טוב, אז אני לא אובייקטיבית במיוחד, ולכן איני יכולה לשפוך סופרלטיבים על תערוכת היחיד הראשונה של בתי דניאל קמחי, שנפתחה ב"בית חנה" ברחוב בן גוריון בתל אביב.
אוכל לספר שהתערוכה הייתה בתכנון במשך כחצי שנה לפני היפתחה, כאשר בזמן זה דניאל עובדת על רעיונות שונים לתערוכה ולבסוף יצרה קונספט של מטפחות משי ורדרדות המאכלסות דימויים מתמונות ארכיון של בית חנה המודפסים בחום על גבי ורוד. החום מאזכר את עבודת האדמה של הנשים שאכלסו את משק העובדות הזה והוורוד את הכח הנשי שלהן.
העבודות מעטרות בעדינות את קירות בית חנה וכפי שהן מרפררות ברעיונותיהם לבית ולנשים שעבדו בו, כך יוצרות המטפחות עצמן סוג של תחושת רפרור אל המרחב הפיזי היפה שבו הן נמצאות.
אוצר התערוכה יפתח אילוז כתב עליה יפה בדף המלווה את התערוכה:
"בתערוכה החדשה שלה בבית חנה, המאיירת דניאל קמחי משתמשת בתצלומי ארכיון של בית חנה. מהמבנה עצמו, דרך משק הפועלות שהיה במקום ועד הלוגו המקורי, קמחי מייצרת אוסף של רפרנסים לפעילות ההיסטורית של בית חנה. הדפסת האיורים על מטפחת גם כן מרפררת לפועלות שעבדו במשק ועטו על ראשיהן מטפחות לבנות. בשונה מהמטפחות המקוריות שהיו בצבע לבן, המטפחות שמייצרת קמחי נעות על הסקאלה שבין ורוד לחום, צבעים שמתקשרים לכוח הנשי ועבודת האדמה כאחד.
שם התערוכה "Palms", מתקיים בכפל משמעות: משמעות המילה באנגלית היא ״כף יד״, שמתקשרת לעבודת הכפיים של העובדות במשק הפועלות המיתולוגי. בנוסף, משמעות המילה היא גם ״דקל״, הסמל של בית חנה במתכונת הנוכחית שלו.
דניאל קמחי נולדה וגדלה בתל-אביב. דניאל היא מאיירת ומעצבת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. במהלך לימודיה התמחתה באיור ואנימציה, ועבור פרויקט הגמר שלה, יצרה סרטון אנימציה קצר שנבחר להופיע בפסטיבלי אנימציה בארץ ובעולם, והיה מועמד לפרסים. מאז סיום לימודיה, עוסקת דניאל בעיצוב ואיור עבור חברות וסטודיואים שונים."
התערוכה תהיה תלויה מספר חודשים במקום וניתן לבקר בו בין 14:00-20:00. כתובת: שדרות בן גוריון 75, תל אביב
טלפון:073-324-5731
לפרטים נוספים ורכישה ניתן לפנות לדניאל קמחי: 0545665368
"קולו של גולדפינגר עצמו מנחה את הסרט, והופך את סיפורו של שווארץ לכמעט אגדה. גיבור הסרט מוצג כדמות הנתקלת כל פעם באתגר חדש שעליו הוא מצליח להתגבר". כרמל גוטליב קמחי על סרטו של ארנון גולדפינגר.המלצה שלי שפורסמה במגזין האמנות "ערב רב".
מוזיאון תל אביב מציג בימים אלה אסופה של ארבעה סרטים קצרים שנוצרו לכבוד חגיגות התשעים להקמתו ועוסקים בפניו השונים, תחת השם "ארבעה סרטים ומוזיאון". הראשון, שעליו ארחיב ברשימה זו, הוא סרטו של ארנון גולדפינגר על ד"ר קרל שווארץ, המנהל האמנותי הראשון של המוזיאון, שהגיע לארץ מברלין.
הסרט, מעשה שמתחיל בשלושה חדרים, עוסק ביהודי שברירי, שציור הדיוקן שלו פותח את הסרט לצד הציטוט "ככל שאתה מזדקן, עולה בך הצורך לבאר לעצמך שהחיים שחיית קשורים בשרשרת ארוכה המתחילה בעבר". משפט זה לוכד את התפיסה של שווארץ המוצגת בסרט, אשר הביאה לו את תפקידו החשוב וגם חיסלה את הקריירה שלו במוזיאון תל אביב.
ד"ר קרל שווארץ הקים במו ידיו וניהל מוזיאון יהודי בברלין. בתקופה ההיא רבים תהו מדוע צריך להקים מוזיאון ייעודי לאמנות יהודית. הרי המוזיאון הציג אמנות מודרנית, והיהודים המודרניים ראו עצמם אזרחים שאינם שונים מהגרמנים שביניהם חיו, ולפיכך אמנותם היא למעשה גרמנית ולא יהודית. לצערנו השיבה להם ההיסטוריה תשובה מוחצת. מעניין לחשוב מה עלה בגורלו של המוזיאון על יצירותיו.
בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, הבין שווארץ שליהודים אין יותר מקום בגרמניה, וחיפש דרך להימלט. הוא יצר קשר עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, שהזמין אותו לנהל את מוזיאון תל אביב לאמנות. כשהגיע לישראל גילה שהמוזיאון שייעד לו דיזנגוף הוא למעשה דירת שלושה חדרים בבניין ששימש את דיזנגוף למגוריו ולעסקיו. שווארץ, שהמוזיאון שלו בברלין היה גדול ומכובד יותר, לא ידע כיצד ינהל את הדבר הקטנטן הזה ואיך יצליח להביא אליו יצירות אמנות ברמה טובה.
תפקידו של שווארץ בתל אביב היה ייחודי. אחד מהישגיו הגדולים, כפי שמוצג בסרט, היה הצלחתו להביא לארץ ולמוזיאון את ציורו של מאוריצי גוטליב "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור" (1878), ערב מלחמת העולם, יצירה שתלויה עד היום במוזיאון. שווארץ היה גם זה שקידם את המוזיאון וגרם לכך שהבניין ברוטשילד ישופץ ויתאים יותר למבנה מוזיאלי. הוא אחראי למבנה המודרניסטי שכולנו מכירים כמקום הכרזת העצמאות בשדרות רוטשילד, ההולך ומשתפץ בימים אלה. הבניין שהותאם, כנראה בתקציב נמוך, נראה לי תמיד עלוב כל כך ביחס לתפקידו ההיסטורי.
המעורבות של דיזנגוף מובילה לכך שלצד ההתמקדות בחייו של שווארץ, הסרט מתאר גם אותו כדמות אלמותית המקדישה את חייה לעיר, כמי שהשקיע בשינוי הייעוד של המוזיאון מכספו האישי. בסרט מופיע קטע ארכיון שבו הוא נואם ואומר שעכשיו זו תקופה של תנועה, של טמפו, של התחדשות. אפשר לראות שהערכים מהירות, צמיחה אורבנית וחדשנות, שמאפיינים את תל אביב עד היום, התחילו כבר אז, בימיה הראשונים.
גולדפינגר מספר שיצר את הסרט די במקרה, אולי כיוון שהוא גר קרוב למוזיאון. הוא ושלושה יוצרים נוספים זכו במכרז, מתוך כשבעים מגישים, הישג מרשים כשלעצמו. גם האתגר ביצירת סרט על איש מת, בעזרת חומרים ארכיוניים בלבד, הוא משהו שגולדפינגר מצליח בו בגדול. 22 הדקות של הסרט חולפות ממש ביעף. קולו של גולדפינגר עצמו מנחה את הסרט, והופך את סיפורו של שווארץ לכמעט אגדה. גיבור הסרט מוצג כדמות הנתקלת כל פעם באתגר חדש שעליו הוא מצליח להתגבר. הנה, מתאר גולדפינגר באמצעות תמונות ארכיון, היטלר עולה לשלטון ושווארץ ומשפחתו נאלצים למצוא מקום חדש לבסס בו קריירה, בגיל 48. והנה שוב, הוא מגיע ומגלה שהמקום המוקצב למוזיאון הוא בסך הכל דירת שלושה חדרים, וכך הלאה. הסרט מגולל את קורותיו של שווארץ, החל בחייו בברלין, דרך עליית הנאציזם ובריחתו לארץ, ועד הקמת המוזיאון וניסיונותיו להציל עבודות אמנות יהודיות ואוספים של יהודים מרחבי אירופה. הוא לא נוחל הצלחה מרובה, וכאמור ההישג הגדול ביותר שלו הוא הבאת הציור של גוטליב. כשהמלחמה בפתח, יהודים רבים ניסו להשיג אשרת כניסה לארץ ישראל באמצעות עבודותיהם או האוספים שבבעלותם, ושווארץ מספר בתסכול שלא היה ביכולתו לעזור להם. למרות זאת, הצליח שווארץ לבנות אוסף די גדול בשנותיו במוסד. ככל שהמוזיאון הצליח יותר, כך התגברו התלונות כלפיו על כך שהוא מקדם בעיקר אמנים אירופאים – וגרמנים בפרט – ואינו מקדם מספיק אמנים ישראלים, אם כי לטענתו אצר 65 תערוכות יחיד לאמנים מקומיים. בשנת 1947, לאחר 14 שנים, סיים את עבודתו במוזיאון, מתוסכל מכך שהפרספקטיבה שלו אינה נדרשת עוד. גישתו זוכה לביקורת נוקבת מצד אמנים בישראל, המעוניינים לקדם דרך חדשה "המסתכלת קדימה", כפי שנאמר בסרט. הגישה של שווארץ, האירופאי העדין, כבר לא נראתה לוועד המנהל של המוזיאון.
אהבתי מאד את הסגנון הקולנועי של גולדפינגר ואת העיסוק בדמות הנשכחת הזו של ד"ר קארל שווארץ, שמתיישבת היטב עם העניין של גולדפינגר בברלין וביוצאי גרמניה בישראל. אפשר לראות יצירה זו כהמשך לסרטו "הדירה", שעסק במשפחתו יוצאת ברלין. נושא שעולה גם שם וגם כאן הוא המתח שבין ישראליות ובין המורשת התרבותית של המולדת הישנה, מה שנקרא אצלנו "גלותיות". כמו כן, אופן ההתמודדות של גולדפינגר עם גיבור שכבר מת פשוט נפלא. ידוע שזה אתגר שקשה מאד לצלוח בסרט דוקומנטרי. רבים וטובים ניסו זאת, אך נדרשים אסטרטגיה וכישרון מיוחד לסיפור סיפורים כדי לעשות זאת בצורה מוצלחת. יש באמתחתי מעט מאד דוגמאות להצלחה שכזו, אחת מהן היא סרט שמוקרן בימים אלה ב"כאן 11", "המוחרם", העוסק בפילוסוף שפינוזה. שם נצמד הבמאי לגיבור חי, איש אקדמיה החוקר את שפינוזה, על מנת לעורר את הסרט. גולדפינגר לא לקח לעצמו חירות כזו, ובכל זאת הוא מצליח לספר סיפור על מרחב, המוזיאון, ועל דמות, קרל שווארץ, באמצעות קטעי ארכיון, מכתבים, מפות ישנות וקריינות, ויוצר בסרט מעין מחול של אנימציה: ציורים בשחור לבן התלויים על הקירות מוארים פתאום והופכים צבעוניים, מכתבים מצולמים מתחילים לזוז. גולדפינגר מצליח להפיח חיים במסמכים ישנים ובסיפור שכבר העלה עובש. המבע הקולנועי של הסרט יוצר התאמה בין הקמת מוזיאון ובין יצירות האמנות, ונותן לאלו כוח דרמטי. דוגמא טובה לכך היא השימוש ביצירותיהם של לסר אורי ומקס ליברמן, המאסטרים הגרמנים, שנמצאות מאחורי הנואמים בהכרזת העצמאות, ומציגות נופי מולדת של ארץ אחרת. בהדגשה זו יש סוג של אירוניה. גולדפינגר מציין כי הוא רואה שליחות בהנכחה ובהעלאת המודעות ליצירות הללו, שנשכחו במחסנים.
ב־22 דקות גולדפינגר מציג בפנינו דמות עגולה העוברת שינוי. גורלו של שווארץ מייצג את גורלם של אלה ששפר עליהם מזלם באירופה והגיעו לכאן. אך בסך הכל גורלו יהודי מאד, אנושי ומכמיר לב.
אחתום את הרשימה בנימה אישית. משפחתי עלתה לארץ מברלין ולכן יש לי עניין מיוחד ביהודים משם וקורותיהם. כמו כן, על ספר התורה שמופיע ביצירתו של מאוריצי גוטליב המוזכרת בסרט כתוב "לזיכרון משה". הכיתוב מעורר אי נוחות כיוון ששמו היהודי של מאוריצי היה משה, ונראה שהוא מקונן על עצמו. אך כיוון שגם לאבי קראו משה גוטליב, והוא נפטר בגיל צעיר יחסית, אני מרגישה קשר חזק לציור, ושמחתי לראות שהוא תופס מקום כה מרכזי בסרט.
באסופה שלושה סרטים נוספים: הסרט השני, של מיכל הומינר ורוני כצנלסון נקרא "הפואייה" ועוסק באולם הכניסה למוזיאון; השלישי "כלום מלבד 34 ציורים" של אלה פאינרו וזיו ברקוביץ', עוסק במנהל המוזיאון אויגן קולב ובמערכת היחסים המיוחדת שרקם עם האספנית פגי גוגנהיים, שאף תרמה למוזיאון 34 ציורים מהאוסף שלה; האחרון הוא "הרחבה שלפני המוזיאון" (The Museum Plaza) שנעשה על ידי נועה בן־שלום ונעה עמיאל לביא. גם שני הסרטים הבאים באסופה מוצלחים מאד בעיני ואני ממליצה בחום לראות אותה.
ביום רביעי הקרוב תיפתח במרכז ספיר תערוכה חדשה באוצרותי.
זוהי תערוכה המתמקדת באספקטים שונים של הוויה וקיום אנושי ונשי.
התעוררות, טכניקה מעורבת, תמר פלג וולך
האמנית בחרה בטווס כסמל וכמייצג של דיוקן עצמי רב פנים. היא נוטלת את הייצוג הזכרי ההדור של הציפור כמאפיין לנשיות שיש בה עוצמה, צבעוניות, רוחניות, יופי, גאווה, כבוד, הוד והדר, אך גם מפנה את מבטנו בעבודתה אל אספקטים נוספים בהתבגרות, בהם בשלות ועסיסיות, קמילה, אובדן, אכזבות וכאב.
סמליות נוספת המופיעה בעבודתה של תמר היא ההתהדרות הטווסית של ימינו בעידן הרשתות החברתיות, בהן כולנו נחשפים, רוטטים מעונג, מחזרים אחר לייקים, ומצלמים סלפי בלי סוף. אנו מציבים עצמנו במרכז, בעידן בו נעלמו הבושה וההצנע לכת, ושולטת חשיפת כל טפח הקשור בכל היבט בחיינו. שינוי זה מהווה ניגוד מרכזי לילדותה ונעוריה בקיבוץ, בהם המוסכמות החברתיות היו של פשטות, צניעות, חוסר התבלטות, העדפת הכלל על הפרט, חיי עבודה ועמל.
בחירת הטווס כמייצג שורשים גשמיים וחיבור חזק לאדמה, אך גם רוחניות ופנטזיה, צבעוניות וססגוניות איננה מקרית,
תמר פלג וולך מתייחסת במילותיה לעבודתה:
"בעקבות צילום של טווס על רקע קיר וסורג שצילמתי בפורטוגל, וכהמשך לסדרת עבודות שיצרתי במסגרת כיתת אמן, התחלתי ליצור את הסדרה "להיות כטווס" המורכבת מזיכרונות ילדות מוקדמים, שורשים, חיבור לאדמה ומנגד מעוף ופנטזיות צבעוניות, -שהם אלמנטים חזקים שמלווים אותי שנים רבות. זיכרונות משמעותיים מילדותי הם צריחות הטווסים שבישרו את דמדומי הבוקר כילדה בקיבוץ, והכניסה לבית הוריי שבה היו תלויים אריחי קרמיקה ארמנית בהם דמותו של טווס.
מופע פתיחת מניפת הזנב שלו , עם הרטט והרשרוש המלווה אותו הוא מעין ריקוד אקסטטי, מיני, סוחף, מרתק, ומשכר- שקשה להתיק ממנו את המבט. זנבו המפואר המתנהל מאחוריו מזכיר לי את רעמת השיער שלי שהיא כוחי, נשיותי, אך כיום מסמלת גם אובדן, והתמעטות.
צמחי מים צפים, תמר פלג וולך
השראה משמעותית נוספת עבורי היא עולם האופרה שהוא נדבך מרכזי בקריירה המקצועית שלי, מהותו הגרנדיוזית, העושר החזותי, הצבעוניות רבת הגוונים והיותו גדול מהחיים, מזכירים לי במידה רבה את המהות הטווסית.
כתר, אקריליק על בד, תמר פלג וולך
זו מופיעה לאורך ההיסטוריה האמנותית והתרבותית:
סקירה היסטורית קצרה של דימוי הטווס מעלה כי מקורו בהודו, שם הוא נחשב לציפור קדושה בדת ההינדית והפרסית. בהינדואיזם הטווס הינו המלווה הנאמן של האלה לקשמי, אלת השמחה השפע והאהבה וצבען הכחול של נוצותיו מסמל את האינסוף.
בנצרות, מסמל הטווס חיי נצח ותחייה מחדש, וממש כמו פניקס עוף החול המיתולוגי הוא סמל להתחדשות ולשינוי.
במצרים העתיקה סימל הטווס תבונה, חזון וראיית הנסתר.
בארץ ישראל הוא מתקשר עם יין ועם אמפורות (אגרטלים לשמירת יין). אמפורה וצמד טווסים הם מוטיב נפוץ בפסיפס הביזנטי בארץ ישראל. ביהדות הוא בעיקר מושא להסתכלות והערצה. ומופיע על כתובות.
רוב החוקרים והפרשנים סבורים שטווסים הם "התוכיים" הנזכרים במקרא.
זנבו המפואר של הטווס ועשרות העיניים שעל גבו היוו השראה לעיטורים ועבודות אמנות מפסיפסים עתיקים, מטבעות, ציורים, טוטמים, פסלים, דרך תרבויות עתיקות, אמנות אירופה הקלאסית מהרנסנאס ועד המאה ה-20.
לאורך כל ההיסטוריה של התרבות והאמנות מופיעה דמותו של הטווס: למין התרבויות ההלניסטיות, הרומאיות והביזנטיות ועד תחילת המאה ה20 – מהאלה הרה שמרכבתה הייתה רתומה לזוג טווסים, ועד לארט-נובו ולבל אפוק שהשתמשו בטווס כסמל דקורטיבי המייפה חללים וחפצים מגוונים כמו תחנת מטרו המעוצבת בהשראת הציפור. הטווס מופיע גם בציורים יפניים וסיניים בהם שימש כהשראה לשפע והוא מופיע גם אצל ציירי תחילת המאה ה-20 והמודרניזם כקלימט (בדמות שמיכת האוהבים בציור "הנשיקה).
הטווס היה וכנראה ימשיך להיות מקור למשיכה, הערצה, הוד והדר. והתערוכה הזו היא חלק והמשך למסורת אמנותית ותרבותית.
ישראל 2022 | 90 דקות | עברית, גרמנית | תרגום לעברית
ובאמת מה בין אהבה למלחמה? על הקו הזה מתקיים סרטו החדש של הבמאי רן טל הנפתח במלחמה, עם צילום יפהפה של אתר שקי חול ותחמושת ומסתיים באהבה, עם סרטון של ארנה, אשתו של מיכה בר-עם ובפס קול תיאור אוהב שלה. בשתי הסצנות יש הערצה של יופי, בהתחלה, זוהי הערצת היופי שבמלחמה ובסוף זו הערצת יופיה של אשתו והאהבה שהוא חש כלפיה. בשתי הסצנות עולה דמותו של מיכה בר-עם, קודם כאמן טוטאלי, צלם המאמין ביכולתו לשנות ולהשפיע בעזרת מצלמתו-אמנותו ובשנייה הטוטאליות שבזוגיות עם אשתו והערצת יופיה כביטוי לאהבה זו.
הפריים הפותח את הסרט, הוא פריים יפהפה. בפס הקול ,בר-עם מדבר על הצייר גויה שכבר זיהה את היופי שבמלחמה. פריים הפתיחה מספר את סיפור הסרט בזעיר אנפין, בפריים אחד ובמשפט אחד. כפי שלמדתי אצל מורי ורבי הנרי אונגר, בכל סרט טוב, כבר בפתיחה, תהיה פרזנטציה של נושא הסרט וכאן זה ממש כך: זהו סרט על הצלם מיכה בר-עם העוקב אחר צה"ל ומלחמות ישראל ומציג אותם בפריימים מרהיבים.
הסרט מציג 1341 פריימים מהארכיון של הצלם הותיק. דרך הצילומים האלה ופס קול שבו משוחח רן טל עם בר-עם, אשתו וילדיו, הסרט מספר על האיש, היחסים בינו לבין אשתו, על 60 שנה בתולדות מדינת ישראל ועל חמש מלחמות. ברוב הסרט, רן טל משתמש בטכניקה שבה הדובר, אינו נראה, הצופה מתוודע לצילומים של מיכה ברעם ושומעים בפס הקול אותו ואת אשתו וילדיו מספרים על התצלומים. זוהי טכניקה שכבר השתמש בה רן טל ב"מוזיאון", "בית חלומותי", ב"ילדי השמש" ועוד. השימוש בטכניקה הזו נעשה כאן בצורה וירטואוזית, זהו מכשיר השאול מהרדיו או מהעולם המוזיאלי והדיגיטלי, אך כאן הוא יוצר בעזרתה עולם קולנועי מפתיע ביופיו, עוצמתו ובעניין הרב שהוא מצליח לעורר.
אחד האתגרים העומדים בפני יוצרי קולנוע דוקומנטארי הוא לעסוק בנושא שבו הגיבורים אינם בין החיים. ידוע כי קשה מאד להציג את הנושא בצורה חווייתית, ולצורך כך, ממציאים דרכים שונות ומשונות להצגת אירועים מן העבר שבהם ישנם משתתפים מתים. לדוגמא, ניתן להצביע על הסרט "אהבה זו לא היתה" שזכה בדוקאביב לפני שנתיים ובו הבמאית מיה צרפתי גייסה אנימטורית שיצרה סצנות מומחזות העשויות מקרעי תמונות על מנת לספר על האירועים שבין קצין הגרמני המתאהב באישה יהודיה במחנה ריכוז. לעומתה, כאן, יש לבמאי רן טל גיבור חי, שהוא בוחר שלא להראות אותו במרבית הסרט. בסופו, ישנם כמה פריימים שמראים אותו ואת אשתו בכל זאת. ולכן, יש כאן איזו הצהרה של במאי ושליטה מרשימה באפרטוס הקולנועי. זוהי בחירה שפעמים רבות עשויה להשליך את הצופים אל שיעמום מוחץ, אך בסרט הזה אין רגע דל. רן טל מצליח ליצור קצביות, תנועה ודינמיות על המסך, והפריימים של ברעם, הם כה מעניינים ופוטוגניים שאני כצופה נשביתי בהם ובתוכם. הדינמיות עובדת בטנגו שבין התמונה לפס הקול הנארגים יחד כגוף אחד מפענחים ומפתחים נושאים ואירועים היסטוריים אחד אחרי השני. אנחנו מקשיבים לקולו של מיכה ברעם ולקולה של אשתו מספרים לנו את סיפור חייו של מיכה, הרוב נעשה בצורה לאו דווקא לינארית, אלא עוקב אחר נושאים שברעם צילם ותמונות שפרסם. ההקשרים בין הסצנות הן לרוב נושאיות וזה נעשה בכישרון. כמו למשל קישור ויזואלי בין חיילים לדוגמניות, או המשיכה לסכנה בצבא לבין המשיכה אליה בחיי הלילה של תל אביב.
צילום: מיכה בר עם מתוך הסרט 1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר עם
בר-עם ידוע כצלם מלחמות ומעיד על עצמו כי היכן שצה"ל היה, גם הוא רצה להיות, אלא שהוא גם מעיד כי ההתקרבות אל הסכנה מעצימה את תחושת החיות ,וכי לדבריו הא צילם את "מה שקרה כאן". הוא עשה זאת כשיגרה כי כנראה היה מאד מקובל על חוגים שונים בצבא עד כדי כך שבאחד המבצעים ראו אותו חיילי צה"ל העומדים להיכנס ללבנון והציעו לו להתלוות אליהם, משהו שהיה אסור.. מיכה הצטרף, אך הכח הותקף ויצא בשן ועין מאיזור הקרב, לאחר האירוע, המשטרה הצבאית הגיעה לביתו והוא נעצר בעוון פעילות בלתי חוקית ובגידה במולדת. מדוע מאוזכר האירוע בסרט? אני מאמינה שעל מנת להסביר עד כמה היה מקובל על כוחות צה"ל, כמה אומץ יש לו וגם כמה הוא בעצם נאמן למדינה, כי כנראה שלא בילה בכלא זמן רב.
הדמות של בר-עם העולה מהסרט היא של צלם טוטאלי, אדם המסור בכל מאודו לעבודתו. מי שמתארים אותו ככזה הם ילדיו ואשתו ארנה. הילדים מתארים הורים שפחות עסוקים בענייני הבית ויותר עסוקים בעבודת האב. אחד הקטעים הקשים להקשבה, הוא כאשר אחד הילדים מתאר שבביתם לא היתה אף פעם תחושת רגיעה וכי פעמיים בשעה, הושמעו החדשות בקולי קולות, לדברי הבן, כדי להזרים אדרנלין בחיי היומיום. ובעצם להשרות את אווירת העבודה. האב, היה נוכח- נעדר. גם כאשר צילם את חיי הבית , הילדים והמשפחה, הוא למעשה מסיים שאריות של פילם שהשתמש בו לעבודה, או כאשר אחד הילדים מסתבך בבית הספר, הוא מתלווה אל אביו לצילומים והאב מפקיר אותו לגורלו עם צלמים אחרים בעוד שהוא עצמו מסכן את חייו בחזית הצילום.
מיכה בר-עם, סלפי מתוך 1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר עם
לכל אורך הסרט, שזור הרעיון שבר-עם רואה עצמו סוג של לוחם. כאילו הצילום הוא סוג של לחימה וקרב, כמו גם אמצעי להשפיע על המציאות. את העובדה הזו הפנימו גדולי האומה, רבין, פרס, גולדה, בגין, אריק שרון, שכולם התמסרו לעדשתו ולדברי אחד הילדים הבינו איך הצילום יכול לשרת אותם וגם לשנות היסטוריה. אני חושבת שעם התבגרותו הוא מגלה בסוג של אכזבה כי ההשפעה של עבודתו מוגבלת, ישנה אכזבה גדולה לגבי המקום שאליו פונה ישראל בימינו, וכי היכולת שלו בגילו היום להשפיע היא נמוכה.
מעניינת במיוחד וראויה להערכה היא גישתו של הבמאי רן טל, אל אשתו של בר-עם ארנה, זו עולה מן הסרט כשותפה מלאה ליצירתו של מיכה בר-עם, אשר כמו גבר מסורתי, יוצא לצוד חומרים מחוץ לבית ואילו היא בבית, מארגנת, מפיקה, אוצרת את החומרים, אחראית על הפרזנטציה. טל, מכיר בהשפעתה ויכולתה של ארנה על העבודה של מיכה ברעם ובתרומתה. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל דוק-אביב היה סשן של שאלות ותשובות עם רן טל שם סיפר על כך שבני הזוג עסוקים טוטאליות בעבודתם, שהם עסוקים יחד בתערוכה שתתקיים בהמשך לסרט במוזיאון תל אביב, וכי העבודה של בר-עם היא לגמרי גם העבודה של ארנה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, טל בוחר לסיים את הסרט עם וידאו בהילוך איטי של ארנה הנראית דרך עדשתו של בר-עם ובו הוא מכריז על אהבתו אליה. העבודה הזו, הטוטאליות הזו היא מלאכת האהבה של הזוג הזה. וזו סוג של ירושה שהם מנחילים לנו הצופים.
1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה, מומלץ מאד לראות בערוץ יס דוקו, או באחד הסינמטקים הקרובים אליכם.
התערוכה ״לצלם ולשכוח. רן טל אחרי מיכה בר-עם״, אוצר נעם גל תוצג במוזיאון תל אביב.
ב7.10.21 תיפתח תערוכה חדשה של האמנית המוכשרת סמדר בונן באוצרותי.
הזמנה לתערוכה, בציור: "ונוס" של סמדר בונן
הציורים בתערוכה "התבוננויות" מביאים לידי ביטוי שני מרחבים יצירתיים בעולמה של סמדר בונן, שני מצבים של התבוננות.
התערוכה מציגה התחבטות יומיומית בשאלה על מקומה של הציירת בשיח האמנותי, בהשתייכותה לערוץ מסוים של ציור פיגורטיבי. האמנות בדרכה המיסתורית, מאפשרת לבטא עמדות, חוויות וביקורת באמצעות השימוש בדימויים. עיקר עניינה של סמדר בונן הוא באופן בו העולם התרבותי ככלל וההיסטוריה העשירה של האמנות בפרט, מתווים את אופן ההתבוננות של צופה בילדות-נערות-נשים. קירות המוזיאון מלאים בדימויים שלהן: הן קדושות, קרות, מרוחקות, או לחילופין חושניות, פתייניות, קטלניות. סל דימויים זה משמש כקרקע לדיון בנשיוּת, אימהוּת, יַלדוּת, והתבגרוּת בשלבים שונים של החיים. היא בוחנת את הנושא מזוויות הסתכלות שונות ומנסה לשפוך אור על האופן בו אותה היסטוריה, אותה תרבות, מעצבת את אופן ההתבוננות של הציירת בעצמה.
מנגד, ישנם ציורי נוף, שהם פועל יוצא של התבוננות המתגייסת להוויה של הרגע. עניינה בביטוי התופעות הוויזואליות הספציפיות בשעה מסוימת במקום מסוים. מקום בו ה"אני" נחה לרגע ומתמסרת לעיסוק בצבע, בצורה, במשיכת מכחול.
מבצר באוטריקולי, איטליה, ציור: סמדר בונן, צילום: סמדר בונן
פרטים ביוגרפיים:
סמדר בונן, ילידת 1977, גרה ועובדת בקיבוץ נען.
לומדת בתכנית הבינתחומית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, בסטודיו התחנה אצל ארם גרשוני, באטלייה של הצייר ארז אהרון, בסדנת אמני הקיבוץ, בסמינר הקיבוצים לתואר ראשון בחינוך יצירתי ובתיכון תלמה ילין במגמת אמנות פלסטית.
נשואה ואם לשלושה.
תערוכות :
2016 תערוכת יחיד בגלריה לאמנות קיבוץ נען.
2015 תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.
2014 "לחם ושושנים", תערוכה קבוצתית.
2012 תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.
2004 תערוכת יחיד, גלריה לאמנות קיבוץ נע.
אי מהות- סמדר בונן, צילום: סמדר בונן
טבע דומם עם קונכייה, סרט שיער, בובה ופסיפלורה, סמדר בונן. צילום: סמדר בונן
"לילות קיץ" סרטו הדוקומנטארי- פיוטי של אוהד מילשטיין עוסק בחודשיים בחייו של עלווה, בנו בן שש העומד לעלות לכיתה א'. הסרט מתחיל עם תחילת החופש הגדול מהגן ומסתיים ביום הראשון בכיתה א'. הסרט מפתיע בסגנונו, בנושאו, בעולם שהוא מציג, שהינו עולם דומסטי מעוצב ויפה שבמרכזו עלווה, ילד אינטליגנטי ומפותח במיוחד ויחסיו עם אביו, סבו וסביבתו.
לא מפתיע שבשנת הקורונה זוכה פסטיבל "דוק אביב"2021 הוא סרט שעוסק ביחסים בתוך המשפחה, בהתכנסות בבית, בעולמו של ילד בן שש. אנו מצויים בתקופה של התכנסות והאמנות שהיא מראה של החיים או אולי מקדימה את זמנה מבטאת את רוח התקופה.
הטריילר של הסרט
"לילות קיץ" הוא סרט על נושא שהוא מקור לא אכזב לעולם הקולנוע והספרות, סיפור חניכה של ילד/נער דרך סיפור הקשר שבין אב לבן. הנשים בסרט, חצי מהמשפחה הקטנה הזו, נעלמות כמעט לחלוטין, כמו תמיד בעולם הפטריארכלי, האם מבליחה לעתים כאשר היא מסדרת עם בנה את התיק לקראת בית הספר, או כאשר היא עוזרת לו לארוז מחברות וספרים והאחות הקטנה מופיעה מעט מאד. תפקיד הנשים הוא להאיר את הדמויות הגבריות המרכזיות. למרות הנושא הגברי, בכל זאת, מדובר בסרט העוסק בעולם פרטי מאד, במרחב הביתי וזה הקרוב אל הבית, זהו עולם שעשוי להיות משמים מאד דרמטית, אך הסרט לא משעמם לדקה.
איך יוצר מילשטיין עניין? נתחיל באלמנט ההצצה, אותו ניצוץ מסקרן המציף את חיינו בתכניות הריאליטי, בניגוד לתכניות הריאליטי שיש בהן הצצה וולגרית, קיצונית, ההצצה כאן היא מעודנת. העידון מושג על ידי צילום ברמה מאד גבוהה, מסוגנן ובהיר היוצר כמעט כמו באמנות פלסטית משטחים בהירים וחלקים. הצצה באתר של אוהד מילשטיין מראה שהוא עצמו צלם, וצילומיו הקודמים מתכתבים עם הצילום שלו בסרט זה. מעורר השתאות לראות את הסדר והניקיון המופתיים של דירת המשפחה. נדמה שרמת ניקיון וסדר כזו אינה מתיישבת עם שני ילדים קטנים שיש להם נטייה לבלגן וללכלך, אך הם מתכתבים עם הסגנון הצילומי של מילשטיין שכאמור ניתן לראות באתרו. הבהירות והיופי של הצילומים מושלמים על ידי המוסיקה המותאמת לצילומים, פעמים מוסיקה קלאסית ולפעמים מוסיקה א טונאלית, המוסיפה להדגשה האמנותית של המצולם וליופי והפיוטיות המצולמת.
גם עלווה הוא מעניין ובמיוחד מעניינת יכולתו להעלות ולעסוק בנושאים פילוסופיים בדבר מהות החיים. עלווה מתעניין איך ילדים באים אל העולם, מה יקרה לאביו כאשר הוא עצמו יהיה בן 86? האם הוא עדיין ירצה לחבק את אביו כשיהיה בן 40? או בעצם מה יקרה ליחסים הקרובים שלהם כאשר הם יתבגרו? האם יהיה כמו סבא שלו? האם יש לו אומץ? האם גם הוא יצליח לספר את עצמו ואת בנו, כפי שאביו מספר אותו? בסרט יש סצנה ארוכה שבה אוהד מספר את בנו ואחר כך את אביו. בשתי הסצנות יש אינטימיות גדולה בין האב לבן, אך לא ניתן להתעלם ממשמעויות התספורת. הראשונה מרפררת לשמשון הגיבור ולכך שגזירת מחלפותיו ביטלה את אונו, ואם באון גברי מדובר, קשה שלא לחשוב על גזירת ברית המילה, שאנו מעוללים לבנים בעולם היהודי ובכך מכניסים אותם אל החברה הגברית של השבט היהודי.
ואם מדובר בשבט, קשה שלא לשייך את עלווה הבלונדיני, אל המיתוס הישראלי של "הוא הלך בשדות" אל הצבר הבהיר, האשכנזי, העובד בשדות, החייל האמיץ. עלווה הוא קצת שונה כיוון שהוא ילד ואוהב לרקוד, מדליק לעצמו מוסיקה, לובש מכנסי טייץ ורוקד לו בבית, אוהב לצייר, ואמא שלו אף קונה לו במיוחד סינר ציור, אבל הוא גם אוהב להשתולל, והוא מצולם המון בחוץ, בטיולים, בים, באגם, ברחוב. כך הוא מאומן לשלוט במרחבים החיצוניים. מאפיין חשוב של גבריות.
כבר בגילו הצעיר עלווה מתאהב. אהבה ילדותית מתוקה. אביו שואל אותו איך הוא יודע שהוא אוהב את שכנתו אליזה. התשובות של עלווה הן מופת לפיענוח משמעותה של אהבה, וסימן קריאה גדול לכך שיש לנו סיבה טובה להקשיב לבני השש. הוא אומר שהוא אוהב לראות אותה, אוהב את איך שהיא מסתכלת עליו, הוא אומר:
"אני רוצה להיות קרוב אליה, מה אני יכול לעשות כדי לקרב אותה אלי?"
אוהד: "אני לא יודע, נראה לי שפשוט תהיה מי שאתה. אתה מתרגש כשאתה לידה?"
עלווה: "כן, אני מרגיש את זה. הלב שלי דופק חזק"
אוהד: "זה סימן טוב, סימן שהוא עובד."
עלווה ממשיך את השיחה, על רקע צילומי טבע מרהיבים של שוויץ:
אבא, "היית פעם בגן עדן"?
אוהד: "לא",
"אבל אם פעם אגיע לשם לפניך אחכה לך ואחזיק פרח".
עלווה: "ואם אני אגיע לפניך, אחכה לך בכניסה"
אוהד: "איך אני אזהה אותך?"
עלווה: "אני אחזיק נוצה".
"של טווס".
אלה רק שתי דוגמאות מהדיאלוג המכמיר שבין האב לבנו.
אלווה מדבר עם אביו על אהבה. צילום: אוהד מילשטיין
מערכת היחסים המיוצגת בסרט כוללת גם סוג של הערצת הילד, או הענקת מקום המבוגר החזק יותר. בהקשר זה, מים תופסים מקום חשוב. עלווה, אביו וסבו מצולמים בים, בתוך המים ומחוצה להם. עלווה ואביו אף נוסעים לשוויץ ושם עלווה מצולם במבחן אומץ של קפיצה ממקפצה גבוהה אל מימי אגם. בסרט לא רואים את עלווה קופץ, אך המקפצה מעלה נושא שעובר כחוט השני בסרט והיא השאלה, מי שומר על מי, האב על בנו או הבן על אביו? על המקפצה האב אומר לבנו שהוא חזק ממנו ולכן הוא יכול לקפוץ. אלה רגעים אינטימיים יפים של חשיפה עצמית, היוצרים ברית של אמון עם הצופים.
כל הקשרים והרגישויות הגבריות האלה מובילות לחשיפה של הסבא רבא "הקדוש" והוצאתו מהארון. התמונה שלו חיכתה שנים בארון כיוון שלדברי הסב לא היה מקובל אצלם לתלות תמונות של אנשים מתים. לכבוד הסרט, הסב מוציא את התמונה מהארון, מנסה למסגר אותה (ללא הצלחה) שולח אותה למסגור ותולה אותה על הקיר. סימבול אולי ליכולת שלהם להוציא את היחסים הגבריים אל האור.
מתוך לילות קיץ. צילום: אוהד מילשטיין
ההוצאה אל האור של היחסים האלה מתקשרת אל מטרת הסרט. כאשר ג'ים ליין, בספרו "הסרט האוטוביוגרפי דוקומנטארי באמריקה" ממפה את סוגי הסרטים הללו ומחלקם למוטיבציות שונות להפקת הסרט. נדמה שבמקרה זה, הסרט מתאים לקבוצת הבימאים היוצרים פורטרט אוטוביוגרפי שמטרת סרטם היא הנכחה של עצמם ושל שושלתם, בדומה לז'אנר הווידויים שבספרות. ואכן מתוך הסיפור זה מתבהר. מילשטיין, למרות שמעמיד במרכז סרטו את בנו, עוסק למעשה בשושלת הגברית של המשפחה. על ידי חשיפה של הבית, פעילויותיהם, השיחות המקסימות שלהם לפני השינה, החרישיות והאינטימיות שבשיחותיהם, והסגנון היפהפה של הצילום,נדמה שאומר, אנחנו כאן, אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מקסימים. בואו תראו כמה!
באנו, ראינו, התרשמנו ולא רק אנחנו, דוקאביב נתנו לסרט את פרס הסרט הטוב ביותר וברגעים אלה אני מבינה שהסרט מועמד גם לפרס אופיר.
סרט מומלץ!!
לילות קיץ
ישראל 2021, 53 דקות, עברית וצרפתית, כתוביות בעברית ובאנגלית
אוהד מילשטיין הוא מפיק במאי צלם ועורך של סרטים דוקומנטרים, מרצה בבצלאל- המחלקה לאמנויות המסך. מבין סרטיו נמנים: "מבול" (2018), "שבוע 23" (2016), "כוכבי לכת" (2014), "לילות קיץ" הוא סרטו הדוקומטרי השישי במספר כמפיק ובמאי.
"תני לי לראות" – תערוכה חדשה של האמנית מלי דה-קאלו בגלריה נווה שכטר- אוצרת: שירה פרידמן
כיוון שהתערוכה של מלי דה-קאלו נדחתה גם היא לאחרי מבצע "שומר החומות", אפשר לברך על כך שהתערוכה לא נעלמה כמו הציור "אחרי המלחמה" של יוחנן סימון מ1949 שידובר על היעלמותו בהמשך.
התערוכה החדשה הינה תערוכה תלוית מקום (Site Specific), ונוצרה במיוחד עבור נווה שכטר, התערוכה עוסקת בקשרים וההקשרים הארכיטקטוניים, היסטוריים, אישיים ופואטיים למקום המשכן של נווה שכטר.
נווה שכטר ממוקם במבנה טמפלרי בן כ120 שנה שחודש ב2010, כך שהוא מוסד צעיר יחסית במבנה. דה קאלו מציגה בחלל המרכזי של הגלריה מיצב וידיאו ארט בן 3 מסכים המוצבים בצורת ח' המספרים את סיפורו של המקום מנקודת מבטה. כמו כן, בקומה העליונה מוצג ארכיון חי ובו הקרנות של הסרטים שהוקרנו במשכן בעברו הרחוק כראינוע, הזמנה לקהל להגיב על התערוכה ועל המקום מניסיונו, ופרסומים מבלוג התערוכה.
החלל המרכזי של התערוכה, צילום: מלי דה קאלו
מספר צירים מעסיקים את דה קאלו בתערוכה, ראשית ישנו הציר ההיסטורי שהוא כמובן מתבקש, בבניין היסטורי מעין זה, שנית ישנה תעלומה לא פתורה לגבי ציורים שהיו תלויים או מצוירים על קירות המשכן, שנשרפו או נעלמו, לא ברור ושלישית ישנו ציר המחקר הארכיטקטוני של המקום.
בציר ההיסטורי ניסתה דה קאלו להתחקות אחר עדויות של דרי אזור נווה צדק הוותיקים, אך מצאה מעט מאד מידע או עדויות. למרות זאת היא מצאה את המעצב והאמן דוד טרטקובר והאמנית ג'ניפר בר לב שגרו 40 שנה מול המבנה. אלה מתארים לנוכח המצלמה צילומי ארכיון של המקום ומה היה בו, כל זאת מבלי שנראה אותם. חוץ מטרטקובר ובר לב, דה קאלו מראיינת גם את פרופ' יוסי בן ארצי, חוקר תולדות הטמפלרים, את אדריכלית שיפוץ המבנה מיכל קימל אשכולות, את רב בית הכנסת של המקום רוברטו ארביב, את שולה וידריך, חוקרת של תולדות העיר ועוד. כל אלה מתארים את קורותיו של המבנה, את המקום כפי שהיה בעבר, את הציורים הנעלמים, את העזובה שהתקיימה במקום, את שימושיו של המבנה, את היותו נווה מדבר ירוק בסביבה מדברית ועוד, העריכה של עדויותיהם יוצרת את סיפור המקום.
ריקוד הדודה והדוד דה קאלו. צילום: מלי דה קאלו
בציר הארכיטקטוני נמצא חקר החלל באמצעות צילום. מחקר זה מאפיין את עבודתה של דה קאלו. גם בתערוכות קודמות ועולה בדעתי במיוחד עבודה שעשתה במשכן לאמנות בעין חרוד,("היתה לו צורה של ענק", אוצר יניב שפירא) ובה סרט בשם "שיטוט" העוקב ומנסה ללכוד משהו ממהותו של המשכן בעין חרוד שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. הטכניקה שדה קאלו משתמשת בה גם כאן היא של טרוולינג שוט (Traveling shot) של המבנה, אך הדרך שהיא עושה את המעקב הזה בעין המצלמה, יוצרת תנועה במרחב, תנועה הלוכדת את מהות המבנה ונותנת לצופה מעין תחושה שהוא רוקד בו. וכך מעבר לעיסוק בארכיטקטורה של המבנה ,נמתח קו בין ההיסטוריה של המבנה לתנועה שהתקיימה ועדיין מתקיימת בו. הדרך שעושה זאת דה קאלו היא אקפראסטית (האקפראסיס הוא כלי רטורי שבו תחום אחד של אמנות מייצג תחום אחר באמנות) המהלך האקפראסטי של דה קאלו יוצר אינטרפרטציה של המרחב הארכיטקטוני וזהו הישג לא מבוטל כלל.
המחקר הצילומי הזה באמצעות תנועת המצלמה, חוקר גם את הצמחייה שסביב המבנה, זוהי צמחייה עזה של בוגונויליה, אקליפטוסים, עצי הדר וחורש ים תיכוני ירוק ועז שדה-קאלו בראיון עמה מציינת שהחליטה לחקור עקב גילוי של ציור של גוסטב באווארפיינד בארכיון, זהו ציור של המושבה הגרמנית שהמשכן היה חלק ממנה, בציור מתואר עושר הצמחייה במקום. גם המרואיינים מציינים את העובדה שהמקום היה מעין נווה מדבר ירוק בלב השממה שמסביב. כך, העיסוק בצמחייה שמסביב אינו רק הרחבה של המחקר הארכיטקטוני למחקר של הסביבה, אלא משתלב גם במחקר ההיסטורי והרי הם בלתי מנותקים. התנועה בתוך המבנה והצמחייה שסביבו מתחברים היטב בתנועת המצלמה לתנועה שבריקוד של זוג מבוגר הרוקד ואלס באולם האירועים היפה של נווה שכטר. הזוג, שובה הלב, הם דוד ודודה של דה-קאלו, לאה ושוקי דה קאלו, שהתחתנו בבית החייל שהיה במקום בשנות ה60 של המאה הקודמת ומשחזרים את ריקוד החתונה שלהם, הריקוד והמוסיקה מצליחים להעביר משהו מההוד וההדר של המבנה הטמפלרי הזה בעבר, הוד והדר שקיימים בו גם היום, אך המוסיקה והריקוד יוצרים קו ישיר של זיכרון בין החתונה בשנות ה60 לבין ההווה היפה של הזוג המבוגר. התנועתיות של העבודה מעוררת ממש חשק לחבר את נווה שכטר למרכז סוזן דלל.
הציור של גוסטב באווארפיינד שנמצא בארכיון הקומה העליונה ובה ארכיון חי. צילום: מלי דה קאלו
בציר הבלשי של העבודה שכמובן קשור למחקר ההיסטורי נשאלת השאלה מה קרה לציורים שהיו במקום? ביניהם כפי שהזכרתי בהתחלה ציור קיר של יוחנן סימון, אך גם ציורי קיר של מרדכי גומפל, פרלי פלציג ואביגדור סטימצקי, "תעלומת היעלמותם מעלה דיון עקרוני בדבר שימור נכסי תרבות ואמנות ויחס החברה הישראלית אליהם". אומרת שירה פרידמן אוצרת התערוכה, בדף המצורף. גם מניסיוני האישי כמי שעבדה במוזיאון ההיסטורי של העיר פתח תקווה, שימור של ציורים, מבנים ונכסי תרבות בארץ, מעלים שאלות קשות ביותר. האמת שלא צריך ללכת רחוק מנווה שכטר, רק לעבור כמה כבישים ולחשוב על המבנה היפה של גימנסיה הרצליה שפינה את מקומו למגדל שלום המודרני בתל אביב. המרואיין המרכזי בהקשר לציורים הוא מתעד ומשמר ציורי הקיר שי פרקש, המתאר את הציורים. דה קאלו עורכת ומצליבה את דבריו עם תנועת המצלמה ותנועת הרוקדים ויש איזו תחושה שעולה של "והספינה שטה" הזמן ממשיך במהלכו, מה שיש עכשיו הוא מה שאנחנו רואים והאמת שנווה שכטר הוא מקום יפהפה ובהחלט יש מה לראות, יש אנשים ועבודות אמנות ומבנים שמשלמים את מחיר ההזנחה, ולראייה מבנים היסטוריים רבים בפתח תקווה שפשוט נשרפו, ונכנעו לאדישות וכוחות הקפיטליזם החזירי הדורסים ללא רחם ודווקא כאן, יש איזו תקווה.
הציור הנעלם של יוחנן סימון מ1949- אחרי המלחמה
העבודה של דה-קאלו היא בינתחומית ממש בהגדרתה, כיוון שהיא משלבת תמונה, וידאו ,מיצב, תנועה וקול, ומצליחה ללכוד משהו מאד אישי לגבי הציבורי ולייצר אינטרפרטציה הכרוכה במחקר לצורך יצירת אמנות מרגשת, אפשר לומר שהיא אפילו מופת לעבודה בינתחומית. מרשים ומעורר מחשבה!
התערוכה נפתחה בתאריך 21.5.21 ללא אירוע פתיחה בגלל המלחמה, הפתיחה החגיגית נדחתה ל10.6.21.
גלריה נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב, טלפון: 03-5170358,
כחוקרת קולנוע דוקומנטארי, פסטיבל דוקאביב הוא חגיגה שנתית שאני משתתפת בה בקביעות. הקורונה לצערי הקטינה מאד את מפלס השמחה שלי מהפסטיבל כי הוא כבר אינו משמש כמפגש חברתי, וראיתי את מרבית הסרטים מהנוחות שבביתי ולבדי, אך בכל זאת, הנושאים, הסרטים והאוצרות שלהם לגמרי מרוממי מחשבה ונפש.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על הסרט "אהבה זאת לא היתה" סרטה של הבמאית מיה צרפתי, העוסק בהלנה ציטרון, אישה שהגורל העמיד אותה בפני שאלות קיומיות קשות מנשוא. כמו רבים מהיהודים מצ'כוסלובקיה, היא נשלחה לאושוויץ ואם לא היתה מסומנת על ידי מלאך כלשהו בשמים, ודאי היתה עולה בעשן המשרפות כמו רבים מאמהותינו ואבותינו. אלא שאת הלנה חנן אלוהים ביופי רב, קול נהדר ואולי גם במזל, שהשאיר אותה בחיים עד לגיל מבוגר. במחנה הנוראי הזה מצאה אותה אהבה, בדמותו של פרנץ וונטש, קצין אס.אס והלנה כנראה גם החזירה לו משלה. וונטש המאוהב שמר על חייה של הלנה ולמרות שחלתה בטיפוס, וכנראה כבר היתה אמורה פעמים רבות להישלח אל תאי הגזים, הוא הצליח להעביר לה דברי מאכל, לשמור אותה בחיים ואף כנראה להסתיר את סיפור האהבה מחבריו. לא רק אותה הציל וונטש, אלא גם את אחותה שנאלצה להיפרד בדרך זו מילדיה ולהישאר בחיים. יודעת כל אם שטוב מותה מחיים ללא ילדיה וגם כי בודאי לא תקריב אותם למען חייה, אלא תלך אל מותה יחד עם הילדים, דבר שנמנע מאחותה של הלנה.
כדי לא ליצר פה ספויילר אמשיך רק מעט במעשייה ואספר כי שנים רבות לאחר שהלנה כבר עלתה לארץ, הקימה משפחה והמשיכה בסוג של חיים רגילים (אם יש דבר כזה אחרי השואה) פנתה אליה לפתע אשתו של וונטש לבוא ולהעיד לטובתו במשפט שדן אותו על פשעיו כנאצי. וכך, בסוג של סגירת מעגל, הצילה הלנה גם היא את חייו של וונטש.
הסרט מעלה שאלות מוסריות רבות והמון המון התלבטויות של הלנה בסביבתה החברתית וגם את הבעיות שניצבה בפניהם תוך כדי ואחרי הקשר האסור שלה עם הקצין הנאצי. סיפור האהבה הזה ודאי העניק סוג של נחמה לשבויים במחנה האיום הזה, אך ביחסי כוחות כל כך מעוותים אשר מטילים ספק באופיה של אהבה זו וגם כמובן במימושה המוצאים ביטוי בשם הסרט: אהבה זאת לא היתה.
כשגיגלתי את שמה של הבימאית מיה צרפתי גיליתי עובדה מעניינת והיא שהסרט מבוסס על סרט סטודנטים קצר יותר שעשתה בשם "היפה בנשים", סרט שזכה לתהילה גם הוא כסרט סטודנטים כאשר זכה באוסקר!
לפני שנבדוק את המרכיבים להצלחת הסרט אציין במאמר מוסגר ש"אהבה זאת לא היתה" מחזקת לצערי את הסברה שהמקומות שבהם סרטים ישראליים עשויים להצליח בהם הצלחה פנומנלית הם עדיין סרטים העוסקים בשואה או בסכסוך הערבי ישראלי. ואני מאמינה שהסרט הזה יהיה גם הוא הצלחה בינלאומית מאותה סיבה.
ההצלחה של הסרט כיצירת אמנות עולה בראש ובראשונה מהסגנון הדוקומנטארי שלו, בעל מספר מרכיבים מצויינים: האחד שימוש יפה בקטעי ארכיון, השני שימוש מקורי בארט והשלישי הנרטיב או פיזור האינפורמציה המעולה.
איך נעשה השימוש האלגנטי והמבריק בקטעי ארכיון? הלנה ציטרון ואחותה כנראה רואיינו וסיפרו את סיפורן במלואו בראיון פרונטלי, אולי בצורה של עדות ליד ושם. בריאיון מסוג זה יש גבול לכמה הוא יכול להיות מרגש ומעניין. הבמאית מיה צרפתי, לקחה את קטעי הארכיון ושזרה אותם בצורה של סרט מתח. והסרט נפתח בחידה ויזואלית מאד והיא איך אישה הכלואה במחנה אושוויץ יכולה להיראות כל כך עליזה ובעלת לחיים תפוחות המביעות בריאות כשהיא לבושה בבגדי המחנה?
התשובה לשאלה זו תוביל את פיזור האינפורמציה בין עדויות בקטעי ארכיון, עדויות "חיות" [i] של חברותיה למאסר במחנה הריכוז של הלנה ציטרון, עדויות של הלנה ציטרון ואחותה וקטעים מומחזים של אנימציית סטופ מושן שעשויה על ידי איילת אלבנדה ושלומית גופר. האנימציה המצוינת הזו נשאבה ועולה מתוך ההרגל של פרנץ וונטש לגזור תמונות שלו ושל הלנה ציטרון ולשבץ אותן בתמונות של אנשים אחרים. וכך, המגזרות -תמונות מתארות את וונטש והלנה בטיול, משחזרות את סצנת המשפט של וונטש בצורה מעוורת אמוציות ומתארות את הלנה בכל מיני סיטואציות עליהן היא מעידה מן המחנה.
הקושי בהפקת סרט דוקומנטארי בנושא של אנשים שכבר אינם בין החיים הוא קושי גדול והפיתרון היצירתי כאן הוא מבריק כיוון שהוא נובע מחומרי הסרט ומצליח להמחיש בצורה מאד חיה את הסצנות שהגיבורות והגיבורים מתארים כדרמטיים בסרט.
לסיכום אומר שצפיתי בארבעה סרטים מפסטיבל דוקאביב, וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים, או יותר נכון לדעתם של שופטי הפסטיבל כי המלצתי לחברות/ים על הסרט כ"הבחירה" שלי בפסטיבל. ברגעי כתיבה אלה, כבר ידוע שהסרט זכה בפרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2020.
"אהבה זאת לא היתה". בימוי: מיה צרפתי. צילום: איתי גרוס, זיו ברקוביץ'. עריכה: שרון יעיש. הפקה: ניר סער, קורט לנגביין. ארט: שלומית גופר ואיילת אלבנדה. 86 דקות
[i] המושג עדויות חיות, אינו תיאור מדוייק, כיוון שבסרט אנו צופים בעדויות מצולמות. החברות למחנה רואיינו כאשר היו בחיים בזמן הצילום ואילו הלנה ואחותה צולמו לפני הפקת הסרט, תאריך פטירתן הוא בעשור הראשון של המילניום.
אני משתתפת בסדנת צילום העוסקת בחיי היומיום של הקיום הנשי. אחת המשימות הראשונות היתה לחבר שני תצלומים שעוסקים ב"מעל ומתחת לשולחן" התצלום הזה הוא התוצאה של התרגיל. נהניתי!
צילום: מיכאל קמחי
I am participating in a photography workshop that deals with women's daily life in Israel, one of our first tasks was to compose two photos that deal with the subject of "Above and Under the Table". This is the outcome of this work shop.
הביאנלה בונציה שהיתה משאת נפש גדולה עבורי, היתה גדולה מאד, מעניינת מאד ומרשימה מאד, אולי כמו כל משאת נפש, היה בה משהו גם מאכזב מאד. היא היתה גדולה מדי, מרשימה מדי, ומעניינת מדי. בלתי אפשרי היה לראות הכל, ובאמת גם להכיל הכל, אך הנה חמש הפרוטות שלי על הביאנלה.
רבות מן העבודות הטובות ביותר לטעמי היו גם עבודות גדולות מימדים ובזה היתה טמונה עוצמה גדולה. הנושאים הבוערים נסובים סביב רובוטים, וחיים דיגיטליים הרחק מן הטבע. כמו כן, מיעוטים, קבוצות שוליים ונושאים מגדריים.
ככלל, היו לצערי מעט עבודות מרגשות. אלה שהצליחו להזיז אצלי מיתר, היו כאמור העבודות בעלות הנפח העצום, שתפסו מקום ניכר בחלל. כמו כן, היה מעניין מאד להתוודע אל אמנות המזרח הרחוק ובביתן של קוריאה למשל ביליתי זמן לא מעט. הוידאו המרכזי בו עסק במחול ובתפקידו כאמנות עצמאית ונפרדת מהאופרה. עד לא מזמן, ויתכן שעד היום, המחול היה תוצר לוואי למוסיקה, עבודת הוידאו מתארת כיצד הוא הולך ותופס מקום עצמאי וגם תנועה המינימליסטית של צורת האמנות הזו.
Korean Pavilion – Nam Hwayeon
אמריקה על פי דרכה, שהכל בגדול, יצרה מצג עוצמתי, עם עבודות של ארתור ג'פה, העוסק בקיום שחור ומרינה גוטירז, אמנית לטינית טרנסג'נדר, שייצרה סידרה של עבודות העוסקות ביחסי הכוחות הבין-מיניים.
ההודים הקסימו אותי עם הביתן שלהם. שם גם ראיתי שימוש יוצא דופן בטכניקה של הקרנת וידאו בעבודה של ג'יטיש קלה שיצרה מסך עשן עם כיתוב. על הצופה לעבור דרך מסך העשן שהוא למעשה מסך של אור. ככלל ראיתי מספר שימושים מעניינים בוידאו, כמו גם הקרנה על מאוורר שיצרה פיסול של אור במרחב.
הייצוגים של קבוצות אתניות ושוליות כמו הנשים השחורות הלסביות מדרום אמריקה של זאנל מהולי, ותערוכת הצילומים של סוהם גופטה שהציג ייצוגים של אנשי שוליים בכלכותה, תערוכה שהיא כולה מצג של אנושיות מצמררת ומכמירה היו מרגשות בעיני.
אני מצרפת תמונות של כמה מהעבודות שאהבתי:
Zanele Muholi Venice Biennale
Jesse Darling March of The Valedictorians
Dead Eye by Kemag Wa Lucheme
בביתן ההודי Shakuntala Kulkarn- Untitled
ספינה טרופה
We Together2010 by GR Iranna
ארתור ג'פה
פרט מהעבודה של ארתור ג'פה
ולבסוף אי אפשר מבלי להתייחס למוזיאון המקסים של פגי גוגנהיים, שמאפשר לראות בצורה בלתי אמצעית עבודות של ג'קסון פולוק, רותקו, ויליאם דה קוניג ורנה מאגריט. שם הסתבר לי שפגי גוגנהיים היא היא שחשפה את אמני האבסטרקט האקספרסיוניסטי בביאנלה בשנת 1948. כך שיחקה תפקיד מרכזי בלגיטימציה של התנועה המופשטת הזו ולפריחה של האמנים האלה. הלוואי שיהיו עוד רבות כמו פגי.
כרמל גוטליב קמחי -הפואטיקה של הבית Carmel Gottlieb Kimhi 