כשלמדתי לתואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, רציתי להיות במאית ובמקום שני, מנחה בתכניות טלוויזיה.

הרבה מים זרמו בים מאז… ולשמחתי במקום להנחות תכניות טלוויזיה, הנחיתי תכניות שונות במרכז האתני הרב תחומי ענבל שבו עבדתי. נהניתי במיוחד מקו אירועי הדוקו שערכתי במקום ומהראיונות עם הבמאיות והבמאים השונים, ביניהם סמי שלום שיטרית, דוד אופק, רועי שר, רן טל, עמית גורן, רחל לאה ג'ונס, עדה אושפיז, ועוד רבים וטובים שפרחו מזיכרוני.

רצה הגורל וכשלוש שנים מאז שעזבתי את עבודתי ב"ענבל" חזרתי למקום כמפיקה ומנהלת של להקת המחול סאלי אן פרידלנד, ובאווירה חגיגית במיוחד ריאיינתי את סאלי אן לאחר אחד ממופעינו במקום.

הריאיון עמה נועד לשפוך אור על העבודה "אננומי" שהעלתה, ולתת לקהל הצצה אל עולם יצירת  המחול המודרני והמופשט.

מתחת תוכלו לצפות בריאיון ומתחתיו בקליפ מתוך המופע.צפייה מהנה!

ראיון עם סאלי אן פרי

דלנד

הזמנה לפתיחה

בקרוב תיפתח תערוכת ציור חדשה של הציירת טובית בסירטמן באוצרותי. מוזמנים מאד לפתיחה בגלריה פלורנטין 4.

התערוכה ממשיכה את המחקר שלי בנושא המשפחה וכוללת ציורים מרגשים ובעלי הסתכלות מעניינת  על מוסד המשפחה. בעבודות של טובית בסירטמן מוצגים דיוקנאות שבניגוד לדיוקן המשפחתי הקלאסי אינם מבוימים לצורך הציור. האובייקטים בציור הם תעתיק של תמונות שנעשו לצורך תיעוד אירועים בחיי המשפחה, תמונות שהן חלק מאובססיית התיעוד העכשווית.

בולימית התיעוד הזו סובלת את קיומן של תמונות שאינן בהכרח מאדירות את המשפחה או מתארות את האובייקטים במלוא זוהרם.

בסירטמן בוחרת דווקא את התמונות המעלות על פני השטח משהו קצת מטריד, רגעים שבהם הדמויות שרויות במצב חשוף או של אי נוחות. היא מציירת רגעים הנראים מוכרים ושגרתיים כמו סצינה בבריכה. זו לדוגמא, מכילה מלבד שכשוך במים גם איזו חרדה מפני העתיד לבוא. כאילו שהציור כולל גם פס קול של מוסיקה מאיימת. ואילו הדמויות בציור מסיבת יום ההולדת אינן שמחות כי אם בוהות בפה פתוח בסוג של עלבון כלפי המשתתפים והעולם.

הפגישה, ציור בצבע מים

העולם המתואר הוא אנושי ומרגש בבר חלופיותו. בסירטמן משתפת את הצופה בכל אותם פעמים שהמסיבות לא ממש צלחו, וברגעים שאינם כוללים שיאים חברתיים או צילומיים. מבחינתה דווקא אלה הם רגעי השיא. הרגעים של ה"פונקטום" אותו חיפש רולנד בארת' בצילום. הילדים, שקיימת מהם ציפייה תמידית ליהנות ממסיבות, מפעילויות, מאירועים משפחתיים ואפילו מבית הספר, מבלים חלק גדולים מחייהם ברגעי שעמום. האמת העירומה היא שהם אינם נהנים תמיד, כפי שגם מבוגרים אינם נהנים בהכרח משגרת יומם, או שהמכלול היה מהנה אך בהכרח כולל גם כמה רגעי מבוכה, התבדלות והתבודדות.

החומרים של בסירטמן הם ימי החול והיומיום, בהם היא יוצקת את עמדתה. במובן זה היא ממשיכה את האימפולס הורמרי( בעקבות הצייר יוהאנס ורמר)  שבו מועלה על נס היומיום. שחל בו נס ה"אנדר סטייטמנט". אלא שבמקום כדי חלב וכובעים ועוזרות בית, החומרים מהם יצוקים חיי היומיום הפוסטמודרניים, כוללים אריזות עם סימני ברקו , שלט של "הוט" המונח על השולחן תוך כדי פעילות יצירה, או ברווז מחמד עכשווי המאזכר את החמוס שהחזיקה צ'צ'יליה גלראני בציור "הגבירה והחמוס" של דה ווינצ'י.

בין ההשפעות הבולטות שיש בתערוכה ניתן להבחין במיוחד בעקבותיהם של דיוויד הוקני וג'ון קורין.

לאירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/events/438510163157324/

כל הפרטים בהזמנה המצורפת!

להתראות!

כרמל

כשהייתי בגיל ההתבגרות היה לי "קראש" רציני מאד על גוסטב קלימט. הרומנטיקה החזקה בציוריו והאניגמטיות הנשית, המרבדים הנהדרים של צבע שיצר סוג של כיסוי לדמויות והתחושה החזקה של מין ויצרים המוקרנים מציוריו משכו אותי מאד. לכן, ואולי מכיוון שראיתי השבוע את הסרט "האשה בזהב" של הבמאי סיימון קרטיס, העוסק בציורו "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך באוואר", שעמד במוקד מאבק להשיבו לבעלת הציור היהודיה מריה אלטמן, משכו את עיני ביריד "צבע טרי" שתי עבודות שהזכירו לי מאד את האסתטיקה של קלימט.

האשה בזהב

הראשונה היא עבודה של יגאל עוזרי, שהוצגה בסדנת ההדפס של כברי, ובמרכזה אשה-מלכה בבגד אדום-שחור דרמטי המוקפת באורנמנטיקה של זהב בוהק.על גבי הבגד מצויירים כתמי צבע שמזכירים מאד את השמיכות של קלימט, כמו כן  מאזכר אותו הזהב וההתמקדות באשה מלכותית המזכירה מאד את "הדיוקן הראשון של אדלה באוואר בלוך ".

העבודה השנייה שהזכירה לי מאד את קלימט היא של מיסו, שהציגה שתי עבודות שנקראו יחדיו "לנהל מאבק פנימי על גבי נייר".  העבודות שלה הן מעין שטיח של דימויים המתחיל בקיר ונשפך על הריצפה. הן מאזכרות מאד את עבודותיו של קלימט בגלל הדימויים המתחברים אחד אל השני ,בשחור לבן דווקא, אך החיבור בין הדימויים, יוצר את התחושה של שטיח  כמו ה"שמיכות" המכסות את הדמויות אצל קלימט. מעניין לראות את ההבדל במסר האמנותי. בעוד שקלימט צייר  את רוח התקופה של תחילת המאה ה20 , את העושר והדקדנס של וינה בתקופה זו, מיסו בשטיח הדימויים שלה מציינת שהציור הוא דרך עבורה להתמודד עם ניצול מיני שחוותה בילדותה, סוג של גאולה ודרך משלה לתאר ולשלוט על אירועי העבר.

צילום : דניאל קמחי

הציור העומד במרכזו של הסרט

מיסו, לנהל מאבק פנימי על פני נייר

הנשיקה, גוסטב קלימט

היריד הבוקר, המה מאנשים.

מצד אחד משמח מאד מאד שאמנות בישראל מצליחה למשוך כמות כזו של קהל, אך מצד שני זה די הפריע לצפות באמנות ולהנות מהעבודות המצויינות שהוצגו ביריד.

כמי שיודעת שקהל הוא אינו מובן מאליו ושכדי להביא אירועים למודעות ולהביא קהל צריך לעבוד קשה, ניסיתי לפענח את עובדת הגעתם של ההמונים אל היריד. במהלכו, החל חשד קל מתגנב אל לבי. האם האופציה לרכישה של אמנות היא שהביאה את הקהל הגדול הזה? האם גם לגבי אמנות,  התשוקה הצרכנית והקפיטליזם מנצחים? או שפשוט יש כאן אירוע אמנותי מעולה, המציג מגוון גדול מאד של אמנים ויצירות טובים ומעניינים וזה מה שסוחף את הקהל. סקרנית לשמוע את דעתכם!?

תמונות מ"גבולות וקצב", לראשונה בישראל מופע של מחול אתיופי מודרני שנערך בתאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל. הערב כלל עבודות של הכוריאוגרפים צביקה איזיקיאס, אביב אבבה יוסף ודגה פדר.ניהול אמנותי: כרמל גוטליב קמחי

מצורפת ההזמנה עם כל פרטי המשתתפים: