצרפתית, כתוביות בעברית ובאנגלית

בימוי, הפקה, חברת הפקה, תסריט, עריכה וצילום: אוהד מילשטיין

אוהד מילשטיין הוא מפיק במאי צלם ועורך של סרטים דוקומנטרים, מרצה בבצלאל- המחלקה לאמנויות המסך. מבין סרטיו נמנים: "מבול" (2018), "שבוע 23" (2016), "כוכבי לכת" (2014), "לילות קיץ" הוא סרטו הדוקומטרי השישי במספר כמפיק ובמאי.

עיצוב פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: ישי אדר

האתר הרישמי של אוהד מילשטיין:

https://www.ohadmilstein.com/

לאן נעלם הציור של יוחנן סימון?

"תני לי לראות" – תערוכה חדשה של האמנית מלי דה-קאלו בגלריה נווה שכטר- אוצרת: שירה פרידמן

כיוון שהתערוכה של מלי דה-קאלו נדחתה גם היא לאחרי מבצע "שומר החומות", אפשר לברך על כך שהתערוכה לא נעלמה כמו הציור "אחרי המלחמה" של יוחנן סימון מ1949 שידובר על היעלמותו בהמשך.

התערוכה החדשה הינה תערוכה תלוית מקום (Site Specific), ונוצרה במיוחד עבור נווה שכטר, התערוכה עוסקת בקשרים וההקשרים הארכיטקטוניים, היסטוריים, אישיים ופואטיים למקום המשכן של נווה שכטר.

נווה שכטר ממוקם במבנה טמפלרי בן כ120 שנה שחודש ב2010, כך שהוא מוסד צעיר יחסית במבנה. דה קאלו מציגה בחלל המרכזי של הגלריה מיצב וידיאו ארט בן 3 מסכים המוצבים בצורת ח' המספרים את סיפורו של המקום מנקודת מבטה. כמו כן, בקומה העליונה מוצג ארכיון חי ובו הקרנות של הסרטים שהוקרנו במשכן בעברו הרחוק כראינוע, הזמנה לקהל להגיב על התערוכה ועל המקום מניסיונו, ופרסומים מבלוג התערוכה.

החלל המרכזי של התערוכה, צילום: מלי דה קאלו

מספר צירים מעסיקים את דה קאלו בתערוכה, ראשית ישנו הציר ההיסטורי שהוא כמובן מתבקש, בבניין היסטורי מעין זה, שנית ישנה תעלומה לא פתורה לגבי ציורים שהיו תלויים או מצוירים על קירות המשכן, שנשרפו או נעלמו, לא ברור ושלישית ישנו ציר המחקר הארכיטקטוני של המקום.

בציר ההיסטורי ניסתה דה קאלו להתחקות אחר עדויות של דרי אזור נווה צדק הוותיקים, אך מצאה מעט מאד מידע או עדויות. למרות זאת היא מצאה את המעצב והאמן דוד טרטקובר והאמנית ג'ניפר בר לב שגרו 40 שנה מול המבנה. אלה מתארים לנוכח המצלמה צילומי ארכיון של המקום ומה היה בו, כל זאת מבלי שנראה אותם. חוץ מטרטקובר ובר לב, דה קאלו מראיינת גם את פרופ' יוסי בן ארצי, חוקר תולדות הטמפלרים, את אדריכלית שיפוץ המבנה מיכל קימל אשכולות, את רב בית הכנסת של המקום רוברטו ארביב, את שולה וידריך, חוקרת של תולדות העיר ועוד. כל אלה מתארים את קורותיו של המבנה, את המקום כפי שהיה בעבר, את הציורים הנעלמים, את העזובה שהתקיימה במקום, את שימושיו של המבנה, את היותו נווה מדבר ירוק בסביבה מדברית ועוד, העריכה של עדויותיהם יוצרת את סיפור המקום.

ריקוד הדודה והדוד דה קאלו. צילום: מלי דה קאלו

בציר הארכיטקטוני נמצא חקר החלל באמצעות צילום. מחקר זה מאפיין את עבודתה של דה קאלו. גם בתערוכות קודמות ועולה בדעתי במיוחד עבודה שעשתה במשכן לאמנות בעין חרוד,("היתה לו צורה של ענק", אוצר יניב שפירא) ובה סרט בשם "שיטוט" העוקב ומנסה ללכוד משהו ממהותו של המשכן בעין חרוד שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. הטכניקה שדה קאלו משתמשת בה גם כאן היא של טרוולינג שוט (Traveling shot) של המבנה, אך הדרך שהיא עושה את המעקב הזה בעין המצלמה, יוצרת תנועה במרחב, תנועה הלוכדת את מהות המבנה ונותנת לצופה מעין תחושה שהוא רוקד בו. וכך מעבר לעיסוק בארכיטקטורה של המבנה ,נמתח קו בין ההיסטוריה של המבנה לתנועה שהתקיימה ועדיין מתקיימת בו. הדרך שעושה זאת דה קאלו היא אקפראסטית (האקפראסיס הוא כלי רטורי שבו תחום אחד של אמנות מייצג תחום אחר באמנות) המהלך האקפראסטי של דה קאלו יוצר אינטרפרטציה של המרחב הארכיטקטוני וזהו הישג לא מבוטל כלל.

המחקר הצילומי הזה באמצעות תנועת המצלמה, חוקר גם את הצמחייה שסביב המבנה, זוהי צמחייה עזה של בוגונויליה, אקליפטוסים, עצי הדר וחורש ים תיכוני ירוק ועז שדה-קאלו בראיון עמה מציינת שהחליטה לחקור עקב גילוי של ציור של גוסטב באווארפיינד בארכיון, זהו ציור של המושבה הגרמנית שהמשכן היה חלק ממנה, בציור מתואר עושר הצמחייה במקום. גם המרואיינים מציינים את העובדה שהמקום היה מעין נווה מדבר ירוק בלב השממה שמסביב. כך, העיסוק בצמחייה שמסביב אינו רק הרחבה של המחקר הארכיטקטוני למחקר של הסביבה, אלא משתלב גם במחקר ההיסטורי והרי הם בלתי מנותקים. התנועה בתוך המבנה והצמחייה שסביבו מתחברים היטב בתנועת המצלמה לתנועה שבריקוד של זוג מבוגר הרוקד ואלס באולם האירועים היפה של נווה שכטר. הזוג, שובה הלב, הם דוד ודודה של דה-קאלו, לאה ושוקי דה קאלו, שהתחתנו בבית החייל שהיה במקום בשנות ה60 של המאה הקודמת ומשחזרים את ריקוד החתונה שלהם, הריקוד והמוסיקה מצליחים להעביר משהו מההוד וההדר של המבנה הטמפלרי הזה בעבר, הוד והדר שקיימים בו גם היום, אך המוסיקה והריקוד יוצרים קו ישיר של זיכרון בין החתונה בשנות ה60 לבין ההווה היפה של הזוג המבוגר. התנועתיות של העבודה מעוררת ממש חשק לחבר את נווה שכטר למרכז סוזן דלל.

הציור של גוסטב באווארפיינד שנמצא בארכיון
הקומה העליונה ובה ארכיון חי. צילום: מלי דה קאלו

בציר הבלשי של העבודה שכמובן קשור למחקר ההיסטורי נשאלת השאלה מה קרה לציורים שהיו במקום? ביניהם כפי שהזכרתי בהתחלה ציור קיר של יוחנן סימון, אך גם ציורי קיר של מרדכי גומפל, פרלי פלציג ואביגדור סטימצקי, "תעלומת היעלמותם מעלה דיון עקרוני בדבר שימור נכסי תרבות ואמנות ויחס החברה הישראלית אליהם". אומרת שירה פרידמן אוצרת התערוכה, בדף המצורף. גם מניסיוני האישי כמי שעבדה במוזיאון ההיסטורי של העיר פתח תקווה, שימור של ציורים, מבנים ונכסי תרבות בארץ, מעלים שאלות קשות ביותר. האמת שלא צריך ללכת רחוק מנווה שכטר, רק לעבור כמה כבישים ולחשוב על המבנה היפה של גימנסיה הרצליה שפינה את מקומו למגדל שלום המודרני בתל אביב. המרואיין המרכזי בהקשר לציורים הוא מתעד ומשמר ציורי הקיר שי פרקש, המתאר את הציורים. דה קאלו עורכת ומצליבה את דבריו עם תנועת המצלמה ותנועת הרוקדים ויש איזו תחושה שעולה של "והספינה שטה" הזמן ממשיך במהלכו, מה שיש עכשיו הוא מה שאנחנו רואים והאמת שנווה שכטר הוא מקום יפהפה ובהחלט יש מה לראות, יש אנשים ועבודות אמנות ומבנים שמשלמים את מחיר ההזנחה, ולראייה מבנים היסטוריים רבים בפתח תקווה שפשוט נשרפו, ונכנעו לאדישות וכוחות הקפיטליזם החזירי הדורסים ללא רחם ודווקא כאן, יש איזו תקווה.

הציור הנעלם של יוחנן סימון מ1949- אחרי המלחמה

העבודה של דה-קאלו היא בינתחומית ממש בהגדרתה, כיוון שהיא משלבת תמונה, וידאו ,מיצב, תנועה וקול, ומצליחה ללכוד משהו מאד אישי לגבי הציבורי ולייצר אינטרפרטציה הכרוכה במחקר לצורך יצירת אמנות מרגשת, אפשר לומר שהיא אפילו מופת לעבודה בינתחומית. מרשים ומעורר מחשבה!

התערוכה נפתחה בתאריך 21.5.21 ללא אירוע פתיחה בגלל המלחמה, הפתיחה החגיגית נדחתה ל10.6.21.

גלריה נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב, טלפון: 03-5170358,

פרטים מקיפים על האמנית ועבודותיה באתר:

https://www.dekalomali.com

אהבה זאת לא היתה, במאית מיה צרפתי, פסטיבל דוקאביב

כחוקרת קולנוע דוקומנטארי, פסטיבל דוקאביב הוא חגיגה שנתית שאני משתתפת בה בקביעות. הקורונה לצערי הקטינה מאד את מפלס השמחה שלי מהפסטיבל כי הוא כבר אינו משמש כמפגש חברתי, וראיתי את מרבית הסרטים מהנוחות שבביתי ולבדי, אך בכל זאת, הנושאים, הסרטים והאוצרות שלהם לגמרי מרוממי מחשבה ונפש.

אהבה זאת לא היתה

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על הסרט "אהבה זאת לא היתה" סרטה של הבמאית מיה צרפתי, העוסק  בהלנה ציטרון, אישה שהגורל העמיד אותה בפני שאלות קיומיות קשות מנשוא. כמו רבים מהיהודים מצ'כוסלובקיה, היא נשלחה לאושוויץ ואם לא היתה מסומנת על ידי מלאך כלשהו בשמים, ודאי היתה עולה בעשן המשרפות כמו רבים מאמהותינו ואבותינו. אלא שאת הלנה חנן אלוהים ביופי רב, קול נהדר ואולי גם במזל, שהשאיר אותה בחיים עד לגיל מבוגר. במחנה הנוראי הזה מצאה אותה אהבה, בדמותו של פרנץ וונטש, קצין אס.אס והלנה כנראה גם החזירה לו משלה. וונטש המאוהב שמר על חייה של הלנה ולמרות שחלתה בטיפוס, וכנראה כבר היתה אמורה פעמים רבות להישלח אל תאי הגזים, הוא הצליח להעביר לה דברי מאכל, לשמור אותה בחיים ואף כנראה להסתיר את סיפור האהבה מחבריו. לא רק אותה הציל וונטש, אלא גם את אחותה שנאלצה להיפרד בדרך זו מילדיה ולהישאר בחיים. יודעת כל אם שטוב מותה מחיים ללא ילדיה וגם כי בודאי לא תקריב אותם למען חייה, אלא תלך אל מותה יחד עם הילדים, דבר שנמנע מאחותה של הלנה.

כדי לא ליצר פה ספויילר אמשיך רק מעט במעשייה ואספר כי שנים רבות לאחר שהלנה כבר עלתה לארץ, הקימה משפחה והמשיכה בסוג של חיים רגילים (אם יש דבר כזה אחרי השואה)  פנתה אליה לפתע אשתו של וונטש לבוא ולהעיד לטובתו במשפט שדן אותו על פשעיו כנאצי. וכך, בסוג של סגירת מעגל, הצילה הלנה גם היא את חייו של וונטש.

הסרט מעלה שאלות מוסריות רבות והמון המון התלבטויות של הלנה בסביבתה החברתית וגם את הבעיות שניצבה בפניהם תוך כדי ואחרי הקשר האסור שלה עם הקצין הנאצי. סיפור האהבה הזה ודאי העניק סוג של נחמה לשבויים במחנה האיום הזה, אך ביחסי כוחות כל כך מעוותים אשר מטילים ספק באופיה של אהבה זו וגם כמובן במימושה המוצאים ביטוי בשם הסרט: אהבה זאת לא היתה.

כשגיגלתי את שמה של הבימאית מיה צרפתי גיליתי עובדה מעניינת והיא שהסרט מבוסס על סרט סטודנטים קצר יותר שעשתה בשם "היפה בנשים", סרט שזכה לתהילה גם הוא כסרט סטודנטים כאשר זכה באוסקר!

לפני שנבדוק את המרכיבים להצלחת הסרט אציין במאמר מוסגר ש"אהבה זאת לא היתה" מחזקת לצערי את הסברה שהמקומות שבהם סרטים ישראליים עשויים להצליח בהם הצלחה פנומנלית הם עדיין סרטים העוסקים בשואה או בסכסוך הערבי ישראלי. ואני מאמינה שהסרט הזה יהיה גם הוא הצלחה בינלאומית מאותה סיבה.

ההצלחה של הסרט כיצירת אמנות עולה בראש ובראשונה מהסגנון הדוקומנטארי שלו, בעל מספר מרכיבים מצויינים: האחד שימוש יפה בקטעי ארכיון, השני שימוש מקורי בארט והשלישי הנרטיב או פיזור האינפורמציה המעולה.

איך נעשה השימוש האלגנטי והמבריק בקטעי ארכיון? הלנה ציטרון ואחותה כנראה רואיינו וסיפרו את סיפורן במלואו בראיון פרונטלי, אולי בצורה של עדות ליד ושם. בריאיון מסוג זה יש גבול לכמה הוא יכול להיות מרגש ומעניין. הבמאית מיה צרפתי, לקחה את קטעי הארכיון ושזרה אותם בצורה של סרט מתח. והסרט נפתח בחידה ויזואלית מאד והיא איך אישה הכלואה במחנה אושוויץ יכולה להיראות כל כך עליזה ובעלת לחיים תפוחות המביעות בריאות כשהיא לבושה בבגדי המחנה?

התשובה לשאלה זו תוביל את פיזור האינפורמציה בין עדויות בקטעי ארכיון, עדויות "חיות" [i] של חברותיה למאסר במחנה הריכוז של הלנה ציטרון, עדויות של הלנה ציטרון ואחותה וקטעים מומחזים של אנימציית סטופ מושן שעשויה על ידי איילת אלבנדה ושלומית גופר. האנימציה המצוינת הזו נשאבה ועולה מתוך ההרגל של פרנץ וונטש לגזור תמונות שלו ושל הלנה ציטרון ולשבץ אותן בתמונות של אנשים אחרים. וכך, המגזרות -תמונות מתארות את וונטש והלנה בטיול, משחזרות את סצנת המשפט של וונטש בצורה מעוורת אמוציות ומתארות את הלנה בכל מיני סיטואציות עליהן היא מעידה מן המחנה.

הקושי בהפקת סרט דוקומנטארי בנושא של אנשים שכבר אינם בין החיים הוא קושי גדול והפיתרון היצירתי כאן הוא מבריק כיוון שהוא נובע מחומרי הסרט ומצליח להמחיש בצורה מאד חיה את הסצנות שהגיבורות והגיבורים מתארים כדרמטיים בסרט.

לסיכום אומר שצפיתי בארבעה סרטים מפסטיבל דוקאביב, וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים, או יותר נכון לדעתם של  שופטי הפסטיבל כי המלצתי לחברות/ים על הסרט כ"הבחירה" שלי בפסטיבל. ברגעי כתיבה אלה, כבר ידוע שהסרט זכה בפרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2020.

"אהבה זאת לא היתה". בימוי: מיה צרפתי. צילום: איתי גרוס, זיו ברקוביץ'. עריכה: שרון יעיש. הפקה: ניר סער, קורט לנגביין. ארט: שלומית גופר ואיילת אלבנדה. 86 דקות

[i] המושג עדויות חיות, אינו תיאור מדוייק, כיוון שבסרט אנו צופים בעדויות מצולמות. החברות למחנה רואיינו כאשר היו בחיים בזמן הצילום ואילו הלנה ואחותה צולמו לפני הפקת הסרט, תאריך פטירתן הוא בעשור הראשון של המילניום.

היה היתה /יעל נאמן/ למחוק את אותות המחיקה

לפי התיארוך של הסופרת יעל נאמן, פזית, גיבורת "היה היתה"  היתה אמורה להיות היום בת 72. פזית, היא אשה מבריקה אך אומללה, שפעלה מאחורי הקלעים של התרבות הישראלית בכל מיני צמתים. לפי אמות המידה המקובלות זו אישה שלא היה לה מקום מרכזי ולכן לא סביר לכתוב עליה ספר, גם לא לעשות עליה סרט, זוהי אשה מרשימה שנמחקה, כאשר היא עצמה פועלת למחיקה של עצמה.  זו אישה שלא היו לה זכויות או חשיבות. היא לא שיתפה פעולה עם המשטר הפטריארכלי, היא לא עבדה בלהיות יפה, לא נישאה, לא היו לה ילדים, היא היטיבה עם כמה אנשים וכמה חתולים ותו לא.

 

נאמן כותבת בפרק הפתיחה: "ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא היכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה." זו שאלה שליוותה גם אותי לאורך הקריאה.

אז מה הטעם בספר דוקומנטארי, על אישה שהיו לה חיים אומללים, בתקופה מסוימת בישראל? הרי אין כאן מחוייבות לאמת כלשהי, אין כאן צורך להביא עדויות חותכות, אין שיירים לתצוגה, אפשר אולי ללכת לראות את הבית ברחוב ביל"ו או לבקר בשכונת המפדה בחולון, אבל מעבר לזה? לא הרבה.

האתגר של יצירת דמות מאירוע קטן ומכונן, הוא מרתק. זה נעשה תדיר בקולנוע הדוקומנטארי, אך הקולנוע מבקש גם  עדויות מצולמות, תעודות, הסרטים נעשים כדי לחקור נושאים, כדי להבין וכך לשלוט.  כאן, בסיפרות  היתה עשויה להיות מחוייבות נמוכה למציאות, כי התיעוד נמחק, אך אני נוטה להאמין שהמחויבות של הסופרת לעדים ולעדויות היא גדולה.

לאורך כל הקריאה, שאלתי את עצמי מה מקור העניין שלי בספר. סך הכל  מדובר בספר הממוקד בדמות לא מושכת, שהיא עצמה רצתה מאד למחוק את עצמה ואת שם זיכרה מעל פני האדמה. עולה מיד בדעתי תמונתו של סבי מקלל את היטלר ואולי עוד כמה צוררים: "יימח שמו וזיכרו". אשה, אכן  מקוללת במידה רבה, דור שני לשואה, סובלת מבעיות נפשיות ובריאותיות מגוונות. אשה שלא השאירה אחריה כל זכר בדמות משפחה, ילדים, רכוש או אפילו יצירה ספרותית משלה. אני מניחה, שדווקא העובדה שלא רצתה להשאיר אחריה זכר הוא אחד האלמנטים שיוצרים עניין. בבחינת מה שמנסים להעלים הוא המעניין ביותר. אלמנט נוסף זה כמובן הכישרון שבו מיכל נאמן מגוללת את הסיפורים. האופן שבו מסופרות העדויות השונות, והאנשים, סך הכל, אנשים  מענינים מאד מתחומי האמנות, הסיפרות והעיתונות שמספרים עליה ויוצרים קולאז' מעניין של אשה, של זמן מסויים בתל אביב, של רחובות מסויימים, של תקופה.

ואכן יש המון דברים מעניינים בספר "היה היתה". ראשית היותה ספרות דוקומנטארית, הכתובה בסגנון של עדויות. טכניקה חדשה של כתיבה השאולה אולי מהקולנוע הדוקומנטארי. הדרך שמיכל נאמן עשתה את האדפטציה מהקולנוע מעניינת מאד.

אמש במפגש חברתי, דיברתי עם חברות על הספר. חברתי משכבר הימים, הזכירה את הפרק על "אהבת חייה " של פזית, שנקרא יונה. אני, שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר זכרתי את הפרק הזה אך לא זכרתי את השם יונה. לטענת חברתי מדובר באוצר יונה פישר, שהיה אהבת חייה, אך לא זכר אותה כלל.  ממש התפלאתי שאיני זוכרת את הפרט הזה. אך בדיעבד, אין זה מפליא. השמות המלאים של הדוברים מתגלים רק בסוף הספר, ובשעת השיחה עדיין לא הגעתי אל סופו, לא יכולתי לדעת שמדובר ביונה פישר האוצר בעל השם.  הטכניקה של נאמן, המעלימה את זהותם המוחלטת של הדוברים יוצרת מתח ועניין. כמובן, שמי שמכיר את הביצה התל אביבית, את עולם העיתונות והחדשות היטב יכול היה במהלך הקריאה לנחש וגם למצוא את השמות המלאים. מי שלא, קורא את הספר ועדויותיו כטאבולה ראסה  ומוצא עניין בסיפורים הקטנים שהם כמו אדוות שמקיפות את הדמות של פזית, נובעות ממנה, אך הן בעלות ערך כשלעצמן.

אי אפשר להימנע מהמסקנה המעגלית שיעל נאמן כתבה בסופו של דבר על עצמה, על התשוקות שלה, על העניין שלה, את הסיפורים שמצאו חן בעיניה, הדגישה את הפרטים שעניינו אותה בדמותה של פזית ולכן בסופו של דבר זוהי פזית של מיכל נאמן וכמו בסרט דוקומנטארי פזית היא יצירה של מיכל נאמן. נכון שהיא התקיימה במציאות, נכון שדיברו עליה אוהביה והקשורים בה, אך בסופו של דבר מי שמכוננת את הסיפור, מי שמפרקת ובונה דמות זו הסופרת יעל נאמן. וזה מה שמרתק.

פזית היא דמות נטולת חשיבות היסטורית או אחרת. ובדמותה מממשת את מה שאנחנו כבר יודעים מזמן:  לכל אדם יש  סיפור. פזית, פשוט ניסתה למחוק את עצמה, ויעל נאמן ניסתה למחוק את אותות המחיקה.

 

 

 

 

 

גוף זר/ ליאור גריידי

מבט מלפנים של התערוכה גוף זר -ליאור גריידי, צילום: שיר לוסקי

בשבת ביקרתי בתערוכה היחיד "גוף זר" של ליאור גריידי בגלריה P8 באוצרות רווית הררי.

גריידי מציג בגלריה את תפארת הקוביה הלבנה. הקוביה הלבנה, השם שניתן למוזיאון או הגלריה בעידן המודרני, ממסגרת כאן את העבודות הלבנות-שחורות של גריידי ומייצרת עמן פעולת גומלין. הלבן של הקירות מבליט ומגביר את הבוהק של הלובן של העבודות.

בתערוכה מוצג מעין מזבח מרכזי על הרצפה בצורת האות חית, המזבח מורכב מקירות חרסינה שעליהן נשפך אספלט שחור הזולג לצדדים. מסביב לעבודה המרכזית, על הקירות, 5 עבודות סך הכל, אך כל אחת בעלת עוצמה ויזואלית ותימטית כולן בגווני הלבן. באנגלית יש לצבע הלבן כ50 מילים המתארות אותו ובעברית הרבה פחות, אך כאן,  האיכות של הלבן והבוהק והניקיון שלו מאד חזקים ונוכחים ואני בטוחה שאפשר להמציא עוד כמה מילים ללבן בעקבות התערוכה.

החרסינות הלבנות (שהן למעשה ציורים לבנים המייצרים את תחושת החרסינות הלבנות והפשוטות של פעם)  לוקחות את הצופה הישר אל מחוזות הניקיון וחדר הרחצה, אליו הן שייכות. עבודה נוספת התלויה על הקיר, מעין פרגוד או וילון רחצה ועליו הכיתוב הרקום בזהב "ורחץ במים כל בשרו", מאזכרת גם היא את חדר הרחצה הביתי. המשפט הרקום על הוילון הוא משפט הנאמר לאחר שפיכת זרע לשווא. הניקיון, הרחצה והטהרה יוצרים הקבלה בין ההצבה בתערוכה למקדש. המקדש של גריידי, באופן מצער מוקדש בסופו של דבר לאיזה ריק. יש פה תעתוע. הכיתוב על  הוילון מתייחס לפסוק שאותו אומרים על מנת להיטהר משפיכת זרע לשווא, המוזוליאום הלבן  שעל הרצפה מוכתם כולו באספלט שחור המכתים וזולג ממנו. על הקיר משמאל תמונה רקומה של המילה "לפניך". המעלה על הדעת מיד השתחוויה לאלוהים של הנביאים, המלכים, בבית המקדש, והנה כאן. מה יש מול המילה "לפניך"? קנבס לבן וריק, במה מדובר כאשר מאזכרים על ידי הוילון הרקום את הפרוכת של ספר התורה? על שפיכת זרע לשווא. מה מונח על המזבח? אספלט שחור ומחופס. הכל בנוי לקראת קדושה, היטהרות ושאיפה לנשגב, אך מסתכם בשפיכת זרע לשווא, בריק, זוהי סוג של בלדה ל"בזות" המונח שטבעה קריסטבה. כמו בכל תזה מוצלחת התערוכה מציגה קונטרסט. בין קדושה לביזוי שלה, בין היטהרות לליכלוך, בין הפרט המתפלל ומיטהר לאל שאינו שועה לתפילה.

מתוך פועל טבעי, גלריה הקיבוץ. צילום : עוזי צור. צילום שהופיע בהארץ 6.1.2017

אפרופו האל שאינו שועה לתפילה, קשה שלא להיזכר בתערוכה הקודמת של גריידי ב"גלריה הקיבוץ"-  "פועל טבעי". תערוכה פוליטית מאד שבה עסק במכתבים של תימני כינרת אל הממסד הציוני שהתעלם מהם ומרצונותיהם. שם רקם ליאור את דבריהם בזהב. וכך, הבקשות שלא נענו, שנכתבו לשווא, מקבלות אצל גריידי איזו הילה ועבורו הן מקודשות, נרקמות בזהב. כאן, ב"גוף זר"  הבקשה והתפילה, העמידה "לפניך" וההכאה על חטא, של הזרע הנשפך לבטלה, גם הם סוג של בקשה או תפילה הנעשים לשווא, הם סוג של תעתוע. יש כאן תחינה, בקשה ותפילה שכולן אינן נענות. הפעולה נשארת באותו מקום של תחינותיהם של תימני כינרת. כבקשת שווא.

קיר החרסינות הבוהק ומתחתיו "המוזוליאום" המכוסה באספלט שחור, ליאור גריידי גוף זר. צילום: שיר לוסקי

ריקמת הזהב על הפרגוד ליאור גריידי גוף זר צילום: שיר לוסקי

קשה להתעלם בתערוכה וגם לא כדאי, משאלות זהותיות הנובעות ממנה. אלה נושאים שגריידי עסק בהן בעבר וממשיכות להיות מאד נוכחות בתערוכה. שאלות הנוגעות לניגודיות הזועקת שבין לבן ושחור, הלבן הוא יפה, נקי בוהק ונשגב, ואילו השחור, הוא מחוספס, מונע ישיבה, זולג. כמו כן, לניגודיות שבין הצבע החום לפנינה, החום מקיף את הפנינים הנשיות שהן הן "הגוף הזר" וממסגר אותן.  שאלות הנוגעות לנשיות המאד נוכחת בתערוכה באמצעות הפנינים, הניקיון הבוהק, וכך בשאלות מגדר והשתייכותו של האמן לקהילת הלהט"ב ולעדה התימנית. כתוצאה, העבודות הנובעות מהספירה האישית, הפרטית, הגוף של גריידי עצמו הן למעשה פוליטיות ורלוונטיות לשדות רחבים הרבה יותר -פוליטיים, התערוכה היא מעשה מפגן של "הפרטי הוא הפוליטי".

למרות האופי המופשט מאד של התערוכה, האיזכור שהיא עושה לתולדות האמנות ובמיוחד לאמנות מושגית, ועולה על דעתי כרגע הקוביה של סול לויט מ1997, היא עדיין מצליחה בניגוד לרבות מן העבודות ההן, לדבר, לגעת ולהעביר חוויה אינטלקטואלית, אמיתית ואישית.

 

הפנינים בתערוכה על רקע קיר חום. ליאור גריידי גוף זר צילום: שיר לוסקי

* לצערי, התערוכה נסגרה, אך תוכלו להנות מהצילומים באדיבות ליאור גריידי.

תערוכת בוגרי תקשורת חזותית שנקר 2018

בוגרי בתי הספר לאמנות ועיצוב מהווים השראה עבורי. המבט החדש, הצעיר, הרענן שניבט מעבודותיהם תמיד מעורר מחשבה ויחד עם גמלוניות מסוימת שנובעת מצעירותם, יש תמיד איזה ייחוד מרענן שמלווה אותה. אם אפשר בכלל להשוות את המבט הזה הייתי משווה אותו לטעם של נענע. מרענן, מנטולי, ירוק ונושך מעט.וזו ההרגשה שמקבלים כשיוצאים מתערוכת הבוגרים של תקשורת חזותית בשנקר.

למרות שתקשורת חזותית והלימודים בעיצוב הינם דרך להשתמש באמנות לצרכים פרקטיים. העבודות שהוצגו בתערוכת הבוגרים באופן לא מפתיע כלל, דווקא עוסקים בעולמות חברתיים, פוליטיים, ורוחניים. הרי באמנים עסקינן שמתאווים להשתמש ביכולתם האמנותית לצורך פרנסה.

זו גם הסיבה שעודדתי את בתי דניאל ללמוד תקשורת חזותית והיא אכן החלה את לימודיה ב"שנקר" שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתחום. אני תקווה, שתוכל להשתמש ביכולותיה הגרפיות, הרעיוניות והיצירתיות לצורך פרנסה. על פי מה שראיתי בתערוכת הבוגרים, היא בחברה טובה.

אחד הפרוייקטים המרשימים בתערוכת הבוגרים הוא חדר רוחני דיגיטלי של מיה אטינגר. הצופה נכנס לחדר הקרנה די חשוך ועל כתליו נמצאים דימויים דיגיטליים הכוללים תצורות גיאומטריות בפרופורציה סימטרית. על גבי הקיר כתובות מרגיעות: You are not Alone, Find All the Answers ,  ועוד רעיונות של גאולה, פתרונות ושקט נפשי, על פדסטל מונח ספר דיגיטלי שדפיו מועברים ואומרים "מדיה חברתית" והנה בתוך הספר מונח הפתרון: שם אתה יכול להתחבר, לחפש, למצוא, שם לכאורה מונח הפתרון של החיפוש האנושי אחר כל אלה. העבודה מלווה במוסיקה באווירה הודית רוחנית.

חדר רוחני

עבודה של מיה אטינגר מתוך תערוכת הבוגרים של שנקר

מיה אטינגר בשנקר

עבודה נוספת שהרשימה אותי במיוחד היא עבודה של אורטל אבריאלי, העוסקת באחוות נשים בעדה הפרסית. היא יצרה סידרה של חמישה צילומים המתארת מנהגים של נשים בעדה, היוצרת קו רציף מהייחול לבן זוג ועד הבאת ילד לעולם.  הצילומים מדגישים את האחווה הנשית שנוצרת בין נשים שהן חלק מחברה פטריארכלית ודכאנית ושואלת שאלות על מקומה של המסורת בחיי האשה המודרנית. בשבילי, היה בעבודה חיבור עם עולמות אתניים לא מוכרים, הסתכלות וחקירה של מנהגים שונים ומעניינים. והזכיר לי מאד את המפגש עם המוסיקה והמחול האתניים שהובלתי שנים כמנהלת "המרכז האתני הרב תחומי ענבל" בסוזן דלל. הערכתי מאד את החיבור של היוצרת החוקרת את מקומה בעולם, תוך שאינה מוחקת את זהותה, שמקבלת והולכת יחד עם המסורת והערכים שקיבלה מהבית ומעצימה את עצמה באמצעותם. תוכלו להיווכח בצילום המצורף כאן כי מדובר בצילומים אסתטיים מאד ובמבט אוהב של הצלמת, המערבת ומנכיחה ערכים אסתטיים פרסיים במבט עכשווי. פשוט נפלא!

אורטל אבריאלי

אורטל אבריאלי

עוד מבט חדש, מרענן וייחודי מביאה הדר עמית ב Happy Disaster חדר שלם שמוקדש להעלאת חרדות מהמרתפים האפלים. אם במדיה החברתית של היום, מראים רק פנים שמחות, הצלחות, חופשות, קשרים חברתיים, הרי שבעבודה של הדר קושרים כתרים ומראים את ההיפך:  את החרדות, את הפחד מכישלון. הכיתובים שלה כמו: "כישלון", שכתוב על גבי גביע של ניצחון," אני כל הזמן מדברת שטויות", "הכל מתפרק", "לוזרית", "אף אחד לא אוהב אותך" ועוד כהנה וכהנה, כיתובים המפוזרים על גבי אובייקטים יומיומיים, כמו כיסא, כמו שלט, כמו באנר, המעוצבים בצבעים עליזים, ובשמחה כמעט ילדותית של גן ילדים היוצרת הזרה עם הכיתובים המאשימים והלא יומיומיים שכתובים עליהם.

הדר עמית – Happy Disaster

הדר עמית- Happy Disaster

הדר עמית – Happy Disaster

סרט אנימציה נפלא של וחדי אלירן הנקרא "אחד לארבע עשר מיליון " עוסק באינטרפרטציה שלו למאמר The Lottery Of Life, מתוך הספר   The Book of Life. המאמר מקביל את סיכויינו להגשים את עצמנו לזכייה בלוטו. תפיסת עולם פסימית אך מנומקת ביותר מובעת דרך אנימציה ומעבירה בדרך מאד מעניינת את תוכנו של המאמר. מבחינה מסויימת יש כאן התגלמות של תופעה שהיא לגמרי חלק מחיינו: ויזואליזציה של תוכן היא כבר חלק נכבד מחיינו היומיומיים ולדעתי לא רחוק היום שבו, כל תוכן, מורכב ככל שיהיה, מוכרח יהיה להיות מועבר בצורה ויזואלית על מנת לקבל תשומת לב אנושית.

נחמד לי לציין גם פרוייקט של סרטים שמעליהם מעין פסלי אימוג'ים החושפים מניפולציות של פוליטיקאים. איך באמצעות דמגוגיה מסוגים שונים הפוליטיקאים זורעים פחד, משיגים תשומת לב ציבורית  ומעבירים מסרים בצורה פרובוקטיבית. הפרוייקט ביקורתי ומלמד ביותר צריך להילמד על ידי סטודנטים למדיניות ציבורית כדרך להבהרת האמצעים שדרכם פועלים פוליטיקאים.

צילום:כרמל גוטליב קמחי

רוני שטיינר-המניפולטורים

 

יצאתי עשירה ברעיונות מהתערוכה היפה ואין לי אלא לאחל הצלחה רבה לסטודנטים שיוצאים עכשיו אל החיים האמיתיים ואל האתגרים שאלה יעמידו בפניהם. ואפרופו אחד לארבע עשרה מיליון, הם כבר הגשימו.אז אולי צריך להתייחס אל המאמר בעירבון מוגבל ולהבין כי הגשמה מלאה בחיים ייתכן שהיא אוטופית, אבל יש שלבים בדרך, הגשמות חלקיות, נדבכים בהצלחה, ולא הכל קורה בו זמנית. והרי הם, הבוגרים כבר עשו כברת דרך של הצלחה והגשמה בתערוכה היפה שהעמידו עם סיום לימודיהם.

 

 

 

 

 

המוזיאון הוא סיפור – על סרטו של רן טל – המוזיאון

בסצנה השנייה של הסרט, יושבת עיוורת עם מלווה, המתאר לה ציור, מהזווית שלהם הציור נראה כמו ציור מהאסכולה הרומנטית של ים סוער וצוק הניצב מעליהם.(בפועל מדובר בעבודה סוריאליסטית של האמן רנה מגריט בשם טירת הפירנאים) הוא מתאר לה את המסגרת, את הצבעים, את הגודל, את הרגשות שעולים בו כשהוא רואה את הציור. היא שואלת האם יש תקווה בציור? הוא אומר שלא. בוויס- אובר של סוף הסצנה, בה נראה הזוג מאחור, כמו בתמונה המצורפת, אומרת האשה, שפעמים רבות היא חווה את המרחב דרך עיניהם של אנשים אחרים ויותר משהיא לומדת על המרחב היא לומדת על האדם שמתאר לה אותו. הסצינה הזו ממחישה היטב את העמדה שמציג הבמאי בסרט הזה. זהו סיפורו של מוזיאון ישראל מבעד לעיניו, הוא מוביל אותנו ומשרטט עבורנו הצופים את המרחב. המוזאון הוא סיפור. ולפי הפרשנות של רן טל, המוזיאון הוא סיפור לאומי.

כאן הציורבאתר מוזיאון ישראל

הזוג המתואר מול הציור של רנה מגריט שלושת הפירנאים מ1959,צלם:דניאל קדם

המילה סיפור, משמשת ככותרת של הפרקים השונים של הסרט ובהתאם מתייחסת אל השאלה: מהו הסיפור אותו מספר המוזיאון בסרט? איזה סיפור רואים המבקרים המיצגים חלקים שונים לחלוטין של החברה הישראלית בסרט? וכמובן שכמו שמלמד הסיפור הראשון, הכל עניין של זווית ומבט.

כדי להדגים את העובדה שאנו עוסקים בסיפור, ולא סתם סיפור אלא הסיפור הלאומי הישראלי. רואים בסרט משגיח כשרות (שימו לב, בעל משרה מלאה,  משולם מכספי משלמי המיסים הישראליים) העובד שם מדי יום.  אותו בחור דתי הלבוש בחלוק שחור, פיאות ארוכות מסתלסלות ודובר יידיש ועברית אומר שהסיפור של המוזאון אינו נוגע לו. הוא מבחינתו הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום ועובר שם חוויה רוחנית. המוזאון הוא אומר, הוא המקדש החילוני, אך אין בו קדושה, כי המבקרים נכנסים ויוצאים מהסיפור מיד. במידה מסוימת הוא קצת כמו הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, צופה מבחוץ המצביע על נקודות אמיתיות שאיש אינו מודה בהן. אכן ,הפך המוזאון למקדש חילוני, מוזיאון ישראל במיוחד, הוא מרחב המכיל את הנרטיבים השונים של התרבות הישראלית, החל במגילות הגנוזות המעידות על חיים יהודיים בארץ לפני 2000 שנה, המשך באדריאנוס ומכותיו, בפסל "נמרוד" המסמל את תחילתה של האמנות הישראלית הכנענית, המשך באמנות מודרנית וכלה בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" הכלאה פוסט מודרנית של האוספים במוזיאון על פי סיפרו של הסופר יובל נח הררי. תערוכה יפה שזכתה להצלחה גדולה וגם היא יוצרת נרטיב אלטרנטיבי, נרטיב של ההתפתחות האנושית דרך עבודות אמנות.

על איזה נקודה רכה לוחץ משגיח הכשרות בדבריו? כיוון שכפי שבנדיקט אנדרסון מציין בספרו "קהילות מדומינות" הלאומיות הפכה בעידן הזה לחלופה לדת, ומתאים מאד שמוזיאון ישראל יהיה אם כן מקדש של החילוניות. אם נתבונן בתיאור הויקיפדי של מקדש, אכן יש במוזיאון ישראל סממנים רבים של המקדש. כך מתואר המקדש בויקיפדיה:

"מקדש הוא מבנה שנבנה למטרות דתיות, כמקום פולחן. כמעט לכל דת ותרבות קיים מקדש מסוג כלשהו אשר סגנון האדריכלות שלו תואם את אופי הפולחן ואת מאפייני החברה. בניית המקדש מייצגת בדרך כלל את מיטב האדריכלות של התרבות אשר בנתה אותו בתקופתה. הדבר משתקף בפאר המבנה, עבודות האמנות הנלוות אליו ומיקומו של המבנה ביחס לעיר". 

בהקבלה, השוט הפותח של הסרט הוא אסטבלישינג שוט – שוט מכונן, המציג את המוזיאון על הארכיטקטורה שלו ועל מיקומו בהר, שוט שהיה מעניין מאד עבורי כיוון שמעולם לא ראיתי את המוזיאון  מזווית זו. הארכיטקטורה של המוזיאון מגלה את ערכי היסוד שעליו הוא בנוי. זהו מבנה מודרני, המתאמץ לסגל עצמו לתוואי ההר עליו הוא מונח,  ובדומה לאוניברסיטת תל אביב שגם היא סוג של מקדש חילוני הוא בנוי כך שהכניסה אליו מובילה את המבקר מהנמוך אל הגבוה, המבקר מעפיל לאורך ההיסטוריה אל סוג של שיא- האמנות המודרנית.

בהתאם לתיאור שלעיל של המקדש, ניתן לראות שישיבת ממשלה מתכנסת במוזיאון, נערכים בו טקסים של יום העצמאות, השואה מאוזכרת דרך אמנות שהנאצים קראו לה אמנות מנוונת ומבקרת אחת מעלה את סיפור משפחתה העצוב כמשפחה שורדת שואה. שלושה אוצרים ביניהם טלי תמיר ויגאל צלמונע מתייחסים אל הציור  "היהודי הנצחי", של שמואל הירשנברג מ–1899, הנרטיב של העם היהודי, התקומה הישראלית מובע דרך המוצגים ודרך הבחירה של האירועים המוצגים בסרט. ובכן, התיאור הקולנועי מחזק את הטיעון של משגיח הכשרות . המקדש החילוני מספק מזור רוחני חולף שאינו מספק. אף אני בספק גדול אם לא חשב מישהו על "בית המקדש" כאשר תיכנן את מוזיאון ישראל.

עובדי מוזיאון בשעת עבודתם, צילום: איתי מרום

מרחב המוזיאון הוא מרחב שקרוב במיוחד לליבי כמי שעוסקת בקו התפר שבין קולנוע לאמנות. אך הפרספקטיווה של רן טל מותירה מעט מאד לאמנות, המוזיאון כפי שמציג אותו טל הוא אתר האוצר את האופוזיציות של החברה הישראלית, שכמו בחיים אינן מתיישבות יחד, אלא מתקיימות זו לצד זה במרחב של המדינה ובמרחב של המוזיאון.

לראייה, מצולמת סצינה שבה האוצרת של הלבוש, מרצה בפני קבוצה של אנשים שעל פי כיסוי הראש שלהן הן ערביות או דרוזיות  ומציגה בפניהם מאוצרות המוזאון המוכמנים במחסנים. היא מציגה ריקמות פלשתיניות שבהן מותר למשתתפים לגעת רק באמצעות כפפות. אחד המשתתפים שואל את האוצרת: מה היה אומר אדוארד סעיד, התאורטיקן, יליד ירושלים,  על כך שהמוצגים האלה מוסתרים במחסנים אך אינם מוצגים? האוצרת נעם ברעם בן יוסף,  עונה לו כי, הנושא הפלשתיני מעלה שאלות שאיך שלא נרצה, לא נוכל לצאת בסדר איתם. אם נציג את המוצגים האלה, יבואו אליה בטענות שאנחנו מנכסים את הנכסים הפלשתינאים ולדבריה הם עלולים לומר ש: " מי אנחנו בכלל שנציג את התרבות שלהם" ואם לא נציג אותם ונשאיר אותם במחסנים כפי שקורה היום הם יהיו לשוליים של החברה היהודית וגם נצא לא בסדר.

ובכן, המוזיאון הוא ייצוג של סך כל הכוחות פוליטיים המרכיבים אותו, והתערוכות והמוצגים משקפים את תפיסת העולם של שומרי הסף המוזיאליים: מנהלים, אוצרות ואוצרים, אמנים והתהליכים ההיסטוריים והאמנותיים שעליהם הם מדברים. טל מציג באופן רהוט קולנועית, בשוטים ארוכים, ממורכזים ומפוקסים את האמת העירומה. לא רק יוצרי ומעצבי התוכן יוצרים תוכן. המבקרים השונים מכל שדירות החברה הישראלית באים למוזיאון רואים ומחפשים בו שיקוף של הערכים שלהם. משגיח הכשרות רואה בו מקדש חילוני שאינו נוגע לו, מבקר דתי אחר עם כיפה סרוגה מחפש בתערוכה המציגה את קריעת ים סוף איזכור של פסח, הרסטורטור המוזיקאי מאוזבקיסטן מכניס בו מוסיקה ומקהלה, השומר שהוא גם חזן מתחבר אל המקורות היהודיים שבמוזיאון ומכיוון שהוא כה מגוון והפרספטיווה שלו כה רחבה, יכול כמעט כל אחד למצוא בו משהו שהוא מחפש.

אני הולכת עם הבמאי אחורה אל סרטיו: "בית חלומותי", שעסק במספר משפחות והבתים שהם חלמו להשיג מול הבתים שהם חיים בהם, אל "ילדי השמש" העוסק  בילדים בקיבוץ ובניסוי החברתי שעברו בו, הקיבוץ שהוא סוג של בית מורחב של רן טל. ממשיכה ב"גן עדן" סרט שעוסק ב"סחנה" אותו אתר קייט ונופש הסמוך לקיבוץ של רן טל "בית השיטה" שגם בו נערך סוג של מחקר חברתי לאומי, ועכשיו "המוזיאון". בכל הסרטים עוסק טל במרחב שדרכו הוא בוחן את המרקם האנושי והמרחב הוא זה שבאמצעותו הוא אומר משהו, בדרך כלל רגשי או אירוני, על החברה הישראלית. דרכו יש לבמאי סיפור לספר.

המרחב, ודרכו הבימוי, הצילום והעריכה מייצרים  את הסיפור, וכאן בסרט "המוזיאון" מסופר סיפור לאומי ביד אמן.

 

 

 

 

ראיון עם סאלי אן פרידלנד

כשלמדתי לתואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, רציתי להיות במאית ובמקום שני, מנחה בתכניות טלוויזיה.

הרבה מים זרמו בים מאז… ולשמחתי במקום להנחות תכניות טלוויזיה, הנחיתי תכניות שונות במרכז האתני הרב תחומי ענבל שבו עבדתי. נהניתי במיוחד מקו אירועי הדוקו שערכתי במקום ומהראיונות עם הבמאיות והבמאים השונים, ביניהם סמי שלום שיטרית, דוד אופק, רועי שר, רן טל, עמית גורן, רחל לאה ג'ונס, עדה אושפיז, ועוד רבים וטובים שפרחו מזיכרוני.

רצה הגורל וכשלוש שנים מאז שעזבתי את עבודתי ב"ענבל" חזרתי למקום כמפיקה ומנהלת של להקת המחול סאלי אן פרידלנד, ובאווירה חגיגית במיוחד ריאיינתי את סאלי אן לאחר אחד ממופעינו במקום.

הריאיון עמה נועד לשפוך אור על העבודה "אננומי" שהעלתה, ולתת לקהל הצצה אל עולם יצירת  המחול המודרני והמופשט.

מתחת תוכלו לצפות בריאיון ומתחתיו בקליפ מתוך המופע.צפייה מהנה!

ראיון עם סאלי אן פרי

דלנד

 

אננומי

שלום רב

נכון, הרבה זמן לא העליתי פוסט חדש, עסוקה עסוקה עסוקה. אז עכשיו הזדמנות לעדכן אתכם במה אני עסוקה: אני מפיקה את להקת המחול של סאלי אן פרידלנד וממש בקרוב יש לנו שני מופעים בסוזן דלל.

ב26.10.17, וב23.11.17,

לעוקבים הנאמנים יש הנחה מיוחדת:

עם ציון הקוד 3000, תקבלו 30 אחוזי הנחה על המחיר המלא. מחיר כרטיס יהיה 77 ש"ח במקום 110 ש"ח.

טלפון לרכישת כרטיסים: 03-5173711

או באתר:

http://bit.ly/2fC1EGo

צילום:אייל לנדסמן

המופע הוא מופע של מחול מודרני מבית היוצר של הכוריאוגרפית הותיקה סאלי אן פרידלנד. מופע של שש רקדניות,מושקע ומשובח המשלב וידאו ארט ומוסיקה מדהימה.

העבודה מחוללת דיאלוג בין הרקדנים, הבמה ואור המקרן. האור מוביל את הרקדנים תוך שהוא יוצר מרחבים אינטימיים, ממפה את תנועת הרקדנים ויוצר מרחבים של תנועה מלאי הומור.
אננומי באנגלית הוא שמו של פרח הכלנית
אך גם שמו של צמח טורף- שושנת הים
הכפילות הזו, של פרח נוי ביבשה וצמח טורף בים היוו השראה לעבודה זו.

כוריאוגרפיה: סלי אן פרידלנד
רקדניות יוצרות: מאיה ויטלין,מאיה שוורץ, ליהי פאול ,שחר סרי ,קלסי גרינווי ,דנה טרצ'ינה
וידאו ארט: מתן גולן
הפקה: כרמל גוטליב קמחי
מוסיקה: Susumu Yokota
תלבושות: ענת צפריר
מנהלת חזרות: יעל ציבולסקי
מעצבת תאורה: נטע קורן
מנהלת הצגה: רעות שייבה
צילום: אייל לנדסמן
עיצוב גרפי: דורית טלפז

קישור לאירוע בפייסבוק:

http://bit.ly/2sJzLoD

 

צילום: אייל לנדסמן