מי שומר על מי ב"לילות קיץ" סרטו של אוהד מילשטיין הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בדוקאביב 2021?

"לילות קיץ" סרטו הדוקומנטארי- פיוטי של אוהד מילשטיין עוסק בחודשיים בחייו של עלווה, בנו בן שש העומד לעלות לכיתה א'. הסרט מתחיל עם תחילת החופש הגדול מהגן ומסתיים ביום הראשון בכיתה א'. הסרט מפתיע בסגנונו, בנושאו, בעולם שהוא מציג, שהינו עולם דומסטי מעוצב ויפה שבמרכזו עלווה, ילד אינטליגנטי ומפותח במיוחד ויחסיו עם אביו, סבו וסביבתו.

לא מפתיע שבשנת הקורונה זוכה פסטיבל "דוק אביב"2021 הוא סרט שעוסק ביחסים בתוך המשפחה, בהתכנסות בבית, בעולמו של ילד בן שש. אנו מצויים בתקופה של התכנסות והאמנות שהיא מראה של החיים או אולי מקדימה את זמנה מבטאת את רוח התקופה.

הטריילר של הסרט

"לילות קיץ" הוא סרט על נושא שהוא מקור לא אכזב לעולם הקולנוע והספרות, סיפור חניכה של ילד/נער דרך סיפור הקשר שבין אב לבן. הנשים בסרט, חצי מהמשפחה הקטנה הזו, נעלמות כמעט לחלוטין, כמו תמיד בעולם הפטריארכלי, האם מבליחה לעתים כאשר היא מסדרת עם בנה את התיק לקראת בית הספר, או כאשר היא עוזרת לו לארוז מחברות וספרים והאחות הקטנה מופיעה מעט מאד. תפקיד הנשים הוא להאיר את הדמויות הגבריות המרכזיות. למרות הנושא הגברי, בכל זאת, מדובר בסרט העוסק בעולם פרטי מאד, במרחב הביתי וזה הקרוב אל הבית, זהו עולם שעשוי להיות משמים מאד דרמטית, אך הסרט לא משעמם לדקה.

איך יוצר מילשטיין עניין? נתחיל באלמנט ההצצה, אותו ניצוץ מסקרן המציף את חיינו בתכניות הריאליטי, בניגוד לתכניות הריאליטי שיש בהן הצצה וולגרית, קיצונית, ההצצה כאן היא מעודנת. העידון מושג על ידי צילום ברמה מאד גבוהה, מסוגנן ובהיר היוצר כמעט כמו באמנות פלסטית משטחים בהירים וחלקים. הצצה באתר של אוהד מילשטיין מראה שהוא עצמו צלם, וצילומיו הקודמים מתכתבים עם הצילום שלו בסרט זה. מעורר השתאות לראות את הסדר והניקיון המופתיים של דירת המשפחה. נדמה שרמת ניקיון וסדר כזו אינה מתיישבת עם שני ילדים קטנים שיש להם נטייה לבלגן וללכלך, אך הם מתכתבים עם הסגנון הצילומי של מילשטיין שכאמור ניתן לראות באתרו. הבהירות והיופי של הצילומים מושלמים על ידי המוסיקה המותאמת לצילומים, פעמים מוסיקה קלאסית ולפעמים מוסיקה א טונאלית, המוסיפה להדגשה האמנותית של המצולם וליופי והפיוטיות המצולמת.

גם עלווה הוא מעניין ובמיוחד מעניינת יכולתו להעלות ולעסוק בנושאים פילוסופיים בדבר מהות החיים. עלווה מתעניין איך ילדים באים אל העולם, מה יקרה לאביו כאשר הוא עצמו יהיה בן 86? האם הוא עדיין ירצה לחבק את אביו כשיהיה בן 40? או בעצם מה יקרה ליחסים הקרובים שלהם כאשר הם יתבגרו? האם יהיה כמו סבא שלו? האם יש לו אומץ? האם גם הוא יצליח לספר את עצמו ואת בנו, כפי שאביו מספר אותו? בסרט יש סצנה ארוכה שבה אוהד מספר את בנו ואחר כך את אביו. בשתי הסצנות יש אינטימיות גדולה בין האב לבן, אך לא ניתן להתעלם ממשמעויות התספורת. הראשונה מרפררת לשמשון הגיבור ולכך שגזירת מחלפותיו ביטלה את אונו, ואם באון גברי מדובר, קשה שלא לחשוב על גזירת ברית המילה, שאנו מעוללים לבנים בעולם היהודי ובכך מכניסים אותם אל החברה הגברית של השבט היהודי.

ואם מדובר בשבט, קשה שלא לשייך את עלווה הבלונדיני, אל המיתוס הישראלי של "הוא הלך בשדות" אל הצבר הבהיר, האשכנזי, העובד בשדות, החייל האמיץ. עלווה הוא קצת שונה כיוון שהוא ילד ואוהב לרקוד, מדליק לעצמו מוסיקה, לובש מכנסי טייץ ורוקד לו בבית, אוהב לצייר, ואמא שלו אף קונה לו במיוחד סינר ציור, אבל הוא גם אוהב להשתולל, והוא מצולם המון בחוץ, בטיולים, בים, באגם, ברחוב. כך הוא מאומן לשלוט במרחבים החיצוניים. מאפיין חשוב של גבריות.

כבר בגילו הצעיר עלווה מתאהב. אהבה ילדותית מתוקה. אביו שואל אותו איך הוא יודע שהוא אוהב את שכנתו אליזה. התשובות של עלווה הן מופת לפיענוח משמעותה של אהבה, וסימן קריאה גדול לכך שיש לנו סיבה טובה להקשיב לבני השש. הוא אומר שהוא אוהב לראות אותה, אוהב את איך שהיא מסתכלת עליו, הוא אומר:

"אני רוצה להיות קרוב אליה, מה אני יכול לעשות כדי לקרב אותה אלי?"

אוהד: "אני לא יודע, נראה לי שפשוט תהיה מי שאתה. אתה מתרגש כשאתה לידה?"

עלווה: "כן, אני מרגיש את זה. הלב שלי דופק חזק"

אוהד: "זה סימן טוב, סימן שהוא עובד."

עלווה ממשיך את השיחה, על רקע צילומי טבע מרהיבים של שוויץ:

אבא, "היית פעם בגן עדן"?

אוהד: "לא",

"אבל אם פעם אגיע לשם לפניך אחכה לך ואחזיק פרח".

עלווה: "ואם אני אגיע לפניך, אחכה לך בכניסה"

אוהד: "איך אני אזהה אותך?"

עלווה: "אני אחזיק נוצה".

"של טווס".

אלה רק שתי דוגמאות מהדיאלוג המכמיר שבין האב לבנו.

אלווה מדבר עם אביו על אהבה. צילום: אוהד מילשטיין

מערכת היחסים המיוצגת בסרט כוללת גם סוג של הערצת הילד, או הענקת מקום המבוגר החזק יותר. בהקשר זה, מים תופסים מקום חשוב. עלווה, אביו וסבו מצולמים בים, בתוך המים ומחוצה להם. עלווה ואביו אף נוסעים לשוויץ ושם עלווה מצולם במבחן אומץ של קפיצה ממקפצה גבוהה אל מימי אגם. בסרט לא רואים את עלווה קופץ, אך המקפצה מעלה נושא שעובר כחוט השני בסרט והיא השאלה, מי שומר על מי, האב על בנו או הבן על אביו? על המקפצה האב אומר לבנו שהוא חזק ממנו ולכן הוא יכול לקפוץ. אלה רגעים אינטימיים יפים של חשיפה עצמית, היוצרים ברית של אמון עם הצופים.

כל הקשרים והרגישויות הגבריות האלה מובילות לחשיפה של הסבא רבא "הקדוש" והוצאתו מהארון. התמונה שלו חיכתה שנים בארון כיוון שלדברי הסב לא היה מקובל אצלם לתלות תמונות של אנשים מתים. לכבוד הסרט, הסב מוציא את התמונה מהארון, מנסה למסגר אותה (ללא הצלחה) שולח אותה למסגור ותולה אותה על הקיר. סימבול אולי ליכולת שלהם להוציא את היחסים הגבריים אל האור.

מתוך לילות קיץ. צילום: אוהד מילשטיין

ההוצאה אל האור של היחסים האלה מתקשרת אל מטרת הסרט. כאשר ג'ים ליין, בספרו "הסרט האוטוביוגרפי דוקומנטארי באמריקה" ממפה את סוגי הסרטים הללו ומחלקם למוטיבציות שונות להפקת הסרט. נדמה שבמקרה זה, הסרט מתאים לקבוצת הבימאים היוצרים פורטרט אוטוביוגרפי שמטרת סרטם היא הנכחה של עצמם ושל שושלתם, בדומה לז'אנר הווידויים שבספרות. ואכן מתוך הסיפור זה מתבהר. מילשטיין, למרות שמעמיד במרכז סרטו את בנו, עוסק למעשה בשושלת הגברית של המשפחה. על ידי חשיפה של הבית, פעילויותיהם, השיחות המקסימות שלהם לפני השינה, החרישיות והאינטימיות שבשיחותיהם, והסגנון היפהפה של הצילום,נדמה שאומר, אנחנו כאן, אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מקסימים. בואו תראו כמה!

באנו, ראינו, התרשמנו ולא רק אנחנו, דוקאביב נתנו לסרט את פרס הסרט הטוב ביותר וברגעים אלה אני מבינה שהסרט מועמד גם לפרס אופיר.

סרט מומלץ!!

לילות קיץ

ישראל 2021, 53 דקות, עברית וצרפתית, כתוביות בעברית ובאנגלית

בימוי, הפקה, חברת הפקה, תסריט, עריכה וצילום: אוהד מילשטיין

אוהד מילשטיין הוא מפיק במאי צלם ועורך של סרטים דוקומנטרים, מרצה בבצלאל- המחלקה לאמנויות המסך. מבין סרטיו נמנים: "מבול" (2018), "שבוע 23" (2016), "כוכבי לכת" (2014), "לילות קיץ" הוא סרטו הדוקומטרי השישי במספר כמפיק ובמאי.

עיצוב פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: ישי אדר

האתר הרישמי של אוהד מילשטיין:

https://www.ohadmilstein.com/

אהבה זאת לא היתה, במאית מיה צרפתי, פסטיבל דוקאביב

כחוקרת קולנוע דוקומנטארי, פסטיבל דוקאביב הוא חגיגה שנתית שאני משתתפת בה בקביעות. הקורונה לצערי הקטינה מאד את מפלס השמחה שלי מהפסטיבל כי הוא כבר אינו משמש כמפגש חברתי, וראיתי את מרבית הסרטים מהנוחות שבביתי ולבדי, אך בכל זאת, הנושאים, הסרטים והאוצרות שלהם לגמרי מרוממי מחשבה ונפש.

אהבה זאת לא היתה

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על הסרט "אהבה זאת לא היתה" סרטה של הבמאית מיה צרפתי, העוסק  בהלנה ציטרון, אישה שהגורל העמיד אותה בפני שאלות קיומיות קשות מנשוא. כמו רבים מהיהודים מצ'כוסלובקיה, היא נשלחה לאושוויץ ואם לא היתה מסומנת על ידי מלאך כלשהו בשמים, ודאי היתה עולה בעשן המשרפות כמו רבים מאמהותינו ואבותינו. אלא שאת הלנה חנן אלוהים ביופי רב, קול נהדר ואולי גם במזל, שהשאיר אותה בחיים עד לגיל מבוגר. במחנה הנוראי הזה מצאה אותה אהבה, בדמותו של פרנץ וונטש, קצין אס.אס והלנה כנראה גם החזירה לו משלה. וונטש המאוהב שמר על חייה של הלנה ולמרות שחלתה בטיפוס, וכנראה כבר היתה אמורה פעמים רבות להישלח אל תאי הגזים, הוא הצליח להעביר לה דברי מאכל, לשמור אותה בחיים ואף כנראה להסתיר את סיפור האהבה מחבריו. לא רק אותה הציל וונטש, אלא גם את אחותה שנאלצה להיפרד בדרך זו מילדיה ולהישאר בחיים. יודעת כל אם שטוב מותה מחיים ללא ילדיה וגם כי בודאי לא תקריב אותם למען חייה, אלא תלך אל מותה יחד עם הילדים, דבר שנמנע מאחותה של הלנה.

כדי לא ליצר פה ספויילר אמשיך רק מעט במעשייה ואספר כי שנים רבות לאחר שהלנה כבר עלתה לארץ, הקימה משפחה והמשיכה בסוג של חיים רגילים (אם יש דבר כזה אחרי השואה)  פנתה אליה לפתע אשתו של וונטש לבוא ולהעיד לטובתו במשפט שדן אותו על פשעיו כנאצי. וכך, בסוג של סגירת מעגל, הצילה הלנה גם היא את חייו של וונטש.

הסרט מעלה שאלות מוסריות רבות והמון המון התלבטויות של הלנה בסביבתה החברתית וגם את הבעיות שניצבה בפניהם תוך כדי ואחרי הקשר האסור שלה עם הקצין הנאצי. סיפור האהבה הזה ודאי העניק סוג של נחמה לשבויים במחנה האיום הזה, אך ביחסי כוחות כל כך מעוותים אשר מטילים ספק באופיה של אהבה זו וגם כמובן במימושה המוצאים ביטוי בשם הסרט: אהבה זאת לא היתה.

כשגיגלתי את שמה של הבימאית מיה צרפתי גיליתי עובדה מעניינת והיא שהסרט מבוסס על סרט סטודנטים קצר יותר שעשתה בשם "היפה בנשים", סרט שזכה לתהילה גם הוא כסרט סטודנטים כאשר זכה באוסקר!

לפני שנבדוק את המרכיבים להצלחת הסרט אציין במאמר מוסגר ש"אהבה זאת לא היתה" מחזקת לצערי את הסברה שהמקומות שבהם סרטים ישראליים עשויים להצליח בהם הצלחה פנומנלית הם עדיין סרטים העוסקים בשואה או בסכסוך הערבי ישראלי. ואני מאמינה שהסרט הזה יהיה גם הוא הצלחה בינלאומית מאותה סיבה.

ההצלחה של הסרט כיצירת אמנות עולה בראש ובראשונה מהסגנון הדוקומנטארי שלו, בעל מספר מרכיבים מצויינים: האחד שימוש יפה בקטעי ארכיון, השני שימוש מקורי בארט והשלישי הנרטיב או פיזור האינפורמציה המעולה.

איך נעשה השימוש האלגנטי והמבריק בקטעי ארכיון? הלנה ציטרון ואחותה כנראה רואיינו וסיפרו את סיפורן במלואו בראיון פרונטלי, אולי בצורה של עדות ליד ושם. בריאיון מסוג זה יש גבול לכמה הוא יכול להיות מרגש ומעניין. הבמאית מיה צרפתי, לקחה את קטעי הארכיון ושזרה אותם בצורה של סרט מתח. והסרט נפתח בחידה ויזואלית מאד והיא איך אישה הכלואה במחנה אושוויץ יכולה להיראות כל כך עליזה ובעלת לחיים תפוחות המביעות בריאות כשהיא לבושה בבגדי המחנה?

התשובה לשאלה זו תוביל את פיזור האינפורמציה בין עדויות בקטעי ארכיון, עדויות "חיות" [i] של חברותיה למאסר במחנה הריכוז של הלנה ציטרון, עדויות של הלנה ציטרון ואחותה וקטעים מומחזים של אנימציית סטופ מושן שעשויה על ידי איילת אלבנדה ושלומית גופר. האנימציה המצוינת הזו נשאבה ועולה מתוך ההרגל של פרנץ וונטש לגזור תמונות שלו ושל הלנה ציטרון ולשבץ אותן בתמונות של אנשים אחרים. וכך, המגזרות -תמונות מתארות את וונטש והלנה בטיול, משחזרות את סצנת המשפט של וונטש בצורה מעוורת אמוציות ומתארות את הלנה בכל מיני סיטואציות עליהן היא מעידה מן המחנה.

הקושי בהפקת סרט דוקומנטארי בנושא של אנשים שכבר אינם בין החיים הוא קושי גדול והפיתרון היצירתי כאן הוא מבריק כיוון שהוא נובע מחומרי הסרט ומצליח להמחיש בצורה מאד חיה את הסצנות שהגיבורות והגיבורים מתארים כדרמטיים בסרט.

לסיכום אומר שצפיתי בארבעה סרטים מפסטיבל דוקאביב, וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים, או יותר נכון לדעתם של  שופטי הפסטיבל כי המלצתי לחברות/ים על הסרט כ"הבחירה" שלי בפסטיבל. ברגעי כתיבה אלה, כבר ידוע שהסרט זכה בפרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2020.

"אהבה זאת לא היתה". בימוי: מיה צרפתי. צילום: איתי גרוס, זיו ברקוביץ'. עריכה: שרון יעיש. הפקה: ניר סער, קורט לנגביין. ארט: שלומית גופר ואיילת אלבנדה. 86 דקות

[i] המושג עדויות חיות, אינו תיאור מדוייק, כיוון שבסרט אנו צופים בעדויות מצולמות. החברות למחנה רואיינו כאשר היו בחיים בזמן הצילום ואילו הלנה ואחותה צולמו לפני הפקת הסרט, תאריך פטירתן הוא בעשור הראשון של המילניום.