נלחם בכח המשיכה- משה הופמן

לא ממש היכרתי את עבודתו של משה הופמן קודם. התוודעתי אליה בעיקבות היכרותי עם בתו, עפרה הופמן, רקדנית הודית שהיכרתי תודות לעבודתי במרכז האתני הרב תחומי "ענבל" בסוזן דלל. עפרה היא מהרקדניות האיכותיות שהופיעו אצלנו ותמיד היה עונג גדול לארח אותה. עם השנים היא הפכה לחברה ולמרות שהיא מתגוררת בפריז, נשאר בינינו קשר חם. עפרה סיפרה לי מדי פעם על עבודותיו של אביה והסתקרנתי מאד לראותה. יצא לי להיחשף לפני שנתיים לשתי עבודות במוזיאון ישראל בתערוכה על ישו. אך לשמחתי עלתה עכשיו תערוכת יחיד של האמן בבית האמנים בירושלים ובשבת היתה הפתיחה.

"נלחם בכח המשיכה" שמה של התערוכה היפה מעלה על הדעת מיידית את כח הגרביטציה, המשיכה כלפי מטה, כלפי האדמה. משיכה כזו יש בה עיגון במציאות, ביטחון, אבל גם כמובן איזה הכרחיות ממיתה. בעבודות המוצגות בתערוכה הכח שבלט בעיני היה אכן כח משיכה אך להבדיל, מדובר בכח המשיכה המינית. גם זו כמובן יוצרת איזה הכרח, שהרי זה צורך שיש לממש או להתגבר עליו, אך הארוס הוא זה שמקדם את העולם, שמניע אותו,  שמייצר את הפיריון, את דור ההמשך, ואת הקשר האינטימי בין אנשים. הייצריות מתבטאת בתערוכה בתיאור הגופני של נשים מלאות, לרוב עירומות וברבות מהן ניתן לזהות את אשת האמן. לא חסרות בתערוכה עבודות הממחישות את העיסוק האקסטנסיבי של הופמן בארוס. רק לדוגמא, ניתן לראות את חיתוכי העץ המבליטים את הנושא ב "אשה בחלון" מ1970 ואפילו "דיוקן עצמי" , שבו דמות האמן חתוכה על רקע מה שנראה כגוף נשי עגלגל ומחוטב שכאילו רוכב עליו.

דיוקן עצמי 1976

אישה בחלון 1970

בתערוכה מוצגות עבודות במספר טכניקות בהן יצר הופמן, הראשונה שכבר הוזכרה  וזו שהוא ידוע בזכותה היא טכניקת חיתוך העץ.  כישרון מיוחד יש לו ליצור דמויות שהן גם מאד אקספרסיביות אך גם מאד פשוטות, חד מימדיות וקונטרסטיות כפי שדורשת הטכניקה. העבודות של הופמן העלו מיד על דעתי את האמן הבריטי אייבורי בירדסלי שהציורים האקספרסיביים והמיניים שלו ליוו את יצירותיו של אוסקר ווילד.

הטכניקה השנייה שמופיעה בתערוכה היא הציור. גם בה מפליא הופמן ליצור, וכאשר הוא ממחיש בצבעוניות יפה את המפגש שבין רגליים של נוסעים באוטובוס, בציור "רגליים באוטובוס" 1980, אין צורך לראות פנים או הבעות כדי לחוש את המתח העולה. הקונטרסטיות שמאפיינת את ציורי חיתוך העץ בשחור לבן מופיעה גם כאן, אך היא הופכת לסוג של יצירה במשטחי צבע היוצרים את הדימוי. המשטחים מופיעים  גם בציור "נוף" 1982, ומאזכרים צייר נפלא נוסף בן זמנו של הופמן – אורי רייזמן ואת ציור ה"בית על גבעה" שלו שנוצר ממשטחים של צבע.

צילום: כרמל גוטליב קמחי

התשוקה החזקה שפורצת מן היצירות של הופמן מתקיימת גם בפסלי העץ שיצר. הצצה אל היופי שלהם אפשר לקבל כאן באתר של הופמן. בתערוכה  בבית האמנים מופיע טוטם אחד מהפסלים הרבים שלו, אך אני מקווה שניתן יהיה לראות בעתיד את הפסלים הנוספים והיפים שבהם ממש סצנות של תשוקה בין גברים לנשים, מופעים של גוף נשי חושני ומעוגל ואף של אשה הריונית.

משה הופמן שנולד בבודפסט 1938 ונפטר מהתקף לב ב1983, היה ניצול שואה שעלה לארץ עם אמו ואחיו. את לימודיו האקדמיים עשה ב"בצלאל" והיה תלמיד של יעקב פינס, מיכאל גרוס ורודי להמן.  הוא החל לזכות בפרסים כבר בלימודיו בבצלאל, ובהמשך עבד במוזיאון ישראל ובמרכז רוקפלר כרסטורטור. הוא גילה בנערותו כישרונות גם בתחום התאטרון וכאדם בוגר יצר גם שירה. כמה משיריו מוצגים על גבי קירות הגלריה.

האמן המצויין הזה די נשכח, ויפה עשה בית האמנים שנתן מקום לתערוכה היפה הזו.

התערוכה אצורה היטב על ידי רון ברטוש וניכר שהיה רצון כן לתת כבוד לחלק קטן אך מרגש של עבודתו של הופמן. ממש ממליצה לרוץ לראות את התערוכה ומקווה שהיא תהיה סנונית לתערוכות רבות ונוספות.

כאן אני בתערוכה עם האוצר רון ברטוש.

כרמל גוטליב קמחי, רון ברטוש

תודה לזיווה קורט על החברה הטובה והצילומים.

 

מודעות פרסומת

עסק משפחתי

 

Tovit Basirtman

הזמנה לפתיחה

בקרוב תיפתח תערוכת ציור חדשה של הציירת טובית בסירטמן באוצרותי. מוזמנים מאד לפתיחה בגלריה פלורנטין 4.

התערוכה ממשיכה את המחקר שלי בנושא המשפחה וכוללת ציורים מרגשים ובעלי הסתכלות מעניינת  על מוסד המשפחה. בעבודות של טובית בסירטמן מוצגים דיוקנאות שבניגוד לדיוקן המשפחתי הקלאסי אינם מבוימים לצורך הציור. האובייקטים בציור הם תעתיק של תמונות שנעשו לצורך תיעוד אירועים בחיי המשפחה, תמונות שהן חלק מאובססיית התיעוד העכשווית.

בולימית התיעוד הזו סובלת את קיומן של תמונות שאינן בהכרח מאדירות את המשפחה או מתארות את האובייקטים במלוא זוהרם.

בסירטמן בוחרת דווקא את התמונות המעלות על פני השטח משהו קצת מטריד, רגעים שבהם הדמויות שרויות במצב חשוף או של אי נוחות. היא מציירת רגעים הנראים מוכרים ושגרתיים כמו סצינה בבריכה. זו לדוגמא, מכילה מלבד שכשוך במים גם איזו חרדה מפני העתיד לבוא. כאילו שהציור כולל גם פס קול של מוסיקה מאיימת. ואילו הדמויות בציור מסיבת יום ההולדת אינן שמחות כי אם בוהות בפה פתוח בסוג של עלבון כלפי המשתתפים והעולם.

הפגישה, ציור בצבע מים

העולם המתואר הוא אנושי ומרגש בבר חלופיותו. בסירטמן משתפת את הצופה בכל אותם פעמים שהמסיבות לא ממש צלחו, וברגעים שאינם כוללים שיאים חברתיים או צילומיים. מבחינתה דווקא אלה הם רגעי השיא. הרגעים של ה"פונקטום" אותו חיפש רולנד בארת' בצילום. הילדים, שקיימת מהם ציפייה תמידית ליהנות ממסיבות, מפעילויות, מאירועים משפחתיים ואפילו מבית הספר, מבלים חלק גדולים מחייהם ברגעי שעמום. האמת העירומה היא שהם אינם נהנים תמיד, כפי שגם מבוגרים אינם נהנים בהכרח משגרת יומם, או שהמכלול היה מהנה אך בהכרח כולל גם כמה רגעי מבוכה, התבדלות והתבודדות.

החומרים של בסירטמן הם ימי החול והיומיום, בהם היא יוצקת את עמדתה. במובן זה היא ממשיכה את האימפולס הורמרי( בעקבות הצייר יוהאנס ורמר)  שבו מועלה על נס היומיום. שחל בו נס ה"אנדר סטייטמנט". אלא שבמקום כדי חלב וכובעים ועוזרות בית, החומרים מהם יצוקים חיי היומיום הפוסטמודרניים, כוללים אריזות עם סימני ברקו , שלט של "הוט" המונח על השולחן תוך כדי פעילות יצירה, או ברווז מחמד עכשווי המאזכר את החמוס שהחזיקה צ'צ'יליה גלראני בציור "הגבירה והחמוס" של דה ווינצ'י.

בין ההשפעות הבולטות שיש בתערוכה ניתן להבחין במיוחד בעקבותיהם של דיוויד הוקני וג'ון קורין.

לאירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/events/438510163157324/

כל הפרטים בהזמנה המצורפת!

להתראות!

כרמל