המוזיאון הוא סיפור – על סרטו של רן טל – המוזיאון

בסצנה השנייה של הסרט, יושבת עיוורת עם מלווה, המתאר לה ציור, מהזווית שלהם הציור נראה כמו ציור מהאסכולה הרומנטית של ים סוער וצוק הניצב מעליהם.(בפועל מדובר בעבודה סוריאליסטית של האמן רנה מגריט בשם טירת הפירנאים) הוא מתאר לה את המסגרת, את הצבעים, את הגודל, את הרגשות שעולים בו כשהוא רואה את הציור. היא שואלת האם יש תקווה בציור? הוא אומר שלא. בוויס- אובר של סוף הסצנה, בה נראה הזוג מאחור, כמו בתמונה המצורפת, אומרת האשה, שפעמים רבות היא חווה את המרחב דרך עיניהם של אנשים אחרים ויותר משהיא לומדת על המרחב היא לומדת על האדם שמתאר לה אותו. הסצינה הזו ממחישה היטב את העמדה שמציג הבמאי בסרט הזה. זהו סיפורו של מוזיאון ישראל מבעד לעיניו, הוא מוביל אותנו ומשרטט עבורנו הצופים את המרחב. המוזאון הוא סיפור. ולפי הפרשנות של רן טל, המוזיאון הוא סיפור לאומי.

כאן הציורבאתר מוזיאון ישראל

הזוג המתואר מול הציור של רנה מגריט שלושת הפירנאים מ1959,צלם:דניאל קדם

המילה סיפור, משמשת ככותרת של הפרקים השונים של הסרט ובהתאם מתייחסת אל השאלה: מהו הסיפור אותו מספר המוזיאון בסרט? איזה סיפור רואים המבקרים המיצגים חלקים שונים לחלוטין של החברה הישראלית בסרט? וכמובן שכמו שמלמד הסיפור הראשון, הכל עניין של זווית ומבט.

כדי להדגים את העובדה שאנו עוסקים בסיפור, ולא סתם סיפור אלא הסיפור הלאומי הישראלי. רואים בסרט משגיח כשרות (שימו לב, בעל משרה מלאה,  משולם מכספי משלמי המיסים הישראליים) העובד שם מדי יום.  אותו בחור דתי הלבוש בחלוק שחור, פיאות ארוכות מסתלסלות ודובר יידיש ועברית אומר שהסיפור של המוזאון אינו נוגע לו. הוא מבחינתו הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום ועובר שם חוויה רוחנית. המוזאון הוא אומר, הוא המקדש החילוני, אך אין בו קדושה, כי המבקרים נכנסים ויוצאים מהסיפור מיד. במידה מסוימת הוא קצת כמו הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, צופה מבחוץ המצביע על נקודות אמיתיות שאיש אינו מודה בהן. אכן ,הפך המוזאון למקדש חילוני, מוזיאון ישראל במיוחד, הוא מרחב המכיל את הנרטיבים השונים של התרבות הישראלית, החל במגילות הגנוזות המעידות על חיים יהודיים בארץ לפני 2000 שנה, המשך באדריאנוס ומכותיו, בפסל "נמרוד" המסמל את תחילתה של האמנות הישראלית הכנענית, המשך באמנות מודרנית וכלה בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" הכלאה פוסט מודרנית של האוספים במוזיאון על פי סיפרו של הסופר יובל נח הררי. תערוכה יפה שזכתה להצלחה גדולה וגם היא יוצרת נרטיב אלטרנטיבי, נרטיב של ההתפתחות האנושית דרך עבודות אמנות.

על איזה נקודה רכה לוחץ משגיח הכשרות בדבריו? כיוון שכפי שבנדיקט אנדרסון מציין בספרו "קהילות מדומינות" הלאומיות הפכה בעידן הזה לחלופה לדת, ומתאים מאד שמוזיאון ישראל יהיה אם כן מקדש של החילוניות. אם נתבונן בתיאור הויקיפדי של מקדש, אכן יש במוזיאון ישראל סממנים רבים של המקדש. כך מתואר המקדש בויקיפדיה:

"מקדש הוא מבנה שנבנה למטרות דתיות, כמקום פולחן. כמעט לכל דת ותרבות קיים מקדש מסוג כלשהו אשר סגנון האדריכלות שלו תואם את אופי הפולחן ואת מאפייני החברה. בניית המקדש מייצגת בדרך כלל את מיטב האדריכלות של התרבות אשר בנתה אותו בתקופתה. הדבר משתקף בפאר המבנה, עבודות האמנות הנלוות אליו ומיקומו של המבנה ביחס לעיר". 

בהקבלה, השוט הפותח של הסרט הוא אסטבלישינג שוט – שוט מכונן, המציג את המוזיאון על הארכיטקטורה שלו ועל מיקומו בהר, שוט שהיה מעניין מאד עבורי כיוון שמעולם לא ראיתי את המוזיאון  מזווית זו. הארכיטקטורה של המוזיאון מגלה את ערכי היסוד שעליו הוא בנוי. זהו מבנה מודרני, המתאמץ לסגל עצמו לתוואי ההר עליו הוא מונח,  ובדומה לאוניברסיטת תל אביב שגם היא סוג של מקדש חילוני הוא בנוי כך שהכניסה אליו מובילה את המבקר מהנמוך אל הגבוה, המבקר מעפיל לאורך ההיסטוריה אל סוג של שיא- האמנות המודרנית.

בהתאם לתיאור שלעיל של המקדש, ניתן לראות שישיבת ממשלה מתכנסת במוזיאון, נערכים בו טקסים של יום העצמאות, השואה מאוזכרת דרך אמנות שהנאצים קראו לה אמנות מנוונת ומבקרת אחת מעלה את סיפור משפחתה העצוב כמשפחה שורדת שואה. שלושה אוצרים ביניהם טלי תמיר ויגאל צלמונע מתייחסים אל הציור  "היהודי הנצחי", של שמואל הירשנברג מ–1899, הנרטיב של העם היהודי, התקומה הישראלית מובע דרך המוצגים ודרך הבחירה של האירועים המוצגים בסרט. ובכן, התיאור הקולנועי מחזק את הטיעון של משגיח הכשרות . המקדש החילוני מספק מזור רוחני חולף שאינו מספק. אף אני בספק גדול אם לא חשב מישהו על "בית המקדש" כאשר תיכנן את מוזיאון ישראל.

עובדי מוזיאון בשעת עבודתם, צילום: איתי מרום

מרחב המוזיאון הוא מרחב שקרוב במיוחד לליבי כמי שעוסקת בקו התפר שבין קולנוע לאמנות. אך הפרספקטיווה של רן טל מותירה מעט מאד לאמנות, המוזיאון כפי שמציג אותו טל הוא אתר האוצר את האופוזיציות של החברה הישראלית, שכמו בחיים אינן מתיישבות יחד, אלא מתקיימות זו לצד זה במרחב של המדינה ובמרחב של המוזיאון.

לראייה, מצולמת סצינה שבה האוצרת של הלבוש, מרצה בפני קבוצה של אנשים שעל פי כיסוי הראש שלהן הן ערביות או דרוזיות  ומציגה בפניהם מאוצרות המוזאון המוכמנים במחסנים. היא מציגה ריקמות פלשתיניות שבהן מותר למשתתפים לגעת רק באמצעות כפפות. אחד המשתתפים שואל את האוצרת: מה היה אומר אדוארד סעיד, התאורטיקן, יליד ירושלים,  על כך שהמוצגים האלה מוסתרים במחסנים אך אינם מוצגים? האוצרת נעם ברעם בן יוסף,  עונה לו כי, הנושא הפלשתיני מעלה שאלות שאיך שלא נרצה, לא נוכל לצאת בסדר איתם. אם נציג את המוצגים האלה, יבואו אליה בטענות שאנחנו מנכסים את הנכסים הפלשתינאים ולדבריה הם עלולים לומר ש: " מי אנחנו בכלל שנציג את התרבות שלהם" ואם לא נציג אותם ונשאיר אותם במחסנים כפי שקורה היום הם יהיו לשוליים של החברה היהודית וגם נצא לא בסדר.

ובכן, המוזיאון הוא ייצוג של סך כל הכוחות פוליטיים המרכיבים אותו, והתערוכות והמוצגים משקפים את תפיסת העולם של שומרי הסף המוזיאליים: מנהלים, אוצרות ואוצרים, אמנים והתהליכים ההיסטוריים והאמנותיים שעליהם הם מדברים. טל מציג באופן רהוט קולנועית, בשוטים ארוכים, ממורכזים ומפוקסים את האמת העירומה. לא רק יוצרי ומעצבי התוכן יוצרים תוכן. המבקרים השונים מכל שדירות החברה הישראלית באים למוזיאון רואים ומחפשים בו שיקוף של הערכים שלהם. משגיח הכשרות רואה בו מקדש חילוני שאינו נוגע לו, מבקר דתי אחר עם כיפה סרוגה מחפש בתערוכה המציגה את קריעת ים סוף איזכור של פסח, הרסטורטור המוזיקאי מאוזבקיסטן מכניס בו מוסיקה ומקהלה, השומר שהוא גם חזן מתחבר אל המקורות היהודיים שבמוזיאון ומכיוון שהוא כה מגוון והפרספטיווה שלו כה רחבה, יכול כמעט כל אחד למצוא בו משהו שהוא מחפש.

אני הולכת עם הבמאי אחורה אל סרטיו: "בית חלומותי", שעסק במספר משפחות והבתים שהם חלמו להשיג מול הבתים שהם חיים בהם, אל "ילדי השמש" העוסק  בילדים בקיבוץ ובניסוי החברתי שעברו בו, הקיבוץ שהוא סוג של בית מורחב של רן טל. ממשיכה ב"גן עדן" סרט שעוסק ב"סחנה" אותו אתר קייט ונופש הסמוך לקיבוץ של רן טל "בית השיטה" שגם בו נערך סוג של מחקר חברתי לאומי, ועכשיו "המוזיאון". בכל הסרטים עוסק טל במרחב שדרכו הוא בוחן את המרקם האנושי והמרחב הוא זה שבאמצעותו הוא אומר משהו, בדרך כלל רגשי או אירוני, על החברה הישראלית. דרכו יש לבמאי סיפור לספר.

המרחב, ודרכו הבימוי, הצילום והעריכה מייצרים  את הסיפור, וכאן בסרט "המוזיאון" מסופר סיפור לאומי ביד אמן.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אלוהים לא מת, הוא חי בבריסל

"קומדיה אלוהית"

במאי: ז'אקו ון דורמל

בלגיה 2015, 113 דקות

צרפתית – כתוביות לעברית ולאנגלית

החל מן 24.12.2015 בסינמטק תל אביב, בקולנוע כוכב רמת השרון וברחבי הארץ

 

צילום כריס דה וויט

צילום כריס דה וויט

הקומדיה האלוהית על פי ז'אקו ון דורמל, הוא סרט בדיוני במובן אמיתי מאד של המילה. זה סרט מלא ועמוס ברעיונות הזויים ובאמת מקוריים ועוסק באלוהים. נשמע כבד נכון? ובכן מפליא, העיסוק כאן באלוהים הוא בהמצאת נרטיב חדש ושונה לתפיסת האל. וזה נעשה בצורה מצחיקה ומקורית מאד. אלוהים לפי ון דורמל חי בעיר בריסל המוצגת כעיר אפרורית ואורבנית מאד. אלוהים זה, מחליט לברוא את העולם והוא עושה זאת באמצעות מחשב מיושן ובו הוא בוחן אפשרות לכך שבריסל תהיה מיושבת ב…ג'ירפות…. אבל אחר כך הוא רואה שזה לא הולך… אז הוא מיישב אותה בבני אדם. זו רק דוגמא אחת לרעיונות ההזויים שמועלים בכל רגע בשצף.

ובכן לאלוהים, שנראה כגבר בן 50, יש אשה ובת (ולא רק בן כמו בנצרות), והם חיים חיי משפחה. אלוהים יושב וחושב על דרכים כיצד להתעמר בבני האדם. הוא ממציא אלפי חוקים מרושעים ומתכנת את העולם של בני התמותה לחיים קשים מנשוא. במובן זה הוא נשמע בדיוק כמו הימים הגרועים של האל שבתנ"ך, אל ש"חרה אפו, מלא כעס, ריב ומדון. מין אב שבניו כל הזמן ממרים את פיו ומתמרדים נגדו.

איאה- בתו של אלוהים. צילום כריס דה וויט

איאה- בתו של אלוהים.
צילום כריס דה וויט

הילדה של אלוהים איאה, רואה את מעשיו ולא אוהבת את מה שהיא רואה. היא מורדת באביה ומחליטה לברוח מהבית.  בהתייעצות עם אחיה ישו, המורד לדרגת פסל על השידה בחדרה (פסל מדבר) היא מחליטה לגייס ששה שליחים נוספים, בנוסף לשניים עשר השליחים הקיימים. הסרט מלווה את איאה, ילדה כבת עשר, בחיפושיה אחר השליחים. אלה מתגלים כאנשים בודדים, כלל לא אטרקטיביים ודי אומללים באופן כללי. מלווה אותה במסעה הומלס שפגשה ברחוב ורושם את תולדות המסע ואת דבריה.

מדובר אם כן בסרט מסע, מסעה של איאה בתו של אלוהים במרד שלה נגדו. במסע זה, אלוהים הנראה כגבר בגיל העמידה בפיג'מה נצחית, מחפש אחריה, לא כיוון שהוא דואג לה, אלא כיוון שהוא רוצה שתאתחל עבורו מחדש את המחשב שבאמצעותו הוא שולט בעולם וגם כדי להעניש אותה. זהו אם כן סרט שבמרכזו אישה שעוברת מסע חניכה, שהיא סוכנת בעלת כח ורצון משלה, המצליחה לזעזע ולהתגבר על אלוהים בכבודו ובעצמו!

בנוסף ומעבר לכך, מדובר ב"גירסה" חדשה ועכשווית לנרטיב הנוצרי. בגרסה זו יש לשתי נשים- בתו ואשתו של אלוהים השפעה וכח גדולים יותר מאלה שיש לגברים- אלוהים ובנו ישו. והנשים הללו, איאה ואמה, מצליחות בכוחותיהן העל אנושיים לשנות משמעותית את חיי האדם לטובה. כדוגמא, האם הופכת במחשב את השמיים לשדה פרחים צבעוניים ורקומים ואיאה הילדה, מצליחה לזהות מנגינת לב הייחודית לכל אדם. מסתבר, שלכל אחד יש מנגינה ייחודית ורוב המנגינות הן מהרפרטואר הקלאסי.

מומלץ לראות את הסרט לא רק בגלל הרעיונות המשוגעים של הבמאי, אלא גם כי מדובר בסרט מצחיק ומהנה.  אחד הקטעים שהצחיקו אותי במיוחד עוסק באחד השליחים החדשים שהוא אדם השואב הנאה מירי באנשים, נשוי ואב לבן. במהלך החיפוש, הוא מתאהב בשליחה אחרת, וכשהוא חוזר הביתה ואשתו מדברת אליו, התמונה הופכת מאד מטושטשת וכך גם הדיבור. זוהי ריאליזציה של המטאפורה של התרחקותו  של הבעל והאב ממשפחתו, סיטואציה אנושית כואבת ושכיחה המתבטאת כאן באמצעים אמנותיים קולנועיים היוצרים סצנה מצחיקה.

סיבה נוספת לראות את הסרט היא השחקנים. המפורסמת שבהם היא קתרין דנב, אך השחקנית שעבורה שווה לבוא היא פילי גרואין בתפקיד הילדה איאה שככוכבת הסרט מחזיקה אותו יפה על כתפיה הצעירות. פילי הינה בעלת נוכחות קולנועית מרשימה ולא רק בזכות יופיה, אלא גם ובעיקר בגלל העוצמה הנובעת ממנה.

איאה זוממת. צילום: ריקרדו ואז פלמה

איאה זוממת.
צילום: ריקרדו ואז פלמה

הסרט מציג כמה רעיונות מתקדמים ונעימים למחשבה, הראשון הוא כפי שהזכרתי, תפקידן החיובי של נשים בבריאת העולם ותחזוקתו כמקום טוב יותר, והשני הוא אמונה באהבה באשר היא, אהבה בין בני אדם וגם בין בני אדם לבעלי חיים, אהבה מזוקקת שאינה תלויה בגזע, מין, מגדר, השתייכות ביולוגית  וגיל.

 מצחיק, מהנה, מפרה ונוגע בתחומי החיים של כולנו!

 

מעבר לכך הסרט קיבל את הפרסים הבאים:

מועמד לגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר

זוכה פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לעיצוב האמנותי
נציג בלגיה לאוסקר האמריקאי 2016

מועמד לפרס הקומדיה הטובה היותר בפרסי האקדמיה האירופאית

זוכה פרס תא מבקרים פדאורה לסרט הזר הטוב ביותר פסטיבל הסרטים חיפה

פרס הקומדיה הטובה ביותר פסטיבל הסרטים אוסטין

פרס הסרט המהנה ביותר פסטיבל הסרטים הנורווגי הבינלאומי

 

והנה הטריילר של הסרט:

https://www.youtube.com/watch?v=_3GHL4oiJP0

 

 

 

 

 

 

תחנות-Stations, קול קורא לתערוכה חדשה

תחנת רכבת השלום בתל אביב. צילום: דניאל קמחי

תחנת רכבת השלום בתל אביב. צילום: דניאל קמחי


תחנות Stations

תערוכת וידאו ארט, המרכז האתני הרב תחומי ענבל- סוזן דלל

מאז הרכבת של מלייס שנכנסה באון לתחנת הרכבת בפאריס והבהילה את הצופים, היו הרכבת והתחנה נושא מרכזי באמנות ובקולנוע. גם לנו בישראל יש תחנות, והן אף מתחדשות ומתהדרות ומספיק לנסוע על נתיבי איילון מכיוון דרום כדי להתרשם מהתנופה הארכיטקטונית הישראלית בתחום תחנות הרכבת. התחנות הישראליות אוצרות בתוכן תבנית נוף מולדת והיסטוריה המספרת את סיפור המדינה על קשריה עם היעדים הקרובים לה כמו ביירות, קהיר ודמשק. תחנות הרכבת הישראליות הן עדות וזיכרון לתקופה של גבולות פתוחים יותר מאלה שיש לנו היום.

התערוכה המתוכננת תשאב השראה ממגוון גדול של תחנות: תחנות רכבת ,תחנות אוטובוס, תחנות דלק, תחנות כרמלית, שדות תעופה, תחנות שידור, תחנות טלוויזיה, תחנות רדיו, תחנות טיפת חלב, תחנות משטרה, תחנות כח, תחנות חלל, תחנות מטאורולוגיות, תחנות בחיים, תחנות בזמן ועוד….

התחנה בדומה לגשר ולבית היא אובייקט ארכיטקטוני בעל משמעות פיזית פרקטית ולצידה משמעות סימבולית. זהו מבנה בעל איכות של התנעה, הטענה ותנועה. התחנה אוצרת איכויות אמוציונאליות חזקות המתחברות למעברים, שינויים, הגירה, תקווה, פרידה, שמחה, מפח נפש, קבלת טובין, איבוד מיטלטלין, התחדשות, אובדן וקשת רחבה מאד של רגשות.

התערוכה תציג סרטי וידאו ארט המציגים תחנות מסוגים שונים, תוך שאיפה לייצג את המגוון התרבותי הקיים בישראל בין מזרח למערב והמיוצג דרך אובייקטים או רעיונות של תחנה.

התערוכה, היא המשך של פרוייקט מתמשך המתקיים בענבל מזה ארבע שנים. עד כה התקיימו התערוכות: מרחב ביניים- תל אביב בין מזרח למערב, מקום משלנו, הבית בוידאו ארט עכשווי, גשרים  ומשפחה מורכבת.

התערוכה תתקיים בתחילת יולי בענבל ותוקרן במספר מוקדים.

הגשת מועמדות:

– מוזמנים להציע הצעות אמנים מוכרים או שסיימו בית ספר לאמנות.

– אורך הסרטים –עד 5 דקות (כיוון שהם מיועדים גם להקרנה בחוץ)

– ההקרנה תתבצע במספר מוקדים לפי החלטת האוצרת.

יתקבלו סרטים מוכנים.

–         לבקשת אמנים רבים ההגשה הוארכה עד לתאריך 1.6.14

–         האמן מתחייב להשתתף פיזית בהקרנות.

–         אין חובה שתהא זו הקרנת הבכורה של הסרט.

*  אנו שומריםלעצמנואתהזכותלבחוראתההצעותהמשתתפות.

 הצעות ניתן לשלוח אל

כרמל גוטליב קמחי, המרכז האתני הרב תחומי ענבל, יחיאלי 6, מרכז סוזן דלל, תל-אביב

hafaka6@netvision.net.i

טל: 03-5173711 שלוחה 1

נא שלחו הצעות על דיסק, ציינו בפנייתכם שם, כתובת למשלוח מכתבים רגיל, דוא"ל וטלפון, רקע על העבודה (אםיש) וקורותחיים. לצערנו איננו ערוכים להחזיר את הדיסקים.

אשמח לענות לשאלות נוספות שיעלו.

בברכה

כרמל גוטליב קמחי

אוצרת ומפיקה