היה היתה /יעל נאמן/ למחוק את אותות המחיקה

לפי התיארוך של הסופרת יעל נאמן, פזית, גיבורת "היה היתה"  היתה אמורה להיות היום בת 72. פזית, היא אשה מבריקה אך אומללה, שפעלה מאחורי הקלעים של התרבות הישראלית בכל מיני צמתים. לפי אמות המידה המקובלות זו אישה שלא היה לה מקום מרכזי ולכן לא סביר לכתוב עליה ספר, גם לא לעשות עליה סרט, זוהי אשה מרשימה שנמחקה, כאשר היא עצמה פועלת למחיקה של עצמה.  זו אישה שלא היו לה זכויות או חשיבות. היא לא שיתפה פעולה עם המשטר הפטריארכלי, היא לא עבדה בלהיות יפה, לא נישאה, לא היו לה ילדים, היא היטיבה עם כמה אנשים וכמה חתולים ותו לא.

 

נאמן כותבת בפרק הפתיחה: "ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא היכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה." זו שאלה שליוותה גם אותי לאורך הקריאה.

אז מה הטעם בספר דוקומנטארי, על אישה שהיו לה חיים אומללים, בתקופה מסוימת בישראל? הרי אין כאן מחוייבות לאמת כלשהי, אין כאן צורך להביא עדויות חותכות, אין שיירים לתצוגה, אפשר אולי ללכת לראות את הבית ברחוב ביל"ו או לבקר בשכונת המפדה בחולון, אבל מעבר לזה? לא הרבה.

האתגר של יצירת דמות מאירוע קטן ומכונן, הוא מרתק. זה נעשה תדיר בקולנוע הדוקומנטארי, אך הקולנוע מבקש גם  עדויות מצולמות, תעודות, הסרטים נעשים כדי לחקור נושאים, כדי להבין וכך לשלוט.  כאן, בסיפרות  היתה עשויה להיות מחוייבות נמוכה למציאות, כי התיעוד נמחק, אך אני נוטה להאמין שהמחויבות של הסופרת לעדים ולעדויות היא גדולה.

לאורך כל הקריאה, שאלתי את עצמי מה מקור העניין שלי בספר. סך הכל  מדובר בספר הממוקד בדמות לא מושכת, שהיא עצמה רצתה מאד למחוק את עצמה ואת שם זיכרה מעל פני האדמה. עולה מיד בדעתי תמונתו של סבי מקלל את היטלר ואולי עוד כמה צוררים: "יימח שמו וזיכרו". אשה, אכן  מקוללת במידה רבה, דור שני לשואה, סובלת מבעיות נפשיות ובריאותיות מגוונות. אשה שלא השאירה אחריה כל זכר בדמות משפחה, ילדים, רכוש או אפילו יצירה ספרותית משלה. אני מניחה, שדווקא העובדה שלא רצתה להשאיר אחריה זכר הוא אחד האלמנטים שיוצרים עניין. בבחינת מה שמנסים להעלים הוא המעניין ביותר. אלמנט נוסף זה כמובן הכישרון שבו מיכל נאמן מגוללת את הסיפורים. האופן שבו מסופרות העדויות השונות, והאנשים, סך הכל, אנשים  מענינים מאד מתחומי האמנות, הסיפרות והעיתונות שמספרים עליה ויוצרים קולאז' מעניין של אשה, של זמן מסויים בתל אביב, של רחובות מסויימים, של תקופה.

ואכן יש המון דברים מעניינים בספר "היה היתה". ראשית היותה ספרות דוקומנטארית, הכתובה בסגנון של עדויות. טכניקה חדשה של כתיבה השאולה אולי מהקולנוע הדוקומנטארי. הדרך שמיכל נאמן עשתה את האדפטציה מהקולנוע מעניינת מאד.

אמש במפגש חברתי, דיברתי עם חברות על הספר. חברתי משכבר הימים, הזכירה את הפרק על "אהבת חייה " של פזית, שנקרא יונה. אני, שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר זכרתי את הפרק הזה אך לא זכרתי את השם יונה. לטענת חברתי מדובר באוצר יונה פישר, שהיה אהבת חייה, אך לא זכר אותה כלל.  ממש התפלאתי שאיני זוכרת את הפרט הזה. אך בדיעבד, אין זה מפליא. השמות המלאים של הדוברים מתגלים רק בסוף הספר, ובשעת השיחה עדיין לא הגעתי אל סופו, לא יכולתי לדעת שמדובר ביונה פישר האוצר בעל השם.  הטכניקה של נאמן, המעלימה את זהותם המוחלטת של הדוברים יוצרת מתח ועניין. כמובן, שמי שמכיר את הביצה התל אביבית, את עולם העיתונות והחדשות היטב יכול היה במהלך הקריאה לנחש וגם למצוא את השמות המלאים. מי שלא, קורא את הספר ועדויותיו כטאבולה ראסה  ומוצא עניין בסיפורים הקטנים שהם כמו אדוות שמקיפות את הדמות של פזית, נובעות ממנה, אך הן בעלות ערך כשלעצמן.

אי אפשר להימנע מהמסקנה המעגלית שיעל נאמן כתבה בסופו של דבר על עצמה, על התשוקות שלה, על העניין שלה, את הסיפורים שמצאו חן בעיניה, הדגישה את הפרטים שעניינו אותה בדמותה של פזית ולכן בסופו של דבר זוהי פזית של מיכל נאמן וכמו בסרט דוקומנטארי פזית היא יצירה של מיכל נאמן. נכון שהיא התקיימה במציאות, נכון שדיברו עליה אוהביה והקשורים בה, אך בסופו של דבר מי שמכוננת את הסיפור, מי שמפרקת ובונה דמות זו הסופרת יעל נאמן. וזה מה שמרתק.

פזית היא דמות נטולת חשיבות היסטורית או אחרת. ובדמותה מממשת את מה שאנחנו כבר יודעים מזמן:  לכל אדם יש  סיפור. פזית, פשוט ניסתה למחוק את עצמה, ויעל נאמן ניסתה למחוק את אותות המחיקה.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

המוזיאון הוא סיפור – על סרטו של רן טל – המוזיאון

בסצנה השנייה של הסרט, יושבת עיוורת עם מלווה, המתאר לה ציור, מהזווית שלהם הציור נראה כמו ציור מהאסכולה הרומנטית של ים סוער וצוק הניצב מעליהם.(בפועל מדובר בעבודה סוריאליסטית של האמן רנה מגריט בשם טירת הפירנאים) הוא מתאר לה את המסגרת, את הצבעים, את הגודל, את הרגשות שעולים בו כשהוא רואה את הציור. היא שואלת האם יש תקווה בציור? הוא אומר שלא. בוויס- אובר של סוף הסצנה, בה נראה הזוג מאחור, כמו בתמונה המצורפת, אומרת האשה, שפעמים רבות היא חווה את המרחב דרך עיניהם של אנשים אחרים ויותר משהיא לומדת על המרחב היא לומדת על האדם שמתאר לה אותו. הסצינה הזו ממחישה היטב את העמדה שמציג הבמאי בסרט הזה. זהו סיפורו של מוזיאון ישראל מבעד לעיניו, הוא מוביל אותנו ומשרטט עבורנו הצופים את המרחב. המוזאון הוא סיפור. ולפי הפרשנות של רן טל, המוזיאון הוא סיפור לאומי.

כאן הציורבאתר מוזיאון ישראל

הזוג המתואר מול הציור של רנה מגריט שלושת הפירנאים מ1959,צלם:דניאל קדם

המילה סיפור, משמשת ככותרת של הפרקים השונים של הסרט ובהתאם מתייחסת אל השאלה: מהו הסיפור אותו מספר המוזיאון בסרט? איזה סיפור רואים המבקרים המיצגים חלקים שונים לחלוטין של החברה הישראלית בסרט? וכמובן שכמו שמלמד הסיפור הראשון, הכל עניין של זווית ומבט.

כדי להדגים את העובדה שאנו עוסקים בסיפור, ולא סתם סיפור אלא הסיפור הלאומי הישראלי. רואים בסרט משגיח כשרות (שימו לב, בעל משרה מלאה,  משולם מכספי משלמי המיסים הישראליים) העובד שם מדי יום.  אותו בחור דתי הלבוש בחלוק שחור, פיאות ארוכות מסתלסלות ודובר יידיש ועברית אומר שהסיפור של המוזאון אינו נוגע לו. הוא מבחינתו הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום ועובר שם חוויה רוחנית. המוזאון הוא אומר, הוא המקדש החילוני, אך אין בו קדושה, כי המבקרים נכנסים ויוצאים מהסיפור מיד. במידה מסוימת הוא קצת כמו הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, צופה מבחוץ המצביע על נקודות אמיתיות שאיש אינו מודה בהן. אכן ,הפך המוזאון למקדש חילוני, מוזיאון ישראל במיוחד, הוא מרחב המכיל את הנרטיבים השונים של התרבות הישראלית, החל במגילות הגנוזות המעידות על חיים יהודיים בארץ לפני 2000 שנה, המשך באדריאנוס ומכותיו, בפסל "נמרוד" המסמל את תחילתה של האמנות הישראלית הכנענית, המשך באמנות מודרנית וכלה בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" הכלאה פוסט מודרנית של האוספים במוזיאון על פי סיפרו של הסופר יובל נח הררי. תערוכה יפה שזכתה להצלחה גדולה וגם היא יוצרת נרטיב אלטרנטיבי, נרטיב של ההתפתחות האנושית דרך עבודות אמנות.

על איזה נקודה רכה לוחץ משגיח הכשרות בדבריו? כיוון שכפי שבנדיקט אנדרסון מציין בספרו "קהילות מדומינות" הלאומיות הפכה בעידן הזה לחלופה לדת, ומתאים מאד שמוזיאון ישראל יהיה אם כן מקדש של החילוניות. אם נתבונן בתיאור הויקיפדי של מקדש, אכן יש במוזיאון ישראל סממנים רבים של המקדש. כך מתואר המקדש בויקיפדיה:

"מקדש הוא מבנה שנבנה למטרות דתיות, כמקום פולחן. כמעט לכל דת ותרבות קיים מקדש מסוג כלשהו אשר סגנון האדריכלות שלו תואם את אופי הפולחן ואת מאפייני החברה. בניית המקדש מייצגת בדרך כלל את מיטב האדריכלות של התרבות אשר בנתה אותו בתקופתה. הדבר משתקף בפאר המבנה, עבודות האמנות הנלוות אליו ומיקומו של המבנה ביחס לעיר". 

בהקבלה, השוט הפותח של הסרט הוא אסטבלישינג שוט – שוט מכונן, המציג את המוזיאון על הארכיטקטורה שלו ועל מיקומו בהר, שוט שהיה מעניין מאד עבורי כיוון שמעולם לא ראיתי את המוזיאון  מזווית זו. הארכיטקטורה של המוזיאון מגלה את ערכי היסוד שעליו הוא בנוי. זהו מבנה מודרני, המתאמץ לסגל עצמו לתוואי ההר עליו הוא מונח,  ובדומה לאוניברסיטת תל אביב שגם היא סוג של מקדש חילוני הוא בנוי כך שהכניסה אליו מובילה את המבקר מהנמוך אל הגבוה, המבקר מעפיל לאורך ההיסטוריה אל סוג של שיא- האמנות המודרנית.

בהתאם לתיאור שלעיל של המקדש, ניתן לראות שישיבת ממשלה מתכנסת במוזיאון, נערכים בו טקסים של יום העצמאות, השואה מאוזכרת דרך אמנות שהנאצים קראו לה אמנות מנוונת ומבקרת אחת מעלה את סיפור משפחתה העצוב כמשפחה שורדת שואה. שלושה אוצרים ביניהם טלי תמיר ויגאל צלמונע מתייחסים אל הציור  "היהודי הנצחי", של שמואל הירשנברג מ–1899, הנרטיב של העם היהודי, התקומה הישראלית מובע דרך המוצגים ודרך הבחירה של האירועים המוצגים בסרט. ובכן, התיאור הקולנועי מחזק את הטיעון של משגיח הכשרות . המקדש החילוני מספק מזור רוחני חולף שאינו מספק. אף אני בספק גדול אם לא חשב מישהו על "בית המקדש" כאשר תיכנן את מוזיאון ישראל.

עובדי מוזיאון בשעת עבודתם, צילום: איתי מרום

מרחב המוזיאון הוא מרחב שקרוב במיוחד לליבי כמי שעוסקת בקו התפר שבין קולנוע לאמנות. אך הפרספקטיווה של רן טל מותירה מעט מאד לאמנות, המוזיאון כפי שמציג אותו טל הוא אתר האוצר את האופוזיציות של החברה הישראלית, שכמו בחיים אינן מתיישבות יחד, אלא מתקיימות זו לצד זה במרחב של המדינה ובמרחב של המוזיאון.

לראייה, מצולמת סצינה שבה האוצרת של הלבוש, מרצה בפני קבוצה של אנשים שעל פי כיסוי הראש שלהן הן ערביות או דרוזיות  ומציגה בפניהם מאוצרות המוזאון המוכמנים במחסנים. היא מציגה ריקמות פלשתיניות שבהן מותר למשתתפים לגעת רק באמצעות כפפות. אחד המשתתפים שואל את האוצרת: מה היה אומר אדוארד סעיד, התאורטיקן, יליד ירושלים,  על כך שהמוצגים האלה מוסתרים במחסנים אך אינם מוצגים? האוצרת נעם ברעם בן יוסף,  עונה לו כי, הנושא הפלשתיני מעלה שאלות שאיך שלא נרצה, לא נוכל לצאת בסדר איתם. אם נציג את המוצגים האלה, יבואו אליה בטענות שאנחנו מנכסים את הנכסים הפלשתינאים ולדבריה הם עלולים לומר ש: " מי אנחנו בכלל שנציג את התרבות שלהם" ואם לא נציג אותם ונשאיר אותם במחסנים כפי שקורה היום הם יהיו לשוליים של החברה היהודית וגם נצא לא בסדר.

ובכן, המוזיאון הוא ייצוג של סך כל הכוחות פוליטיים המרכיבים אותו, והתערוכות והמוצגים משקפים את תפיסת העולם של שומרי הסף המוזיאליים: מנהלים, אוצרות ואוצרים, אמנים והתהליכים ההיסטוריים והאמנותיים שעליהם הם מדברים. טל מציג באופן רהוט קולנועית, בשוטים ארוכים, ממורכזים ומפוקסים את האמת העירומה. לא רק יוצרי ומעצבי התוכן יוצרים תוכן. המבקרים השונים מכל שדירות החברה הישראלית באים למוזיאון רואים ומחפשים בו שיקוף של הערכים שלהם. משגיח הכשרות רואה בו מקדש חילוני שאינו נוגע לו, מבקר דתי אחר עם כיפה סרוגה מחפש בתערוכה המציגה את קריעת ים סוף איזכור של פסח, הרסטורטור המוזיקאי מאוזבקיסטן מכניס בו מוסיקה ומקהלה, השומר שהוא גם חזן מתחבר אל המקורות היהודיים שבמוזיאון ומכיוון שהוא כה מגוון והפרספטיווה שלו כה רחבה, יכול כמעט כל אחד למצוא בו משהו שהוא מחפש.

אני הולכת עם הבמאי אחורה אל סרטיו: "בית חלומותי", שעסק במספר משפחות והבתים שהם חלמו להשיג מול הבתים שהם חיים בהם, אל "ילדי השמש" העוסק  בילדים בקיבוץ ובניסוי החברתי שעברו בו, הקיבוץ שהוא סוג של בית מורחב של רן טל. ממשיכה ב"גן עדן" סרט שעוסק ב"סחנה" אותו אתר קייט ונופש הסמוך לקיבוץ של רן טל "בית השיטה" שגם בו נערך סוג של מחקר חברתי לאומי, ועכשיו "המוזיאון". בכל הסרטים עוסק טל במרחב שדרכו הוא בוחן את המרקם האנושי והמרחב הוא זה שבאמצעותו הוא אומר משהו, בדרך כלל רגשי או אירוני, על החברה הישראלית. דרכו יש לבמאי סיפור לספר.

המרחב, ודרכו הבימוי, הצילום והעריכה מייצרים  את הסיפור, וכאן בסרט "המוזיאון" מסופר סיפור לאומי ביד אמן.

 

 

 

 

תיבת פנדורה בגורדון שטראסה

תמונה

גיליון חדש לכתב העת "תקריב" העוסק בקולנוע דוקומנטארי ובו מאמר שכתבתי העוסק ב"הדירה" של ארנון גולדפינגר. מוזמנים לקרוא בלינק שמתחת לתמונות.
This is a link to my new article about The Flat, a documentary made by Arnon The link is beneath the photos
hadira
        hadira1

http://www.takriv.net/index.php?option=com_content&view=article&id=119:6-13&catid=18:-6&Itemid=29