גוסטב קלימט הלך אתי לצבע טרי

כשהייתי בגיל ההתבגרות היה לי "קראש" רציני מאד על גוסטב קלימט. הרומנטיקה החזקה בציוריו והאניגמטיות הנשית, המרבדים הנהדרים של צבע שיצר סוג של כיסוי לדמויות והתחושה החזקה של מין ויצרים המוקרנים מציוריו משכו אותי מאד. לכן, ואולי מכיוון שראיתי השבוע את הסרט "האשה בזהב" של הבמאי סיימון קרטיס, העוסק בציורו "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך באוואר", שעמד במוקד מאבק להשיבו לבעלת הציור היהודיה מריה אלטמן, משכו את עיני ביריד "צבע טרי" שתי עבודות שהזכירו לי מאד את האסתטיקה של קלימט.

האשה בזהב

הראשונה היא עבודה של יגאל עוזרי, שהוצגה בסדנת ההדפס של כברי, ובמרכזה אשה-מלכה בבגד אדום-שחור דרמטי המוקפת באורנמנטיקה של זהב בוהק.על גבי הבגד מצויירים כתמי צבע שמזכירים מאד את השמיכות של קלימט, כמו כן  מאזכר אותו הזהב וההתמקדות באשה מלכותית המזכירה מאד את "הדיוקן הראשון של אדלה באוואר בלוך ".

העבודה השנייה שהזכירה לי מאד את קלימט היא של מיסו, שהציגה שתי עבודות שנקראו יחדיו "לנהל מאבק פנימי על גבי נייר".  העבודות שלה הן מעין שטיח של דימויים המתחיל בקיר ונשפך על הריצפה. הן מאזכרות מאד את עבודותיו של קלימט בגלל הדימויים המתחברים אחד אל השני ,בשחור לבן דווקא, אך החיבור בין הדימויים, יוצר את התחושה של שטיח  כמו ה"שמיכות" המכסות את הדמויות אצל קלימט. מעניין לראות את ההבדל במסר האמנותי. בעוד שקלימט צייר  את רוח התקופה של תחילת המאה ה20 , את העושר והדקדנס של וינה בתקופה זו, מיסו בשטיח הדימויים שלה מציינת שהציור הוא דרך עבורה להתמודד עם ניצול מיני שחוותה בילדותה, סוג של גאולה ודרך משלה לתאר ולשלוט על אירועי העבר.

צילום : דניאל קמחי

הציור העומד במרכזו של הסרט

צילום: דניאל קמחי

מיסו, לנהל מאבק פנימי על פני נייר

הנשיקה, גוסטב קלימט

היריד הבוקר, המה מאנשים.

מצד אחד משמח מאד מאד שאמנות בישראל מצליחה למשוך כמות כזו של קהל, אך מצד שני זה די הפריע לצפות באמנות ולהנות מהעבודות המצויינות שהוצגו ביריד.

כמי שיודעת שקהל הוא אינו מובן מאליו ושכדי להביא אירועים למודעות ולהביא קהל צריך לעבוד קשה, ניסיתי לפענח את עובדת הגעתם של ההמונים אל היריד. במהלכו, החל חשד קל מתגנב אל לבי. האם האופציה לרכישה של אמנות היא שהביאה את הקהל הגדול הזה? האם גם לגבי אמנות,  התשוקה הצרכנית והקפיטליזם מנצחים? או שפשוט יש כאן אירוע אמנותי מעולה, המציג מגוון גדול מאד של אמנים ויצירות טובים ומעניינים וזה מה שסוחף את הקהל. סקרנית לשמוע את דעתכם!?

 

 

 

מודעות פרסומת

גדרות חיות

מאחורי הגדר

תערוכה חדשה בבית ביאליק באוצרותה של סמדר שפי ובהשתתפות האמנים טלי נבון, רוני (ליז) חג’ג’, יאן טיכי, אבי סבח, חיימי פניכל ומיקי קרצמן .

תצוגת הקבע היפה בבית ביאליק מתקשטת ומאותגרת פעם נוספת על ידי תערוכה חדשה באוצרות סמדר שפי. הפעם, בנושא השאוב מיצירתו של ביאליק "מאחורי הגדר". הסיפור שדורות של תלמידים קראו לקראת מבחני הבגרות, מספר על נח ומארינקה- הוא נער יהודי טוב והיא שכנתו הנוצריה והכפרית המתאהבים, מממשים את אהבתם וכתוצאה נולד למארינקה תינוק. נח מתחתן עם שידוך כשר שסידרה המשפחה ובסוף הסיפור נח ואשתו הטרייה מממשים את נישואיהם כאשר מארינקא צופה בהם מאחורי הגדר עם התינוק בזרועותיה.

הגדר בסיפור נשלפה והפכה לנושא המרכזי בתערוכה המתייחסת אל נושא הגדרות, הגבולות, וחומות ההפרדה, הרלוונטיים מאין כמותם לשיח הפוליטי העכשווי. כמו בסיפור של ביאליק, אנו עדים לכך שלחומות וגדרות יש יכולת הגנה חלקית בלבד וכי ההקמה עצמה מעלה בעיות ושאלות מוסריות ואופרטיביות המועלות בתערוכה:

העבודה ראשונה שאתייחס אליה היא מיצב וידאו בשם  DOMES של יאן טיכי, עבודת וידאו המתייחסת אל הגבולות שיוצרים אמצעי הלוחמה הבלתי קונבנציונלית, המוצגים כיוצרים גבולות דיגיטליים הרוחשים אור מיסתורי ומסביבם משוכפלות כיפות לבנות הנראות ככורים אטומיים. מלבד האסתטיקה המרשימה של העבודה היא מעלה על פני השטח את עבודת הריגול, המודיעין, אמצעי הלוחמה האטומיים והבלתי קונבנצינליים השונים שמוצנעים באמצעי התקשורת וגם מודחקים בחיי היומיום ומהווים איום מז'ורי.

Jan Tichy Domes Detail

יאן טיכי

השנייה היא צילום של מיקי קרצמן המציג את "גבעון החדשה" התנחלות שבליבה בית ערבי ובה מצב ביזרי שבו ההתנחלות מקיפה מכל עבר בית ערבי. בניסיון לסלק את המשפחה הערבית מביתה, אנשי ההתנחלות מקיפים  את הבית מכל עבריו בגדרות ובתים תוך ניסיון להגביל ולמנוע כניסה חופשית של עוברים ושבים. המצב הבלתי אפשרי תוקן על ידי בית המשפט הישראלי שאיפשר לבעל הבית לקבל מפתח לשער לביתו, אך בד בבד נקבע כי ההתנחלות תוכל לפקח באמצעות גדר אינדוקטיבית על כניסה ויציאה של בני אדם לביתו של צברי אגרייב, המתגורר בבית. הצילום מגבוה של קרצמן מנכיח בתודעה את המצב ההזוי של הבית הערבי בקרב ההתנחלות וגם ההצבה בתערוכה מתחת לזכוכית כפי שמניחים מזכרות מן העבר תומכת בהנכחת האבסורד.

Miki Kratsman

מיקי קרצמן

עבודה יפה נוספת היא זו של האמנית טלי נבון רחלי המתייחסת לגדר המטאפורית המפרידה בין הדת לחילוניות. זוהי עבודה שהופקה במקורה לתערוכה שאצרתיבשם גשרים, תערוכה שמטרתה היתה לקדש דווקא את החיבורים והגשרים שבין מגזרים שונים של החברה הישראלית. באופן פרדוקסלי, כל חיבור הוא למעשה גם הפרדה וגבול.

אימג' מתוך עבודת הוידאו "רחלי"

אימג' מתוך עבודת הוידאו "רחלי"

העבודה מציגה  מסך חצוי ומוצגים בה שני צירי התרחשות ובהם שני עולמות. עולם אחד רווי תשוקה ותנועה של אישה באדום בוהק המהלכת בינות לגמדים, ובשני של נשים חרדיות ברחבת הכותל. העבודה מציגה מצד אחד ניסיון להתוודע באמצעות הצצה אל העולם הדתי של הכותל והנשיות הדתיות. מצד שני להציג את חיי התשוקה שיש בהן איזו נחיתות של גמדים, אך גם תנועה חופשית. הסרט מבטא את התחושות של האמנית בביקור בכותל, תחושת ההדרה שיש בה גם רצון לקבלה ולהשתייכות.

שלושת העבודות הן רק דוגמא לייצוג של הקונפליקטים העיקריים במדינת ישראל בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים הנוכחים בעוז במרחב הישראלי העכשווי. מדהים לראות כי לא הרבה השתנה מאז כתב ביאליק את הקטע "היישוב חולה" משנת 1934. הקטע תלוי על קיר בתצוגת הקבע, ובו הוא מצר על הכיבוש, הקפיטליזם והשחיתות, האוכלים בחברה הישראלית בכל פה ומגביהים את הגדרות, החומות והקונפליקטים בתוכנו.

יש בתערוכה עבודות מעניינות נוספות. כדאי ללכת ולראות איך אמנים נוספים מתייחסים לנושא הגדר, לשוב ולהיזכר במורשתו והסתכלותו המיוחדת של ביאליק, לראות כיצד חיו ביאליק ואשתו לפני יותר ממאה שנה ולהתרשם מהאוצרות האלגנטית.

פרטים נוספים באתר של סמדר שפי  http://www.smadarsheffi.

אני בערב הפתיחה

אני בערב הפתיחה

 

 

אלוהים לא מת, הוא חי בבריסל

"קומדיה אלוהית"

במאי: ז'אקו ון דורמל

בלגיה 2015, 113 דקות

צרפתית – כתוביות לעברית ולאנגלית

החל מן 24.12.2015 בסינמטק תל אביב, בקולנוע כוכב רמת השרון וברחבי הארץ

 

צילום כריס דה וויט

צילום כריס דה וויט

הקומדיה האלוהית על פי ז'אקו ון דורמל, הוא סרט בדיוני במובן אמיתי מאד של המילה. זה סרט מלא ועמוס ברעיונות הזויים ובאמת מקוריים ועוסק באלוהים. נשמע כבד נכון? ובכן מפליא, העיסוק כאן באלוהים הוא בהמצאת נרטיב חדש ושונה לתפיסת האל. וזה נעשה בצורה מצחיקה ומקורית מאד. אלוהים לפי ון דורמל חי בעיר בריסל המוצגת כעיר אפרורית ואורבנית מאד. אלוהים זה, מחליט לברוא את העולם והוא עושה זאת באמצעות מחשב מיושן ובו הוא בוחן אפשרות לכך שבריסל תהיה מיושבת ב…ג'ירפות…. אבל אחר כך הוא רואה שזה לא הולך… אז הוא מיישב אותה בבני אדם. זו רק דוגמא אחת לרעיונות ההזויים שמועלים בכל רגע בשצף.

ובכן לאלוהים, שנראה כגבר בן 50, יש אשה ובת (ולא רק בן כמו בנצרות), והם חיים חיי משפחה. אלוהים יושב וחושב על דרכים כיצד להתעמר בבני האדם. הוא ממציא אלפי חוקים מרושעים ומתכנת את העולם של בני התמותה לחיים קשים מנשוא. במובן זה הוא נשמע בדיוק כמו הימים הגרועים של האל שבתנ"ך, אל ש"חרה אפו, מלא כעס, ריב ומדון. מין אב שבניו כל הזמן ממרים את פיו ומתמרדים נגדו.

איאה- בתו של אלוהים. צילום כריס דה וויט

איאה- בתו של אלוהים.
צילום כריס דה וויט

הילדה של אלוהים איאה, רואה את מעשיו ולא אוהבת את מה שהיא רואה. היא מורדת באביה ומחליטה לברוח מהבית.  בהתייעצות עם אחיה ישו, המורד לדרגת פסל על השידה בחדרה (פסל מדבר) היא מחליטה לגייס ששה שליחים נוספים, בנוסף לשניים עשר השליחים הקיימים. הסרט מלווה את איאה, ילדה כבת עשר, בחיפושיה אחר השליחים. אלה מתגלים כאנשים בודדים, כלל לא אטרקטיביים ודי אומללים באופן כללי. מלווה אותה במסעה הומלס שפגשה ברחוב ורושם את תולדות המסע ואת דבריה.

מדובר אם כן בסרט מסע, מסעה של איאה בתו של אלוהים במרד שלה נגדו. במסע זה, אלוהים הנראה כגבר בגיל העמידה בפיג'מה נצחית, מחפש אחריה, לא כיוון שהוא דואג לה, אלא כיוון שהוא רוצה שתאתחל עבורו מחדש את המחשב שבאמצעותו הוא שולט בעולם וגם כדי להעניש אותה. זהו אם כן סרט שבמרכזו אישה שעוברת מסע חניכה, שהיא סוכנת בעלת כח ורצון משלה, המצליחה לזעזע ולהתגבר על אלוהים בכבודו ובעצמו!

בנוסף ומעבר לכך, מדובר ב"גירסה" חדשה ועכשווית לנרטיב הנוצרי. בגרסה זו יש לשתי נשים- בתו ואשתו של אלוהים השפעה וכח גדולים יותר מאלה שיש לגברים- אלוהים ובנו ישו. והנשים הללו, איאה ואמה, מצליחות בכוחותיהן העל אנושיים לשנות משמעותית את חיי האדם לטובה. כדוגמא, האם הופכת במחשב את השמיים לשדה פרחים צבעוניים ורקומים ואיאה הילדה, מצליחה לזהות מנגינת לב הייחודית לכל אדם. מסתבר, שלכל אחד יש מנגינה ייחודית ורוב המנגינות הן מהרפרטואר הקלאסי.

מומלץ לראות את הסרט לא רק בגלל הרעיונות המשוגעים של הבמאי, אלא גם כי מדובר בסרט מצחיק ומהנה.  אחד הקטעים שהצחיקו אותי במיוחד עוסק באחד השליחים החדשים שהוא אדם השואב הנאה מירי באנשים, נשוי ואב לבן. במהלך החיפוש, הוא מתאהב בשליחה אחרת, וכשהוא חוזר הביתה ואשתו מדברת אליו, התמונה הופכת מאד מטושטשת וכך גם הדיבור. זוהי ריאליזציה של המטאפורה של התרחקותו  של הבעל והאב ממשפחתו, סיטואציה אנושית כואבת ושכיחה המתבטאת כאן באמצעים אמנותיים קולנועיים היוצרים סצנה מצחיקה.

סיבה נוספת לראות את הסרט היא השחקנים. המפורסמת שבהם היא קתרין דנב, אך השחקנית שעבורה שווה לבוא היא פילי גרואין בתפקיד הילדה איאה שככוכבת הסרט מחזיקה אותו יפה על כתפיה הצעירות. פילי הינה בעלת נוכחות קולנועית מרשימה ולא רק בזכות יופיה, אלא גם ובעיקר בגלל העוצמה הנובעת ממנה.

איאה זוממת. צילום: ריקרדו ואז פלמה

איאה זוממת.
צילום: ריקרדו ואז פלמה

הסרט מציג כמה רעיונות מתקדמים ונעימים למחשבה, הראשון הוא כפי שהזכרתי, תפקידן החיובי של נשים בבריאת העולם ותחזוקתו כמקום טוב יותר, והשני הוא אמונה באהבה באשר היא, אהבה בין בני אדם וגם בין בני אדם לבעלי חיים, אהבה מזוקקת שאינה תלויה בגזע, מין, מגדר, השתייכות ביולוגית  וגיל.

 מצחיק, מהנה, מפרה ונוגע בתחומי החיים של כולנו!

 

מעבר לכך הסרט קיבל את הפרסים הבאים:

מועמד לגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר

זוכה פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לעיצוב האמנותי
נציג בלגיה לאוסקר האמריקאי 2016

מועמד לפרס הקומדיה הטובה היותר בפרסי האקדמיה האירופאית

זוכה פרס תא מבקרים פדאורה לסרט הזר הטוב ביותר פסטיבל הסרטים חיפה

פרס הקומדיה הטובה ביותר פסטיבל הסרטים אוסטין

פרס הסרט המהנה ביותר פסטיבל הסרטים הנורווגי הבינלאומי

 

והנה הטריילר של הסרט:

https://www.youtube.com/watch?v=_3GHL4oiJP0

 

 

 

 

 

 

כמו פילים בחנות חרסינה – אוסף לאומי- תנועה ציבורית- במוזיאון תל אביב

 

מתוך אוסף לאומי- תנועה ציבורית. צלם: כפיר בולוטין

מתוך אוסף לאומי- תנועה ציבורית. צלם: כפיר בולוטין

אוסף לאומי של קבוצת תנועה ציבורית הוא אירוע רב תחומי, המשלב מחול, תאטרון, מיצג ואמנות.  הקבוצה משתמשת באוסף המוזיאון המכובד באופן אחר ומעורר. הקופסא הלבנה והסטרילית, על אכסדראותיה, האולמות, המרפסות והמחסנים הופכים לבמה לביטוי אמנותי יצירתי, דרכו החלל הופך למגרש משחקים לפרפורמנס וקהל. השימוש הייחודי בחלל המוזיאון ובגוף הרקדנים הוא כה שונה שהייתי ממשילה אותם לפעילות של פילים (רזים) בחנות חרסינה.

את פני הקהל שקנה כרטיסים למופע מקדמת קבוצת רקדנים הצועדת במארש ומצעידה את הקהל בעקבותיה. הרקדנים לבושים בתלבושת המזכירה את התלבושת הייצוגית של חיל הים ומפליאים בצעדיהם הקלים. בשלב זה כבר מובן  שאנו מצויים בסוג של מופע מחול ולאו דווקא בסיור אמנות. הובלנו, אל חדר המשחזר במדויק את הכרזת המדינה בביתו של מאיר דיזנגוף ראש העיר תל אביב . מדריך חביב מסביר לנו שזו הפעם הראשונה מאז 1948 שהחדר על הציורים ששכנו בו ביום הכרזת המדינה שוכנים באותו חלל וכי באותו זמן שכנו בביתו של דיזנגוף למעשה שלוש ישויות: מוזיאון תל אביב, ביתו של דיזנגוף וחלל הכרזת המדינה. ההרצאה הקצרה מסתיימת בהרמת כוסית של יין איכותי ובסופה מתרחשת הפתעה תיאטרונית (לא רוצה לקלקל לכם). הציורים היפים מתארים יהודים אומללים באירופה,  במיוחד נגע ללבי הציור "אחרי הפוגרום", המציג משפחה המחזיקה תינוק, המצויה במצב של הלם. הצייר לכד היטב כל כך את הבעותיהם של אנשים שעברו טראומה. עיניהם גדולות ונעוצות בנקודה במרחב בסוג של ריקנות, הם מצטופפים האחד אל השני ומחבקים את התינוק בהלם מוחלט. הציורים מזכירים שוב כי למרות כל אי הנחת מהמצב הכלכלי במדינה, השלטון המושחת, וכל הג'אז הזה היהודים היו מאד אומללים באירופה וכאן למרות החיים הקשים אנו לפחות חופשיים ועצמאיים.

מתוך אוסף לאומי- תנועה ציבורית. צלם: כפיר בולוטין

מתוך אוסף לאומי- תנועה ציבורית. צלם: כפיר בולוטין

לאחר המפגש ב"חדר הכרזת המדינה", הקהל מובל על ידי הרקדנים בחללים רבים נוספים של המוזיאון. בכל חלל מתרחשת פעולה תנועתית המערבת את אוספי המוזיאון ואת הקהל. כדי לא לקלקל עבורכם את הצפייה במופע לא ארחיב מה קורה בכל חלל, אציין רק שמחדר הכרזת המדינה עוברים למחסנים, משם לקומה השנייה ותצוגת הקבע, "נכלאים" במרפסת כדי לראות קטעי מחול מגבוה, ולבסוף מובלים אחר כבוד אל אחורי המוזיאון וצופים ברקדנים מחוללים מחוץ לו, לקולו של השיר המצויין של "ראשים מדברים"- Burning Down The House  ומקנחים בקרדיטים בלי קידות. הכל עשוי במקוריות, במחשבה רבה, במקצועיות ועם רצון כן לחדש. זה מצליח! הקהל מוצא בעל כורחו מאיזור הנוחות שלו כצופה פאסיבי ומשתתף באירוע פרפורמטיבי. בזכות המופע אומר שבניגוד לאירועים המשתפים קהל שראיתי בעבר, השיתוף נעשה בצורה המכבדת אותו ומשאירה אותו מעוניין, עירני אך לא מוטרד פיזית (רק מחשבתית ורק לאחר המופע).

המסר הפוליטי, המדיני המועבר באמצעים כל כך ורטואוזיים בעבורי הוא כזה: עבדנו כל כך קשה להקים את המדינה, אנחנו שומרים עליה מאד בקפדנות באמצעות מישטור קפדני של אזרחיה- הקהל שצפה במופע, תוך משטור אמור ליהנות מדי פעם אך עליו להיות ממושמע, אחרת המופע לא יוכל להימשך, על הקהל או בהקבלה, העם להשתתף במבצעים צבאיים, להיכלא לפעמים, אך גם להתרשם תוך כדי, מיכולתם הוירטואוזית של "הרקדנים" או בהשאלה מנהיגינו. אלה מיוצגים גם באמצעות צווי שעה מסודרים ומפורטים לעילא ולעילא העוסקים באחריותה המופתית של המדינה על אוצרות האמנות היקרים המצויים במרתפי המוזיאון. בסופו של דבר מה שנותר לקהל הכלוא  המתפעל לעשות, הוא לראות כיצד הרקדנים הראשיים, כלומר מנהיגינו שועטים אל מול עינינו, ללא יכולת השפעה שלנו, להחריב את הבית הלאומי שנבנה בדם, יזע ודמעות.

שם המופע: אוסף לאומי של תנועה ציבורית מטעה מאד, הלכתי למופע כיוון שהוזמנתי, וייתכן שהייתי מפסידה אותו בגלל השם "הלא סקסי" והמטעה שלו. נשמע כמו משהו פוליטי וכבד , בפועל כלל וכלל לא. מדובר מופע מעניין,  אינטלקטואלי, עכשווי מאד ולגמרי מפתיע.

המופע על המשתמע ממנו, מתקשר היטב עם סופי השבוע האחרונים והההפגנות נגד מתווה הגז. אלפי  אנשים יפים ואכפתיים המתאספים למחות על "הריקןד" של מנהיגינו ולהתנגד למישטור שלנו- הקהל. כולי תקווה שזה,  שבנה ובונה  את המדינה תוך הקרבה, יצליח להשפיע על "הרקדנים" במציאות ולא רק יצפה באדישות בהחרבת "האוסף הלאומי" קרי המדינה שלנו. של כולנו.

למנהיגינו, הייתי מזכירה שישראל אכן עשויה להיות משולה לחנות חרסינה, ולתנועה ציבורית ומוזיאון תל אביב הייתי אומרת שמגיע "בראבו" גדול על מופע מושקע, בינתחומי הפורץ את גבולות המדיה השונים שבהם הוא פועל ואת גבולות התצוגה במוזיאון.

*על תנועה ציבורית: בעקבות הדינמיקה הפוליטית של המרחב הציבורי תנועה ציבורית היא גוף מחקר ופעולה שהוקם ב­2006 על ידי עומר קריגר ודנה יהלומי, אשר עומדת בראש התנועה מאז 2011. התנועה לומדת ומייצרת כוריאוגרפיות טקסיות (פומביות או סמויות) ובוחנת את האפשרויות הפוליטיות והאסתטיות הטמונות בקבוצת אנשים שפועלת יחד.

אתר הקבוצה:http://www.publicmovement.org/he/

לאתר מוזיאון תל אביב ומועדי הפרפורמנס:

http://www.tamuseum.org.il/he/exhibition-category/current-exhibitions

 

 

 

 

 

 

תחנות 1 בסינמטק תל אביב

הזמנה לצפייה בתערוכה בסינמטק תל אביב

הזמנה לצפייה בתערוכה בסינמטק תל אביב

מחיר כרטיס 30 ש"ח.

אתר הסינמטק לצורך רכישת כרטיסים

 

ומה קוקו שאנל היתה חושבת על זה? בין אפנה לאמנות ואמנות לאפנה

תמונה

בוגרי השנה בשנקר מעצבים אפנה שאינה מוותרת על שימושיות. העבודות שהציגו בתצוגת סוף השנה מעידים על כך שהם ברובם בעצם סוג של אמנים.

 

Eran_Tzemach._Shenkar_fashion_2015._Photo_Ron_Kedmi_(2)

עיצוב: ערן צמח, צילום"רון קדמי

ידוע לכל כי יש בחיים תחומים משיקים. ידוע למשל, שפסיכיאטרים, הם לעתים קרובות דומים מאד לפציינטים שלהם מבחינת רמת המופרעות שהם סובלים ממנה, וכי שוטרים קרובים מאד לפושעים מבחינת פוטנציאל הפשיעה שלהם. המעצבים הצעירים שהציגו בתצוגת האפנה של בוגרי שנקר, הם ללא ספק קרובים מאד בפוטנציאל שלהם לאמנים. הקולקציות היצירתיות המבטאות מחשבה עמוקה מוכיחות זאת מעל לכל ספק. מעבר לכך, באופן מפתיע מרביתם הציגו קולקציות לבישות לחלוטין, כלומר, לא וויתרו על הפונקציה השימושית של האפנה.

אציין רק חלק מתוך 35 הקולקציות ששייטו להן על המסלול ויצרו חוויה אפנתית ואמנותית מרוממת, אתחיל דווקא בעיצובים של אפנת גברים. הבוגר הבולט ביותר היה ערן צמח עם קולקציה של חמישה גברים לבושים בחליפות השואבות את השראתן ממדיצה"ל.  למראה הגברים בחליפות, הדבר האחרון שמתבקש לעשות הוא להצדיע. הן היו אדומות, סגולות, כחולות, ירוקות. ולא היו בהן מכנסיים!!! הן הורכבו מ'זקט, תחתונים, נעלי צבא וכובעים. ערן צמח צבע את מדי הזית הצבאיים המשמימים בצבעים מקסימים, עמוקים ומיוחדים. מעיל הטייסים הפך אצלו למעיל אדום-ורוד הנלבש מעל תחתונים- אדומים יחד עם נעליים צבאיות. החליפות הנוספות שלו מעלות על הדעת את רובין הוד, את האווירה האנגלית האריסטוקרטית והמתקשטת של אוסקר ווילד ואת המתאגרפים הנוצצים כמו רוקי מהקולנוע. כך, מתייחסת הקולקציה שלו אל רבות מהפיגורות הגבריות בתרבות המערבית ועשויה ביד אמן.

הוא טוען כי מכיוון שלבישת המדים היא חובתו של כל מי שהולך לצבא, הם הפכו לחוויה מכוננת בזהות הישראלית. ניכר שבאמצעות הקולקציה רצה צמח לשאול שאלות על המקום הישראלי, מגדר, גבריות, נשיות ומה שביניהם.

עיצוב ערן צמח

עיצוב ערן צמח, צילום: רון קדמי

עיצוב: ערן צמח

עיצוב: ערן צמח, צילום: רון קדמי

המשיך את צמח בעיצוב גברים, בייחודיות לא מבוטלת, רומי פיילו שהציג ביגוד עם צבעוניות -פולקלוריסטית, ששולבו בה מוטיבים מן היהדות בטכניקות הדפסה, רקמה וסריגה.  זו היתה קולקציית גברים מלאת נוכחות על טהרת הרב-תרבותיות, שלא גלשה למקומות נדושים אלא שרטטה סילואט גברי שונה ורב תרבותי. את התצוגה הוביל דוגמן שעל רעמת תלתליו הונחה כיפה גדולה, והוא עצמו לבוש במערכת שכללה ספק חלוק, ספק שמלת קימונו, ספק טלית יהודית. אחריו בזה אחר זה השלימו את הקולקציה דוגמנים נוספים שהציגו גם הם פריטי אופנה רב תרבותיים שהזכירו בהשפעותיהן את בגדי הכוהנים,  את התלבושת הבוכרית המסורתית ואת תלבושתם של כוכבי  מוסיקת ה"ראפ".

הצטרפה אל השניים האלה דפנה קירשנר שהציגה אף היא קולקציית רחוב גברית מעניינת שקראה לה גברים ב360 מעלות, אולי תוך ניסיון לראות בגברים דמויות "עגולות" ומלאות ולא תדמיות חד מימדיות. הגברים שלה לבשו שמלות וחליפות ורודות וכך שואלת גם היא שאלות מתחום המגדר.

Shir_Mishal._Shenkar_fashion_2015._Photo_Ron_Kedmi_(1)_

עיצוב: שיר משעל, צילום: רון קדמי

עיצוב: שיר משעל, צילום: רון קדמי

עיצוב: שיר משעל, צילום: רון קדמי

בקרב המעצבות של בגדי נשים  אציין ראשית את דנה כהן שזכתה בפרס הבוגרת המצטיינת על שם פיני לייטרסדורף. כהן שילבה סריגים משומשים והרכיבה מהם מערכות לבוש יפהפיות, העשויות כסוג של הכלאה פרחונית של אריגים המשלבים מין שאינו במינו המשתלבים למרות השוני ביניהם באחדות קסומה. הקולקציה שלה יצרה סידרה של בגדי חורף קלילים כבגדי קיץ שממש מריחים מהם את האביב בצבעים ובעיצוב הקליל שלהם למרות שיועדו לחורף.

עיצוב: דנה כהן, צילום: כרמל גוטליב קמחי

עיצוב: דנה כהן, צילום: כרמל גוטליב קמחי

בוגרת נוספת שהבגדים שלה בלטו בייחודם, היא מעיין מילס שהציגה בגדי נשים המנסים להפוך לאובייקטים במרחב. בין הבגדים שהציגה היתה שמלה- קונכייה וחליפה גברית מוגדלת, שאישה לובשת אותה ונראית עדיין נשית מאד . הבגדים שלה על כל ייחודיותם נראים עדיין לבישים לחלוטין. השאלות שמעלה מעיין מילס הן שאלות שעוסקות בצורניות, במרחב ובמגדר ואני מהמרת על כך שחשבה על קנדינסקי ועל סרטים מצויירים כאשר יצרה את הקולקציה שלה.

אפנה אמנם תמיד מתקשרת עם אירופה, פריז, מילנו וניו יורק, אך שיר משעל בחרה לשאוב השראה מהמרחב הים תיכוני שאנו חיים בו עם קולקציה ייחודית שתתאים גם למסיבת תה בדואית. הקולקציה של משעל מציגה בגדים המכילים רקמות בדואיות, ושילובי צבעים האופיניים לעבודת היד הבדואית או התימנית. בגדי הנשים שלה נראים לבישים לחלוטין ואני לגמרי רואה את הטרנד החדש של "אפנת המאהל" כהמשך לאפנת הגלביות שפשטה כאן לאחרונה. זה אכן נח, לביש, אסתטי ומכאן!

גילי צדר הציגה עיצובים של דור הy, הדור של היום העסוק באינטגרם, בסלפי וברפלקסיה של עצמו. כדרך לשקף את רוח התקופה, חגיגת האינדבידואל של צדר הדגישה פרצופי ענק על שמלות ומראות מנצנצות מתחת למעילים עם דיוקנאות עצמיים.

Shai_Tako._Shenkar_fashion_2015._Photo_Ron_Kedmi_(1)_

Shai_Tako._Shenkar_fashion_2015._Photo_Ron_Kedmi_(1)_

את התצוגה סיים שי טקו שעקבות מסעותיו בעולם ניכרה כהשראה מרכזית בעיצובים שלו המדברים במונחים של היברידיות וגלובליזציה, כאשר הדגמים כוללים מוטיבים מדמויותיהם של האלים ההודים ומאזכרים בצבעוניות ובקונספט בצורה בולטת ומעניינת את ציוריה של פרידה קאלו המקסיקנית.

יכולתי להמשיך ולהתייחס לטוב הטעם והמקוריות שהופגנו בתצוגת האפנה, והיו רבים נוספים שראוי להזכירם, אז למי שמתעניין – ניתן להתרשם מהעיצובים והשראותיהם באתר בוגרי המחלקה כאן

://http://shenkarfashion2015.com

פורסם לראשונה במגזין המקוון "פרסטיג'" /http://www.prestige.co.il/article.aspx?ID=3752