מי שומר על מי ב"לילות קיץ" סרטו של אוהד מילשטיין הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בדוקאביב 2021?

"לילות קיץ" סרטו הדוקומנטארי- פיוטי של אוהד מילשטיין עוסק בחודשיים בחייו של עלווה, בנו בן שש העומד לעלות לכיתה א'. הסרט מתחיל עם תחילת החופש הגדול מהגן ומסתיים ביום הראשון בכיתה א'. הסרט מפתיע בסגנונו, בנושאו, בעולם שהוא מציג, שהינו עולם דומסטי מעוצב ויפה שבמרכזו עלווה, ילד אינטליגנטי ומפותח במיוחד ויחסיו עם אביו, סבו וסביבתו.

לא מפתיע שבשנת הקורונה זוכה פסטיבל "דוק אביב"2021 הוא סרט שעוסק ביחסים בתוך המשפחה, בהתכנסות בבית, בעולמו של ילד בן שש. אנו מצויים בתקופה של התכנסות והאמנות שהיא מראה של החיים או אולי מקדימה את זמנה מבטאת את רוח התקופה.

הטריילר של הסרט

"לילות קיץ" הוא סרט על נושא שהוא מקור לא אכזב לעולם הקולנוע והספרות, סיפור חניכה של ילד/נער דרך סיפור הקשר שבין אב לבן. הנשים בסרט, חצי מהמשפחה הקטנה הזו, נעלמות כמעט לחלוטין, כמו תמיד בעולם הפטריארכלי, האם מבליחה לעתים כאשר היא מסדרת עם בנה את התיק לקראת בית הספר, או כאשר היא עוזרת לו לארוז מחברות וספרים והאחות הקטנה מופיעה מעט מאד. תפקיד הנשים הוא להאיר את הדמויות הגבריות המרכזיות. למרות הנושא הגברי, בכל זאת, מדובר בסרט העוסק בעולם פרטי מאד, במרחב הביתי וזה הקרוב אל הבית, זהו עולם שעשוי להיות משמים מאד דרמטית, אך הסרט לא משעמם לדקה.

איך יוצר מילשטיין עניין? נתחיל באלמנט ההצצה, אותו ניצוץ מסקרן המציף את חיינו בתכניות הריאליטי, בניגוד לתכניות הריאליטי שיש בהן הצצה וולגרית, קיצונית, ההצצה כאן היא מעודנת. העידון מושג על ידי צילום ברמה מאד גבוהה, מסוגנן ובהיר היוצר כמעט כמו באמנות פלסטית משטחים בהירים וחלקים. הצצה באתר של אוהד מילשטיין מראה שהוא עצמו צלם, וצילומיו הקודמים מתכתבים עם הצילום שלו בסרט זה. מעורר השתאות לראות את הסדר והניקיון המופתיים של דירת המשפחה. נדמה שרמת ניקיון וסדר כזו אינה מתיישבת עם שני ילדים קטנים שיש להם נטייה לבלגן וללכלך, אך הם מתכתבים עם הסגנון הצילומי של מילשטיין שכאמור ניתן לראות באתרו. הבהירות והיופי של הצילומים מושלמים על ידי המוסיקה המותאמת לצילומים, פעמים מוסיקה קלאסית ולפעמים מוסיקה א טונאלית, המוסיפה להדגשה האמנותית של המצולם וליופי והפיוטיות המצולמת.

גם עלווה הוא מעניין ובמיוחד מעניינת יכולתו להעלות ולעסוק בנושאים פילוסופיים בדבר מהות החיים. עלווה מתעניין איך ילדים באים אל העולם, מה יקרה לאביו כאשר הוא עצמו יהיה בן 86? האם הוא עדיין ירצה לחבק את אביו כשיהיה בן 40? או בעצם מה יקרה ליחסים הקרובים שלהם כאשר הם יתבגרו? האם יהיה כמו סבא שלו? האם יש לו אומץ? האם גם הוא יצליח לספר את עצמו ואת בנו, כפי שאביו מספר אותו? בסרט יש סצנה ארוכה שבה אוהד מספר את בנו ואחר כך את אביו. בשתי הסצנות יש אינטימיות גדולה בין האב לבן, אך לא ניתן להתעלם ממשמעויות התספורת. הראשונה מרפררת לשמשון הגיבור ולכך שגזירת מחלפותיו ביטלה את אונו, ואם באון גברי מדובר, קשה שלא לחשוב על גזירת ברית המילה, שאנו מעוללים לבנים בעולם היהודי ובכך מכניסים אותם אל החברה הגברית של השבט היהודי.

ואם מדובר בשבט, קשה שלא לשייך את עלווה הבלונדיני, אל המיתוס הישראלי של "הוא הלך בשדות" אל הצבר הבהיר, האשכנזי, העובד בשדות, החייל האמיץ. עלווה הוא קצת שונה כיוון שהוא ילד ואוהב לרקוד, מדליק לעצמו מוסיקה, לובש מכנסי טייץ ורוקד לו בבית, אוהב לצייר, ואמא שלו אף קונה לו במיוחד סינר ציור, אבל הוא גם אוהב להשתולל, והוא מצולם המון בחוץ, בטיולים, בים, באגם, ברחוב. כך הוא מאומן לשלוט במרחבים החיצוניים. מאפיין חשוב של גבריות.

כבר בגילו הצעיר עלווה מתאהב. אהבה ילדותית מתוקה. אביו שואל אותו איך הוא יודע שהוא אוהב את שכנתו אליזה. התשובות של עלווה הן מופת לפיענוח משמעותה של אהבה, וסימן קריאה גדול לכך שיש לנו סיבה טובה להקשיב לבני השש. הוא אומר שהוא אוהב לראות אותה, אוהב את איך שהיא מסתכלת עליו, הוא אומר:

"אני רוצה להיות קרוב אליה, מה אני יכול לעשות כדי לקרב אותה אלי?"

אוהד: "אני לא יודע, נראה לי שפשוט תהיה מי שאתה. אתה מתרגש כשאתה לידה?"

עלווה: "כן, אני מרגיש את זה. הלב שלי דופק חזק"

אוהד: "זה סימן טוב, סימן שהוא עובד."

עלווה ממשיך את השיחה, על רקע צילומי טבע מרהיבים של שוויץ:

אבא, "היית פעם בגן עדן"?

אוהד: "לא",

"אבל אם פעם אגיע לשם לפניך אחכה לך ואחזיק פרח".

עלווה: "ואם אני אגיע לפניך, אחכה לך בכניסה"

אוהד: "איך אני אזהה אותך?"

עלווה: "אני אחזיק נוצה".

"של טווס".

אלה רק שתי דוגמאות מהדיאלוג המכמיר שבין האב לבנו.

אלווה מדבר עם אביו על אהבה. צילום: אוהד מילשטיין

מערכת היחסים המיוצגת בסרט כוללת גם סוג של הערצת הילד, או הענקת מקום המבוגר החזק יותר. בהקשר זה, מים תופסים מקום חשוב. עלווה, אביו וסבו מצולמים בים, בתוך המים ומחוצה להם. עלווה ואביו אף נוסעים לשוויץ ושם עלווה מצולם במבחן אומץ של קפיצה ממקפצה גבוהה אל מימי אגם. בסרט לא רואים את עלווה קופץ, אך המקפצה מעלה נושא שעובר כחוט השני בסרט והיא השאלה, מי שומר על מי, האב על בנו או הבן על אביו? על המקפצה האב אומר לבנו שהוא חזק ממנו ולכן הוא יכול לקפוץ. אלה רגעים אינטימיים יפים של חשיפה עצמית, היוצרים ברית של אמון עם הצופים.

כל הקשרים והרגישויות הגבריות האלה מובילות לחשיפה של הסבא רבא "הקדוש" והוצאתו מהארון. התמונה שלו חיכתה שנים בארון כיוון שלדברי הסב לא היה מקובל אצלם לתלות תמונות של אנשים מתים. לכבוד הסרט, הסב מוציא את התמונה מהארון, מנסה למסגר אותה (ללא הצלחה) שולח אותה למסגור ותולה אותה על הקיר. סימבול אולי ליכולת שלהם להוציא את היחסים הגבריים אל האור.

מתוך לילות קיץ. צילום: אוהד מילשטיין

ההוצאה אל האור של היחסים האלה מתקשרת אל מטרת הסרט. כאשר ג'ים ליין, בספרו "הסרט האוטוביוגרפי דוקומנטארי באמריקה" ממפה את סוגי הסרטים הללו ומחלקם למוטיבציות שונות להפקת הסרט. נדמה שבמקרה זה, הסרט מתאים לקבוצת הבימאים היוצרים פורטרט אוטוביוגרפי שמטרת סרטם היא הנכחה של עצמם ושל שושלתם, בדומה לז'אנר הווידויים שבספרות. ואכן מתוך הסיפור זה מתבהר. מילשטיין, למרות שמעמיד במרכז סרטו את בנו, עוסק למעשה בשושלת הגברית של המשפחה. על ידי חשיפה של הבית, פעילויותיהם, השיחות המקסימות שלהם לפני השינה, החרישיות והאינטימיות שבשיחותיהם, והסגנון היפהפה של הצילום,נדמה שאומר, אנחנו כאן, אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מקסימים. בואו תראו כמה!

באנו, ראינו, התרשמנו ולא רק אנחנו, דוקאביב נתנו לסרט את פרס הסרט הטוב ביותר וברגעים אלה אני מבינה שהסרט מועמד גם לפרס אופיר.

סרט מומלץ!!

לילות קיץ

ישראל 2021, 53 דקות, עברית וצרפתית, כתוביות בעברית ובאנגלית

בימוי, הפקה, חברת הפקה, תסריט, עריכה וצילום: אוהד מילשטיין

אוהד מילשטיין הוא מפיק במאי צלם ועורך של סרטים דוקומנטרים, מרצה בבצלאל- המחלקה לאמנויות המסך. מבין סרטיו נמנים: "מבול" (2018), "שבוע 23" (2016), "כוכבי לכת" (2014), "לילות קיץ" הוא סרטו הדוקומטרי השישי במספר כמפיק ובמאי.

עיצוב פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: ישי אדר

האתר הרישמי של אוהד מילשטיין:

https://www.ohadmilstein.com/

היה היתה /יעל נאמן/ למחוק את אותות המחיקה

לפי התיארוך של הסופרת יעל נאמן, פזית, גיבורת "היה היתה"  היתה אמורה להיות היום בת 72. פזית, היא אשה מבריקה אך אומללה, שפעלה מאחורי הקלעים של התרבות הישראלית בכל מיני צמתים. לפי אמות המידה המקובלות זו אישה שלא היה לה מקום מרכזי ולכן לא סביר לכתוב עליה ספר, גם לא לעשות עליה סרט, זוהי אשה מרשימה שנמחקה, כאשר היא עצמה פועלת למחיקה של עצמה.  זו אישה שלא היו לה זכויות או חשיבות. היא לא שיתפה פעולה עם המשטר הפטריארכלי, היא לא עבדה בלהיות יפה, לא נישאה, לא היו לה ילדים, היא היטיבה עם כמה אנשים וכמה חתולים ותו לא.

 

נאמן כותבת בפרק הפתיחה: "ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא היכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה." זו שאלה שליוותה גם אותי לאורך הקריאה.

אז מה הטעם בספר דוקומנטארי, על אישה שהיו לה חיים אומללים, בתקופה מסוימת בישראל? הרי אין כאן מחוייבות לאמת כלשהי, אין כאן צורך להביא עדויות חותכות, אין שיירים לתצוגה, אפשר אולי ללכת לראות את הבית ברחוב ביל"ו או לבקר בשכונת המפדה בחולון, אבל מעבר לזה? לא הרבה.

האתגר של יצירת דמות מאירוע קטן ומכונן, הוא מרתק. זה נעשה תדיר בקולנוע הדוקומנטארי, אך הקולנוע מבקש גם  עדויות מצולמות, תעודות, הסרטים נעשים כדי לחקור נושאים, כדי להבין וכך לשלוט.  כאן, בסיפרות  היתה עשויה להיות מחוייבות נמוכה למציאות, כי התיעוד נמחק, אך אני נוטה להאמין שהמחויבות של הסופרת לעדים ולעדויות היא גדולה.

לאורך כל הקריאה, שאלתי את עצמי מה מקור העניין שלי בספר. סך הכל  מדובר בספר הממוקד בדמות לא מושכת, שהיא עצמה רצתה מאד למחוק את עצמה ואת שם זיכרה מעל פני האדמה. עולה מיד בדעתי תמונתו של סבי מקלל את היטלר ואולי עוד כמה צוררים: "יימח שמו וזיכרו". אשה, אכן  מקוללת במידה רבה, דור שני לשואה, סובלת מבעיות נפשיות ובריאותיות מגוונות. אשה שלא השאירה אחריה כל זכר בדמות משפחה, ילדים, רכוש או אפילו יצירה ספרותית משלה. אני מניחה, שדווקא העובדה שלא רצתה להשאיר אחריה זכר הוא אחד האלמנטים שיוצרים עניין. בבחינת מה שמנסים להעלים הוא המעניין ביותר. אלמנט נוסף זה כמובן הכישרון שבו מיכל נאמן מגוללת את הסיפורים. האופן שבו מסופרות העדויות השונות, והאנשים, סך הכל, אנשים  מענינים מאד מתחומי האמנות, הסיפרות והעיתונות שמספרים עליה ויוצרים קולאז' מעניין של אשה, של זמן מסויים בתל אביב, של רחובות מסויימים, של תקופה.

ואכן יש המון דברים מעניינים בספר "היה היתה". ראשית היותה ספרות דוקומנטארית, הכתובה בסגנון של עדויות. טכניקה חדשה של כתיבה השאולה אולי מהקולנוע הדוקומנטארי. הדרך שמיכל נאמן עשתה את האדפטציה מהקולנוע מעניינת מאד.

אמש במפגש חברתי, דיברתי עם חברות על הספר. חברתי משכבר הימים, הזכירה את הפרק על "אהבת חייה " של פזית, שנקרא יונה. אני, שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר זכרתי את הפרק הזה אך לא זכרתי את השם יונה. לטענת חברתי מדובר באוצר יונה פישר, שהיה אהבת חייה, אך לא זכר אותה כלל.  ממש התפלאתי שאיני זוכרת את הפרט הזה. אך בדיעבד, אין זה מפליא. השמות המלאים של הדוברים מתגלים רק בסוף הספר, ובשעת השיחה עדיין לא הגעתי אל סופו, לא יכולתי לדעת שמדובר ביונה פישר האוצר בעל השם.  הטכניקה של נאמן, המעלימה את זהותם המוחלטת של הדוברים יוצרת מתח ועניין. כמובן, שמי שמכיר את הביצה התל אביבית, את עולם העיתונות והחדשות היטב יכול היה במהלך הקריאה לנחש וגם למצוא את השמות המלאים. מי שלא, קורא את הספר ועדויותיו כטאבולה ראסה  ומוצא עניין בסיפורים הקטנים שהם כמו אדוות שמקיפות את הדמות של פזית, נובעות ממנה, אך הן בעלות ערך כשלעצמן.

אי אפשר להימנע מהמסקנה המעגלית שיעל נאמן כתבה בסופו של דבר על עצמה, על התשוקות שלה, על העניין שלה, את הסיפורים שמצאו חן בעיניה, הדגישה את הפרטים שעניינו אותה בדמותה של פזית ולכן בסופו של דבר זוהי פזית של מיכל נאמן וכמו בסרט דוקומנטארי פזית היא יצירה של מיכל נאמן. נכון שהיא התקיימה במציאות, נכון שדיברו עליה אוהביה והקשורים בה, אך בסופו של דבר מי שמכוננת את הסיפור, מי שמפרקת ובונה דמות זו הסופרת יעל נאמן. וזה מה שמרתק.

פזית היא דמות נטולת חשיבות היסטורית או אחרת. ובדמותה מממשת את מה שאנחנו כבר יודעים מזמן:  לכל אדם יש  סיפור. פזית, פשוט ניסתה למחוק את עצמה, ויעל נאמן ניסתה למחוק את אותות המחיקה.

 

 

 

 

 

המוזיאון הוא סיפור – על סרטו של רן טל – המוזיאון

בסצנה השנייה של הסרט, יושבת עיוורת עם מלווה, המתאר לה ציור, מהזווית שלהם הציור נראה כמו ציור מהאסכולה הרומנטית של ים סוער וצוק הניצב מעליהם.(בפועל מדובר בעבודה סוריאליסטית של האמן רנה מגריט בשם טירת הפירנאים) הוא מתאר לה את המסגרת, את הצבעים, את הגודל, את הרגשות שעולים בו כשהוא רואה את הציור. היא שואלת האם יש תקווה בציור? הוא אומר שלא. בוויס- אובר של סוף הסצנה, בה נראה הזוג מאחור, כמו בתמונה המצורפת, אומרת האשה, שפעמים רבות היא חווה את המרחב דרך עיניהם של אנשים אחרים ויותר משהיא לומדת על המרחב היא לומדת על האדם שמתאר לה אותו. הסצינה הזו ממחישה היטב את העמדה שמציג הבמאי בסרט הזה. זהו סיפורו של מוזיאון ישראל מבעד לעיניו, הוא מוביל אותנו ומשרטט עבורנו הצופים את המרחב. המוזאון הוא סיפור. ולפי הפרשנות של רן טל, המוזיאון הוא סיפור לאומי.

כאן הציורבאתר מוזיאון ישראל

הזוג המתואר מול הציור של רנה מגריט שלושת הפירנאים מ1959,צלם:דניאל קדם

המילה סיפור, משמשת ככותרת של הפרקים השונים של הסרט ובהתאם מתייחסת אל השאלה: מהו הסיפור אותו מספר המוזיאון בסרט? איזה סיפור רואים המבקרים המיצגים חלקים שונים לחלוטין של החברה הישראלית בסרט? וכמובן שכמו שמלמד הסיפור הראשון, הכל עניין של זווית ומבט.

כדי להדגים את העובדה שאנו עוסקים בסיפור, ולא סתם סיפור אלא הסיפור הלאומי הישראלי. רואים בסרט משגיח כשרות (שימו לב, בעל משרה מלאה,  משולם מכספי משלמי המיסים הישראליים) העובד שם מדי יום.  אותו בחור דתי הלבוש בחלוק שחור, פיאות ארוכות מסתלסלות ודובר יידיש ועברית אומר שהסיפור של המוזאון אינו נוגע לו. הוא מבחינתו הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום ועובר שם חוויה רוחנית. המוזאון הוא אומר, הוא המקדש החילוני, אך אין בו קדושה, כי המבקרים נכנסים ויוצאים מהסיפור מיד. במידה מסוימת הוא קצת כמו הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, צופה מבחוץ המצביע על נקודות אמיתיות שאיש אינו מודה בהן. אכן ,הפך המוזאון למקדש חילוני, מוזיאון ישראל במיוחד, הוא מרחב המכיל את הנרטיבים השונים של התרבות הישראלית, החל במגילות הגנוזות המעידות על חיים יהודיים בארץ לפני 2000 שנה, המשך באדריאנוס ומכותיו, בפסל "נמרוד" המסמל את תחילתה של האמנות הישראלית הכנענית, המשך באמנות מודרנית וכלה בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" הכלאה פוסט מודרנית של האוספים במוזיאון על פי סיפרו של הסופר יובל נח הררי. תערוכה יפה שזכתה להצלחה גדולה וגם היא יוצרת נרטיב אלטרנטיבי, נרטיב של ההתפתחות האנושית דרך עבודות אמנות.

על איזה נקודה רכה לוחץ משגיח הכשרות בדבריו? כיוון שכפי שבנדיקט אנדרסון מציין בספרו "קהילות מדומינות" הלאומיות הפכה בעידן הזה לחלופה לדת, ומתאים מאד שמוזיאון ישראל יהיה אם כן מקדש של החילוניות. אם נתבונן בתיאור הויקיפדי של מקדש, אכן יש במוזיאון ישראל סממנים רבים של המקדש. כך מתואר המקדש בויקיפדיה:

"מקדש הוא מבנה שנבנה למטרות דתיות, כמקום פולחן. כמעט לכל דת ותרבות קיים מקדש מסוג כלשהו אשר סגנון האדריכלות שלו תואם את אופי הפולחן ואת מאפייני החברה. בניית המקדש מייצגת בדרך כלל את מיטב האדריכלות של התרבות אשר בנתה אותו בתקופתה. הדבר משתקף בפאר המבנה, עבודות האמנות הנלוות אליו ומיקומו של המבנה ביחס לעיר". 

בהקבלה, השוט הפותח של הסרט הוא אסטבלישינג שוט – שוט מכונן, המציג את המוזיאון על הארכיטקטורה שלו ועל מיקומו בהר, שוט שהיה מעניין מאד עבורי כיוון שמעולם לא ראיתי את המוזיאון  מזווית זו. הארכיטקטורה של המוזיאון מגלה את ערכי היסוד שעליו הוא בנוי. זהו מבנה מודרני, המתאמץ לסגל עצמו לתוואי ההר עליו הוא מונח,  ובדומה לאוניברסיטת תל אביב שגם היא סוג של מקדש חילוני הוא בנוי כך שהכניסה אליו מובילה את המבקר מהנמוך אל הגבוה, המבקר מעפיל לאורך ההיסטוריה אל סוג של שיא- האמנות המודרנית.

בהתאם לתיאור שלעיל של המקדש, ניתן לראות שישיבת ממשלה מתכנסת במוזיאון, נערכים בו טקסים של יום העצמאות, השואה מאוזכרת דרך אמנות שהנאצים קראו לה אמנות מנוונת ומבקרת אחת מעלה את סיפור משפחתה העצוב כמשפחה שורדת שואה. שלושה אוצרים ביניהם טלי תמיר ויגאל צלמונע מתייחסים אל הציור  "היהודי הנצחי", של שמואל הירשנברג מ–1899, הנרטיב של העם היהודי, התקומה הישראלית מובע דרך המוצגים ודרך הבחירה של האירועים המוצגים בסרט. ובכן, התיאור הקולנועי מחזק את הטיעון של משגיח הכשרות . המקדש החילוני מספק מזור רוחני חולף שאינו מספק. אף אני בספק גדול אם לא חשב מישהו על "בית המקדש" כאשר תיכנן את מוזיאון ישראל.

עובדי מוזיאון בשעת עבודתם, צילום: איתי מרום

מרחב המוזיאון הוא מרחב שקרוב במיוחד לליבי כמי שעוסקת בקו התפר שבין קולנוע לאמנות. אך הפרספקטיווה של רן טל מותירה מעט מאד לאמנות, המוזיאון כפי שמציג אותו טל הוא אתר האוצר את האופוזיציות של החברה הישראלית, שכמו בחיים אינן מתיישבות יחד, אלא מתקיימות זו לצד זה במרחב של המדינה ובמרחב של המוזיאון.

לראייה, מצולמת סצינה שבה האוצרת של הלבוש, מרצה בפני קבוצה של אנשים שעל פי כיסוי הראש שלהן הן ערביות או דרוזיות  ומציגה בפניהם מאוצרות המוזאון המוכמנים במחסנים. היא מציגה ריקמות פלשתיניות שבהן מותר למשתתפים לגעת רק באמצעות כפפות. אחד המשתתפים שואל את האוצרת: מה היה אומר אדוארד סעיד, התאורטיקן, יליד ירושלים,  על כך שהמוצגים האלה מוסתרים במחסנים אך אינם מוצגים? האוצרת נעם ברעם בן יוסף,  עונה לו כי, הנושא הפלשתיני מעלה שאלות שאיך שלא נרצה, לא נוכל לצאת בסדר איתם. אם נציג את המוצגים האלה, יבואו אליה בטענות שאנחנו מנכסים את הנכסים הפלשתינאים ולדבריה הם עלולים לומר ש: " מי אנחנו בכלל שנציג את התרבות שלהם" ואם לא נציג אותם ונשאיר אותם במחסנים כפי שקורה היום הם יהיו לשוליים של החברה היהודית וגם נצא לא בסדר.

ובכן, המוזיאון הוא ייצוג של סך כל הכוחות פוליטיים המרכיבים אותו, והתערוכות והמוצגים משקפים את תפיסת העולם של שומרי הסף המוזיאליים: מנהלים, אוצרות ואוצרים, אמנים והתהליכים ההיסטוריים והאמנותיים שעליהם הם מדברים. טל מציג באופן רהוט קולנועית, בשוטים ארוכים, ממורכזים ומפוקסים את האמת העירומה. לא רק יוצרי ומעצבי התוכן יוצרים תוכן. המבקרים השונים מכל שדירות החברה הישראלית באים למוזיאון רואים ומחפשים בו שיקוף של הערכים שלהם. משגיח הכשרות רואה בו מקדש חילוני שאינו נוגע לו, מבקר דתי אחר עם כיפה סרוגה מחפש בתערוכה המציגה את קריעת ים סוף איזכור של פסח, הרסטורטור המוזיקאי מאוזבקיסטן מכניס בו מוסיקה ומקהלה, השומר שהוא גם חזן מתחבר אל המקורות היהודיים שבמוזיאון ומכיוון שהוא כה מגוון והפרספטיווה שלו כה רחבה, יכול כמעט כל אחד למצוא בו משהו שהוא מחפש.

אני הולכת עם הבמאי אחורה אל סרטיו: "בית חלומותי", שעסק במספר משפחות והבתים שהם חלמו להשיג מול הבתים שהם חיים בהם, אל "ילדי השמש" העוסק  בילדים בקיבוץ ובניסוי החברתי שעברו בו, הקיבוץ שהוא סוג של בית מורחב של רן טל. ממשיכה ב"גן עדן" סרט שעוסק ב"סחנה" אותו אתר קייט ונופש הסמוך לקיבוץ של רן טל "בית השיטה" שגם בו נערך סוג של מחקר חברתי לאומי, ועכשיו "המוזיאון". בכל הסרטים עוסק טל במרחב שדרכו הוא בוחן את המרקם האנושי והמרחב הוא זה שבאמצעותו הוא אומר משהו, בדרך כלל רגשי או אירוני, על החברה הישראלית. דרכו יש לבמאי סיפור לספר.

המרחב, ודרכו הבימוי, הצילום והעריכה מייצרים  את הסיפור, וכאן בסרט "המוזיאון" מסופר סיפור לאומי ביד אמן.

 

 

 

 

תיבת פנדורה בגורדון שטראסה

תמונה

גיליון חדש לכתב העת "תקריב" העוסק בקולנוע דוקומנטארי ובו מאמר שכתבתי העוסק ב"הדירה" של ארנון גולדפינגר. מוזמנים לקרוא בלינק שמתחת לתמונות.
This is a link to my new article about The Flat, a documentary made by Arnon The link is beneath the photos
hadira
        hadira1

http://www.takriv.net/index.php?option=com_content&view=article&id=119:6-13&catid=18:-6&Itemid=29