מבט מלפנים של התערוכה גוף זר -ליאור גריידי, צילום: שיר לוסקי

בשבת ביקרתי בתערוכה היחיד "גוף זר" של ליאור גריידי בגלריה P8 באוצרות רווית הררי.

גריידי מציג בגלריה את תפארת הקוביה הלבנה. הקוביה הלבנה, השם שניתן למוזיאון או הגלריה בעידן המודרני, ממסגרת כאן את העבודות הלבנות-שחורות של גריידי ומייצרת עמן פעולת גומלין. הלבן של הקירות מבליט ומגביר את הבוהק של הלובן של העבודות.

בתערוכה מוצג מעין מזבח מרכזי על הרצפה בצורת האות חית, המזבח מורכב מקירות חרסינה שעליהן נשפך אספלט שחור הזולג לצדדים. מסביב לעבודה המרכזית, על הקירות, 5 עבודות סך הכל, אך כל אחת בעלת עוצמה ויזואלית ותימטית כולן בגווני הלבן. באנגלית יש לצבע הלבן כ50 מילים המתארות אותו ובעברית הרבה פחות, אך כאן,  האיכות של הלבן והבוהק והניקיון שלו מאד חזקים ונוכחים ואני בטוחה שאפשר להמציא עוד כמה מילים ללבן בעקבות התערוכה.

החרסינות הלבנות (שהן למעשה ציורים לבנים המייצרים את תחושת החרסינות הלבנות והפשוטות של פעם)  לוקחות את הצופה הישר אל מחוזות הניקיון וחדר הרחצה, אליו הן שייכות. עבודה נוספת התלויה על הקיר, מעין פרגוד או וילון רחצה ועליו הכיתוב הרקום בזהב "ורחץ במים כל בשרו", מאזכרת גם היא את חדר הרחצה הביתי. המשפט הרקום על הוילון הוא משפט הנאמר לאחר שפיכת זרע לשווא. הניקיון, הרחצה והטהרה יוצרים הקבלה בין ההצבה בתערוכה למקדש. המקדש של גריידי, באופן מצער מוקדש בסופו של דבר לאיזה ריק. יש פה תעתוע. הכיתוב על  הוילון מתייחס לפסוק שאותו אומרים על מנת להיטהר משפיכת זרע לשווא, המוזוליאום הלבן  שעל הרצפה מוכתם כולו באספלט שחור המכתים וזולג ממנו. על הקיר משמאל תמונה רקומה של המילה "לפניך". המעלה על הדעת מיד השתחוויה לאלוהים של הנביאים, המלכים, בבית המקדש, והנה כאן. מה יש מול המילה "לפניך"? קנבס לבן וריק, במה מדובר כאשר מאזכרים על ידי הוילון הרקום את הפרוכת של ספר התורה? על שפיכת זרע לשווא. מה מונח על המזבח? אספלט שחור ומחופס. הכל בנוי לקראת קדושה, היטהרות ושאיפה לנשגב, אך מסתכם בשפיכת זרע לשווא, בריק, זוהי סוג של בלדה ל"בזות" המונח שטבעה קריסטבה. כמו בכל תזה מוצלחת התערוכה מציגה קונטרסט. בין קדושה לביזוי שלה, בין היטהרות לליכלוך, בין הפרט המתפלל ומיטהר לאל שאינו שועה לתפילה.

מתוך פועל טבעי, גלריה הקיבוץ. צילום : עוזי צור. צילום שהופיע בהארץ 6.1.2017

אפרופו האל שאינו שועה לתפילה, קשה שלא להיזכר בתערוכה הקודמת של גריידי ב"גלריה הקיבוץ"-  "פועל טבעי". תערוכה פוליטית מאד שבה עסק במכתבים של תימני כינרת אל הממסד הציוני שהתעלם מהם ומרצונותיהם. שם רקם ליאור את דבריהם בזהב. וכך, הבקשות שלא נענו, שנכתבו לשווא, מקבלות אצל גריידי איזו הילה ועבורו הן מקודשות, נרקמות בזהב. כאן, ב"גוף זר"  הבקשה והתפילה, העמידה "לפניך" וההכאה על חטא, של הזרע הנשפך לבטלה, גם הם סוג של בקשה או תפילה הנעשים לשווא, הם סוג של תעתוע. יש כאן תחינה, בקשה ותפילה שכולן אינן נענות. הפעולה נשארת באותו מקום של תחינותיהם של תימני כינרת. כבקשת שווא.

קיר החרסינות הבוהק ומתחתיו "המוזוליאום" המכוסה באספלט שחור, ליאור גריידי גוף זר. צילום: שיר לוסקי

ריקמת הזהב על הפרגוד ליאור גריידי גוף זר צילום: שיר לוסקי

קשה להתעלם בתערוכה וגם לא כדאי, משאלות זהותיות הנובעות ממנה. אלה נושאים שגריידי עסק בהן בעבר וממשיכות להיות מאד נוכחות בתערוכה. שאלות הנוגעות לניגודיות הזועקת שבין לבן ושחור, הלבן הוא יפה, נקי בוהק ונשגב, ואילו השחור, הוא מחוספס, מונע ישיבה, זולג. כמו כן, לניגודיות שבין הצבע החום לפנינה, החום מקיף את הפנינים הנשיות שהן הן "הגוף הזר" וממסגר אותן.  שאלות הנוגעות לנשיות המאד נוכחת בתערוכה באמצעות הפנינים, הניקיון הבוהק, וכך בשאלות מגדר והשתייכותו של האמן לקהילת הלהט"ב ולעדה התימנית. כתוצאה, העבודות הנובעות מהספירה האישית, הפרטית, הגוף של גריידי עצמו הן למעשה פוליטיות ורלוונטיות לשדות רחבים הרבה יותר -פוליטיים, התערוכה היא מעשה מפגן של "הפרטי הוא הפוליטי".

למרות האופי המופשט מאד של התערוכה, האיזכור שהיא עושה לתולדות האמנות ובמיוחד לאמנות מושגית, ועולה על דעתי כרגע הקוביה של סול לויט מ1997, היא עדיין מצליחה בניגוד לרבות מן העבודות ההן, לדבר, לגעת ולהעביר חוויה אינטלקטואלית, אמיתית ואישית.

הפנינים בתערוכה על רקע קיר חום. ליאור גריידי גוף זר צילום: שיר לוסקי

* לצערי, התערוכה נסגרה, אך תוכלו להנות מהצילומים באדיבות ליאור גריידי.