בין אהבה למלחמה, 1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם, סרטו של רן טל

ישראל 2022 | 90 דקות | עברית, גרמנית | תרגום לעברית

ובאמת מה בין אהבה למלחמה? על הקו הזה מתקיים סרטו החדש של הבמאי רן טל הנפתח במלחמה, עם צילום יפהפה של אתר שקי חול ותחמושת ומסתיים באהבה, עם סרטון של ארנה, אשתו של מיכה בר-עם ובפס קול תיאור אוהב שלה. בשתי הסצנות יש הערצה של יופי, בהתחלה, זוהי הערצת היופי שבמלחמה ובסוף זו הערצת יופיה של אשתו והאהבה שהוא חש כלפיה. בשתי הסצנות עולה דמותו של מיכה בר-עם, קודם כאמן טוטאלי, צלם המאמין ביכולתו לשנות ולהשפיע בעזרת מצלמתו-אמנותו ובשנייה הטוטאליות שבזוגיות עם אשתו והערצת יופיה כביטוי לאהבה זו.

הפריים הפותח את הסרט, הוא פריים יפהפה. בפס הקול ,בר-עם מדבר על הצייר גויה שכבר זיהה את היופי שבמלחמה. פריים הפתיחה מספר את סיפור הסרט בזעיר אנפין, בפריים אחד ובמשפט אחד. כפי שלמדתי אצל מורי ורבי הנרי אונגר, בכל סרט טוב, כבר בפתיחה, תהיה פרזנטציה של נושא הסרט וכאן זה ממש כך: זהו סרט על הצלם מיכה בר-עם העוקב אחר צה"ל ומלחמות ישראל ומציג אותם בפריימים מרהיבים.

הסרט מציג 1341 פריימים מהארכיון של הצלם הותיק. דרך הצילומים האלה ופס קול שבו משוחח רן טל עם בר-עם, אשתו וילדיו, הסרט מספר על האיש, היחסים בינו לבין אשתו, על 60 שנה בתולדות מדינת ישראל ועל חמש מלחמות. ברוב הסרט, רן טל משתמש בטכניקה שבה הדובר, אינו נראה, הצופה מתוודע לצילומים של מיכה ברעם ושומעים בפס הקול אותו ואת אשתו וילדיו מספרים על התצלומים. זוהי טכניקה שכבר השתמש בה רן טל ב"מוזיאון", "בית חלומותי", ב"ילדי השמש" ועוד. השימוש בטכניקה הזו נעשה כאן בצורה וירטואוזית, זהו מכשיר השאול מהרדיו או מהעולם המוזיאלי והדיגיטלי, אך כאן הוא יוצר בעזרתה עולם קולנועי מפתיע ביופיו, עוצמתו ובעניין הרב שהוא מצליח לעורר.

אחד האתגרים העומדים בפני יוצרי קולנוע דוקומנטארי הוא לעסוק בנושא שבו הגיבורים אינם בין החיים. ידוע כי קשה מאד להציג את הנושא בצורה חווייתית, ולצורך כך, ממציאים דרכים שונות ומשונות להצגת אירועים מן העבר שבהם ישנם משתתפים מתים. לדוגמא, ניתן להצביע על הסרט "אהבה זו לא היתה" שזכה בדוקאביב לפני שנתיים ובו הבמאית מיה צרפתי גייסה אנימטורית שיצרה סצנות מומחזות העשויות מקרעי תמונות על מנת לספר על האירועים שבין קצין הגרמני המתאהב באישה יהודיה במחנה ריכוז. לעומתה, כאן, יש לבמאי רן טל גיבור חי, שהוא בוחר שלא להראות אותו במרבית הסרט. בסופו, ישנם כמה פריימים שמראים אותו ואת אשתו בכל זאת. ולכן, יש כאן איזו הצהרה של במאי ושליטה מרשימה באפרטוס הקולנועי. זוהי בחירה שפעמים רבות עשויה להשליך את הצופים אל שיעמום מוחץ, אך בסרט הזה אין רגע דל. רן טל מצליח ליצור קצביות, תנועה ודינמיות על המסך, והפריימים של ברעם, הם כה מעניינים ופוטוגניים שאני כצופה נשביתי בהם ובתוכם. הדינמיות עובדת בטנגו שבין התמונה לפס הקול הנארגים יחד כגוף אחד מפענחים ומפתחים נושאים ואירועים היסטוריים אחד אחרי השני. אנחנו מקשיבים לקולו של מיכה ברעם ולקולה של אשתו מספרים לנו את סיפור חייו של מיכה, הרוב נעשה בצורה לאו דווקא לינארית, אלא עוקב אחר נושאים שברעם צילם ותמונות שפרסם. ההקשרים בין הסצנות הן לרוב נושאיות וזה נעשה בכישרון. כמו למשל קישור ויזואלי בין חיילים לדוגמניות, או המשיכה לסכנה בצבא לבין המשיכה אליה בחיי הלילה של תל אביב.

צילום: מיכה בר עם מתוך הסרט 1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר עם

בר-עם ידוע כצלם מלחמות ומעיד על עצמו כי היכן שצה"ל היה, גם הוא רצה להיות, אלא שהוא גם מעיד כי ההתקרבות אל הסכנה מעצימה את תחושת החיות ,וכי לדבריו הא צילם את "מה שקרה כאן". הוא עשה זאת כשיגרה כי כנראה היה מאד מקובל על חוגים שונים בצבא עד כדי כך שבאחד המבצעים ראו אותו חיילי צה"ל העומדים להיכנס ללבנון והציעו לו להתלוות אליהם, משהו שהיה אסור.. מיכה הצטרף, אך הכח הותקף ויצא בשן ועין מאיזור הקרב, לאחר האירוע, המשטרה הצבאית הגיעה לביתו והוא נעצר בעוון פעילות בלתי חוקית ובגידה במולדת. מדוע מאוזכר האירוע בסרט? אני מאמינה שעל מנת להסביר עד כמה היה מקובל על כוחות צה"ל, כמה אומץ יש לו וגם כמה הוא בעצם נאמן למדינה, כי כנראה שלא בילה בכלא זמן רב.

הדמות של בר-עם העולה מהסרט היא של צלם טוטאלי, אדם המסור בכל מאודו לעבודתו. מי שמתארים אותו ככזה הם ילדיו ואשתו ארנה. הילדים מתארים הורים שפחות עסוקים בענייני הבית ויותר עסוקים בעבודת האב. אחד הקטעים הקשים להקשבה, הוא כאשר אחד הילדים מתאר שבביתם לא היתה אף פעם תחושת רגיעה וכי פעמיים בשעה, הושמעו החדשות בקולי קולות, לדברי הבן, כדי להזרים אדרנלין בחיי היומיום. ובעצם להשרות את אווירת העבודה. האב, היה נוכח- נעדר. גם כאשר צילם את חיי הבית , הילדים והמשפחה, הוא למעשה מסיים שאריות של פילם שהשתמש בו לעבודה, או כאשר אחד הילדים מסתבך בבית הספר, הוא מתלווה אל אביו לצילומים והאב מפקיר אותו לגורלו עם צלמים אחרים בעוד שהוא עצמו מסכן את חייו בחזית הצילום.

מיכה בר-עם, סלפי מתוך 1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר עם

לכל אורך הסרט, שזור הרעיון שבר-עם רואה עצמו סוג של לוחם. כאילו הצילום הוא סוג של לחימה וקרב, כמו גם אמצעי להשפיע על המציאות. את העובדה הזו הפנימו גדולי האומה, רבין, פרס, גולדה, בגין, אריק שרון, שכולם התמסרו לעדשתו ולדברי אחד הילדים הבינו איך הצילום יכול לשרת אותם וגם לשנות היסטוריה. אני חושבת שעם התבגרותו הוא מגלה בסוג של אכזבה כי ההשפעה של עבודתו מוגבלת, ישנה אכזבה גדולה לגבי המקום שאליו פונה ישראל בימינו, וכי היכולת שלו בגילו היום להשפיע היא נמוכה.

מעניינת במיוחד וראויה להערכה היא גישתו של הבמאי רן טל, אל אשתו של בר-עם ארנה, זו עולה מן הסרט כשותפה מלאה ליצירתו של מיכה בר-עם, אשר כמו גבר מסורתי, יוצא לצוד חומרים מחוץ לבית ואילו היא בבית, מארגנת, מפיקה, אוצרת את החומרים, אחראית על הפרזנטציה. טל, מכיר בהשפעתה ויכולתה של ארנה על העבודה של מיכה ברעם ובתרומתה. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל דוק-אביב היה סשן של שאלות ותשובות עם רן טל שם סיפר על כך שבני הזוג עסוקים טוטאליות בעבודתם, שהם עסוקים יחד בתערוכה שתתקיים בהמשך לסרט במוזיאון תל אביב, וכי העבודה של בר-עם היא לגמרי גם העבודה של ארנה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, טל בוחר לסיים את הסרט עם וידאו בהילוך איטי של ארנה הנראית דרך עדשתו של בר-עם ובו הוא מכריז על אהבתו אליה. העבודה הזו, הטוטאליות הזו היא מלאכת האהבה של הזוג הזה. וזו סוג של ירושה שהם מנחילים לנו הצופים.

1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה, מומלץ מאד לראות בערוץ יס דוקו, או באחד הסינמטקים הקרובים אליכם.

בשבוע הבא תיפתח התערוכה ״לצלם ולשכוח. רן טל אחרי מיכה בר-עם״, אוצר נעם גל, במוזיאון תל אביב.

מי שומר על מי ב"לילות קיץ" סרטו של אוהד מילשטיין הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בדוקאביב 2021?

"לילות קיץ" סרטו הדוקומנטארי- פיוטי של אוהד מילשטיין עוסק בחודשיים בחייו של עלווה, בנו בן שש העומד לעלות לכיתה א'. הסרט מתחיל עם תחילת החופש הגדול מהגן ומסתיים ביום הראשון בכיתה א'. הסרט מפתיע בסגנונו, בנושאו, בעולם שהוא מציג, שהינו עולם דומסטי מעוצב ויפה שבמרכזו עלווה, ילד אינטליגנטי ומפותח במיוחד ויחסיו עם אביו, סבו וסביבתו.

לא מפתיע שבשנת הקורונה זוכה פסטיבל "דוק אביב"2021 הוא סרט שעוסק ביחסים בתוך המשפחה, בהתכנסות בבית, בעולמו של ילד בן שש. אנו מצויים בתקופה של התכנסות והאמנות שהיא מראה של החיים או אולי מקדימה את זמנה מבטאת את רוח התקופה.

הטריילר של הסרט

"לילות קיץ" הוא סרט על נושא שהוא מקור לא אכזב לעולם הקולנוע והספרות, סיפור חניכה של ילד/נער דרך סיפור הקשר שבין אב לבן. הנשים בסרט, חצי מהמשפחה הקטנה הזו, נעלמות כמעט לחלוטין, כמו תמיד בעולם הפטריארכלי, האם מבליחה לעתים כאשר היא מסדרת עם בנה את התיק לקראת בית הספר, או כאשר היא עוזרת לו לארוז מחברות וספרים והאחות הקטנה מופיעה מעט מאד. תפקיד הנשים הוא להאיר את הדמויות הגבריות המרכזיות. למרות הנושא הגברי, בכל זאת, מדובר בסרט העוסק בעולם פרטי מאד, במרחב הביתי וזה הקרוב אל הבית, זהו עולם שעשוי להיות משמים מאד דרמטית, אך הסרט לא משעמם לדקה.

איך יוצר מילשטיין עניין? נתחיל באלמנט ההצצה, אותו ניצוץ מסקרן המציף את חיינו בתכניות הריאליטי, בניגוד לתכניות הריאליטי שיש בהן הצצה וולגרית, קיצונית, ההצצה כאן היא מעודנת. העידון מושג על ידי צילום ברמה מאד גבוהה, מסוגנן ובהיר היוצר כמעט כמו באמנות פלסטית משטחים בהירים וחלקים. הצצה באתר של אוהד מילשטיין מראה שהוא עצמו צלם, וצילומיו הקודמים מתכתבים עם הצילום שלו בסרט זה. מעורר השתאות לראות את הסדר והניקיון המופתיים של דירת המשפחה. נדמה שרמת ניקיון וסדר כזו אינה מתיישבת עם שני ילדים קטנים שיש להם נטייה לבלגן וללכלך, אך הם מתכתבים עם הסגנון הצילומי של מילשטיין שכאמור ניתן לראות באתרו. הבהירות והיופי של הצילומים מושלמים על ידי המוסיקה המותאמת לצילומים, פעמים מוסיקה קלאסית ולפעמים מוסיקה א טונאלית, המוסיפה להדגשה האמנותית של המצולם וליופי והפיוטיות המצולמת.

גם עלווה הוא מעניין ובמיוחד מעניינת יכולתו להעלות ולעסוק בנושאים פילוסופיים בדבר מהות החיים. עלווה מתעניין איך ילדים באים אל העולם, מה יקרה לאביו כאשר הוא עצמו יהיה בן 86? האם הוא עדיין ירצה לחבק את אביו כשיהיה בן 40? או בעצם מה יקרה ליחסים הקרובים שלהם כאשר הם יתבגרו? האם יהיה כמו סבא שלו? האם יש לו אומץ? האם גם הוא יצליח לספר את עצמו ואת בנו, כפי שאביו מספר אותו? בסרט יש סצנה ארוכה שבה אוהד מספר את בנו ואחר כך את אביו. בשתי הסצנות יש אינטימיות גדולה בין האב לבן, אך לא ניתן להתעלם ממשמעויות התספורת. הראשונה מרפררת לשמשון הגיבור ולכך שגזירת מחלפותיו ביטלה את אונו, ואם באון גברי מדובר, קשה שלא לחשוב על גזירת ברית המילה, שאנו מעוללים לבנים בעולם היהודי ובכך מכניסים אותם אל החברה הגברית של השבט היהודי.

ואם מדובר בשבט, קשה שלא לשייך את עלווה הבלונדיני, אל המיתוס הישראלי של "הוא הלך בשדות" אל הצבר הבהיר, האשכנזי, העובד בשדות, החייל האמיץ. עלווה הוא קצת שונה כיוון שהוא ילד ואוהב לרקוד, מדליק לעצמו מוסיקה, לובש מכנסי טייץ ורוקד לו בבית, אוהב לצייר, ואמא שלו אף קונה לו במיוחד סינר ציור, אבל הוא גם אוהב להשתולל, והוא מצולם המון בחוץ, בטיולים, בים, באגם, ברחוב. כך הוא מאומן לשלוט במרחבים החיצוניים. מאפיין חשוב של גבריות.

כבר בגילו הצעיר עלווה מתאהב. אהבה ילדותית מתוקה. אביו שואל אותו איך הוא יודע שהוא אוהב את שכנתו אליזה. התשובות של עלווה הן מופת לפיענוח משמעותה של אהבה, וסימן קריאה גדול לכך שיש לנו סיבה טובה להקשיב לבני השש. הוא אומר שהוא אוהב לראות אותה, אוהב את איך שהיא מסתכלת עליו, הוא אומר:

"אני רוצה להיות קרוב אליה, מה אני יכול לעשות כדי לקרב אותה אלי?"

אוהד: "אני לא יודע, נראה לי שפשוט תהיה מי שאתה. אתה מתרגש כשאתה לידה?"

עלווה: "כן, אני מרגיש את זה. הלב שלי דופק חזק"

אוהד: "זה סימן טוב, סימן שהוא עובד."

עלווה ממשיך את השיחה, על רקע צילומי טבע מרהיבים של שוויץ:

אבא, "היית פעם בגן עדן"?

אוהד: "לא",

"אבל אם פעם אגיע לשם לפניך אחכה לך ואחזיק פרח".

עלווה: "ואם אני אגיע לפניך, אחכה לך בכניסה"

אוהד: "איך אני אזהה אותך?"

עלווה: "אני אחזיק נוצה".

"של טווס".

אלה רק שתי דוגמאות מהדיאלוג המכמיר שבין האב לבנו.

אלווה מדבר עם אביו על אהבה. צילום: אוהד מילשטיין

מערכת היחסים המיוצגת בסרט כוללת גם סוג של הערצת הילד, או הענקת מקום המבוגר החזק יותר. בהקשר זה, מים תופסים מקום חשוב. עלווה, אביו וסבו מצולמים בים, בתוך המים ומחוצה להם. עלווה ואביו אף נוסעים לשוויץ ושם עלווה מצולם במבחן אומץ של קפיצה ממקפצה גבוהה אל מימי אגם. בסרט לא רואים את עלווה קופץ, אך המקפצה מעלה נושא שעובר כחוט השני בסרט והיא השאלה, מי שומר על מי, האב על בנו או הבן על אביו? על המקפצה האב אומר לבנו שהוא חזק ממנו ולכן הוא יכול לקפוץ. אלה רגעים אינטימיים יפים של חשיפה עצמית, היוצרים ברית של אמון עם הצופים.

כל הקשרים והרגישויות הגבריות האלה מובילות לחשיפה של הסבא רבא "הקדוש" והוצאתו מהארון. התמונה שלו חיכתה שנים בארון כיוון שלדברי הסב לא היה מקובל אצלם לתלות תמונות של אנשים מתים. לכבוד הסרט, הסב מוציא את התמונה מהארון, מנסה למסגר אותה (ללא הצלחה) שולח אותה למסגור ותולה אותה על הקיר. סימבול אולי ליכולת שלהם להוציא את היחסים הגבריים אל האור.

מתוך לילות קיץ. צילום: אוהד מילשטיין

ההוצאה אל האור של היחסים האלה מתקשרת אל מטרת הסרט. כאשר ג'ים ליין, בספרו "הסרט האוטוביוגרפי דוקומנטארי באמריקה" ממפה את סוגי הסרטים הללו ומחלקם למוטיבציות שונות להפקת הסרט. נדמה שבמקרה זה, הסרט מתאים לקבוצת הבימאים היוצרים פורטרט אוטוביוגרפי שמטרת סרטם היא הנכחה של עצמם ושל שושלתם, בדומה לז'אנר הווידויים שבספרות. ואכן מתוך הסיפור זה מתבהר. מילשטיין, למרות שמעמיד במרכז סרטו את בנו, עוסק למעשה בשושלת הגברית של המשפחה. על ידי חשיפה של הבית, פעילויותיהם, השיחות המקסימות שלהם לפני השינה, החרישיות והאינטימיות שבשיחותיהם, והסגנון היפהפה של הצילום,נדמה שאומר, אנחנו כאן, אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מקסימים. בואו תראו כמה!

באנו, ראינו, התרשמנו ולא רק אנחנו, דוקאביב נתנו לסרט את פרס הסרט הטוב ביותר וברגעים אלה אני מבינה שהסרט מועמד גם לפרס אופיר.

סרט מומלץ!!

לילות קיץ

ישראל 2021, 53 דקות, עברית וצרפתית, כתוביות בעברית ובאנגלית

בימוי, הפקה, חברת הפקה, תסריט, עריכה וצילום: אוהד מילשטיין

אוהד מילשטיין הוא מפיק במאי צלם ועורך של סרטים דוקומנטרים, מרצה בבצלאל- המחלקה לאמנויות המסך. מבין סרטיו נמנים: "מבול" (2018), "שבוע 23" (2016), "כוכבי לכת" (2014), "לילות קיץ" הוא סרטו הדוקומטרי השישי במספר כמפיק ובמאי.

עיצוב פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: ישי אדר

האתר הרישמי של אוהד מילשטיין:

https://www.ohadmilstein.com/

אלוהים לא מת, הוא חי בבריסל

"קומדיה אלוהית"

במאי: ז'אקו ון דורמל

בלגיה 2015, 113 דקות

צרפתית – כתוביות לעברית ולאנגלית

החל מן 24.12.2015 בסינמטק תל אביב, בקולנוע כוכב רמת השרון וברחבי הארץ

 

צילום כריס דה וויט

צילום כריס דה וויט

הקומדיה האלוהית על פי ז'אקו ון דורמל, הוא סרט בדיוני במובן אמיתי מאד של המילה. זה סרט מלא ועמוס ברעיונות הזויים ובאמת מקוריים ועוסק באלוהים. נשמע כבד נכון? ובכן מפליא, העיסוק כאן באלוהים הוא בהמצאת נרטיב חדש ושונה לתפיסת האל. וזה נעשה בצורה מצחיקה ומקורית מאד. אלוהים לפי ון דורמל חי בעיר בריסל המוצגת כעיר אפרורית ואורבנית מאד. אלוהים זה, מחליט לברוא את העולם והוא עושה זאת באמצעות מחשב מיושן ובו הוא בוחן אפשרות לכך שבריסל תהיה מיושבת ב…ג'ירפות…. אבל אחר כך הוא רואה שזה לא הולך… אז הוא מיישב אותה בבני אדם. זו רק דוגמא אחת לרעיונות ההזויים שמועלים בכל רגע בשצף.

ובכן לאלוהים, שנראה כגבר בן 50, יש אשה ובת (ולא רק בן כמו בנצרות), והם חיים חיי משפחה. אלוהים יושב וחושב על דרכים כיצד להתעמר בבני האדם. הוא ממציא אלפי חוקים מרושעים ומתכנת את העולם של בני התמותה לחיים קשים מנשוא. במובן זה הוא נשמע בדיוק כמו הימים הגרועים של האל שבתנ"ך, אל ש"חרה אפו, מלא כעס, ריב ומדון. מין אב שבניו כל הזמן ממרים את פיו ומתמרדים נגדו.

איאה- בתו של אלוהים. צילום כריס דה וויט

איאה- בתו של אלוהים.
צילום כריס דה וויט

הילדה של אלוהים איאה, רואה את מעשיו ולא אוהבת את מה שהיא רואה. היא מורדת באביה ומחליטה לברוח מהבית.  בהתייעצות עם אחיה ישו, המורד לדרגת פסל על השידה בחדרה (פסל מדבר) היא מחליטה לגייס ששה שליחים נוספים, בנוסף לשניים עשר השליחים הקיימים. הסרט מלווה את איאה, ילדה כבת עשר, בחיפושיה אחר השליחים. אלה מתגלים כאנשים בודדים, כלל לא אטרקטיביים ודי אומללים באופן כללי. מלווה אותה במסעה הומלס שפגשה ברחוב ורושם את תולדות המסע ואת דבריה.

מדובר אם כן בסרט מסע, מסעה של איאה בתו של אלוהים במרד שלה נגדו. במסע זה, אלוהים הנראה כגבר בגיל העמידה בפיג'מה נצחית, מחפש אחריה, לא כיוון שהוא דואג לה, אלא כיוון שהוא רוצה שתאתחל עבורו מחדש את המחשב שבאמצעותו הוא שולט בעולם וגם כדי להעניש אותה. זהו אם כן סרט שבמרכזו אישה שעוברת מסע חניכה, שהיא סוכנת בעלת כח ורצון משלה, המצליחה לזעזע ולהתגבר על אלוהים בכבודו ובעצמו!

בנוסף ומעבר לכך, מדובר ב"גירסה" חדשה ועכשווית לנרטיב הנוצרי. בגרסה זו יש לשתי נשים- בתו ואשתו של אלוהים השפעה וכח גדולים יותר מאלה שיש לגברים- אלוהים ובנו ישו. והנשים הללו, איאה ואמה, מצליחות בכוחותיהן העל אנושיים לשנות משמעותית את חיי האדם לטובה. כדוגמא, האם הופכת במחשב את השמיים לשדה פרחים צבעוניים ורקומים ואיאה הילדה, מצליחה לזהות מנגינת לב הייחודית לכל אדם. מסתבר, שלכל אחד יש מנגינה ייחודית ורוב המנגינות הן מהרפרטואר הקלאסי.

מומלץ לראות את הסרט לא רק בגלל הרעיונות המשוגעים של הבמאי, אלא גם כי מדובר בסרט מצחיק ומהנה.  אחד הקטעים שהצחיקו אותי במיוחד עוסק באחד השליחים החדשים שהוא אדם השואב הנאה מירי באנשים, נשוי ואב לבן. במהלך החיפוש, הוא מתאהב בשליחה אחרת, וכשהוא חוזר הביתה ואשתו מדברת אליו, התמונה הופכת מאד מטושטשת וכך גם הדיבור. זוהי ריאליזציה של המטאפורה של התרחקותו  של הבעל והאב ממשפחתו, סיטואציה אנושית כואבת ושכיחה המתבטאת כאן באמצעים אמנותיים קולנועיים היוצרים סצנה מצחיקה.

סיבה נוספת לראות את הסרט היא השחקנים. המפורסמת שבהם היא קתרין דנב, אך השחקנית שעבורה שווה לבוא היא פילי גרואין בתפקיד הילדה איאה שככוכבת הסרט מחזיקה אותו יפה על כתפיה הצעירות. פילי הינה בעלת נוכחות קולנועית מרשימה ולא רק בזכות יופיה, אלא גם ובעיקר בגלל העוצמה הנובעת ממנה.

איאה זוממת. צילום: ריקרדו ואז פלמה

איאה זוממת.
צילום: ריקרדו ואז פלמה

הסרט מציג כמה רעיונות מתקדמים ונעימים למחשבה, הראשון הוא כפי שהזכרתי, תפקידן החיובי של נשים בבריאת העולם ותחזוקתו כמקום טוב יותר, והשני הוא אמונה באהבה באשר היא, אהבה בין בני אדם וגם בין בני אדם לבעלי חיים, אהבה מזוקקת שאינה תלויה בגזע, מין, מגדר, השתייכות ביולוגית  וגיל.

 מצחיק, מהנה, מפרה ונוגע בתחומי החיים של כולנו!

 

מעבר לכך הסרט קיבל את הפרסים הבאים:

מועמד לגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר

זוכה פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לעיצוב האמנותי
נציג בלגיה לאוסקר האמריקאי 2016

מועמד לפרס הקומדיה הטובה היותר בפרסי האקדמיה האירופאית

זוכה פרס תא מבקרים פדאורה לסרט הזר הטוב ביותר פסטיבל הסרטים חיפה

פרס הקומדיה הטובה ביותר פסטיבל הסרטים אוסטין

פרס הסרט המהנה ביותר פסטיבל הסרטים הנורווגי הבינלאומי

 

והנה הטריילר של הסרט:

https://www.youtube.com/watch?v=_3GHL4oiJP0

 

 

 

 

 

 

תחנות 1 בסינמטק תל אביב

הזמנה לצפייה בתערוכה בסינמטק תל אביב

הזמנה לצפייה בתערוכה בסינמטק תל אביב

מחיר כרטיס 30 ש"ח.

אתר הסינמטק לצורך רכישת כרטיסים