"תני לי לראות" – תערוכה חדשה של האמנית מלי דה-קאלו בגלריה נווה שכטר- אוצרת: שירה פרידמן

כיוון שהתערוכה של מלי דה-קאלו נדחתה גם היא לאחרי מבצע "שומר החומות", אפשר לברך על כך שהתערוכה לא נעלמה כמו הציור "אחרי המלחמה" של יוחנן סימון מ1949 שידובר על היעלמותו בהמשך.

התערוכה החדשה הינה תערוכה תלוית מקום (Site Specific), ונוצרה במיוחד עבור נווה שכטר, התערוכה עוסקת בקשרים וההקשרים הארכיטקטוניים, היסטוריים, אישיים ופואטיים למקום המשכן של נווה שכטר.

נווה שכטר ממוקם במבנה טמפלרי בן כ120 שנה שחודש ב2010, כך שהוא מוסד צעיר יחסית במבנה. דה קאלו מציגה בחלל המרכזי של הגלריה מיצב וידיאו ארט בן 3 מסכים המוצבים בצורת ח' המספרים את סיפורו של המקום מנקודת מבטה. כמו כן, בקומה העליונה מוצג ארכיון חי ובו הקרנות של הסרטים שהוקרנו במשכן בעברו הרחוק כראינוע, הזמנה לקהל להגיב על התערוכה ועל המקום מניסיונו, ופרסומים מבלוג התערוכה.

מספר צירים מעסיקים את דה קאלו בתערוכה, ראשית ישנו הציר ההיסטורי שהוא כמובן מתבקש, בבניין היסטורי מעין זה, שנית ישנה תעלומה לא פתורה לגבי ציורים שהיו תלויים או מצוירים על קירות המשכן, שנשרפו או נעלמו, לא ברור ושלישית ישנו ציר המחקר הארכיטקטוני של המקום.

בציר ההיסטורי ניסתה דה קאלו להתחקות אחר עדויות של דרי אזור נווה צדק הוותיקים, אך מצאה מעט מאד מידע או עדויות. למרות זאת היא מצאה את המעצב והאמן דוד טרטקובר והאמנית ג'ניפר בר לב שגרו 40 שנה מול המבנה. אלה מתארים לנוכח המצלמה צילומי ארכיון של המקום ומה היה בו, כל זאת מבלי שנראה אותם. חוץ מטרטקובר ובר לב, דה קאלו מראיינת גם את פרופ' יוסי בן ארצי, חוקר תולדות הטמפלרים, את אדריכלית שיפוץ המבנה מיכל קימל אשכולות, את רב בית הכנסת של המקום רוברטו ארביב, את שולה וידריך, חוקרת של תולדות העיר ועוד. כל אלה מתארים את קורותיו של המבנה, את המקום כפי שהיה בעבר, את הציורים הנעלמים, את העזובה שהתקיימה במקום, את שימושיו של המבנה, את היותו נווה מדבר ירוק בסביבה מדברית ועוד, העריכה של עדויותיהם יוצרת את סיפור המקום.

בציר הארכיטקטוני נמצא חקר החלל באמצעות צילום. מחקר זה מאפיין את עבודתה של דה קאלו. גם בתערוכות קודמות ועולה בדעתי במיוחד עבודה שעשתה במשכן לאמנות בעין חרוד,("היתה לו צורה של ענק", אוצר יניב שפירא) ובה סרט בשם "שיטוט" העוקב ומנסה ללכוד משהו ממהותו של המשכן בעין חרוד שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. הטכניקה שדה קאלו משתמשת בה גם כאן היא של טרוולינג שוט (Traveling shot) של המבנה, אך הדרך שהיא עושה את המעקב הזה בעין המצלמה, יוצרת תנועה במרחב, תנועה הלוכדת את מהות המבנה ונותנת לצופה מעין תחושה שהוא רוקד בו. וכך מעבר לעיסוק בארכיטקטורה של המבנה ,נמתח קו בין ההיסטוריה של המבנה לתנועה שהתקיימה ועדיין מתקיימת בו. הדרך שעושה זאת דה קאלו היא אקפראסטית (האקפראסיס הוא כלי רטורי שבו תחום אחד של אמנות מייצג תחום אחר באמנות) המהלך האקפראסטי של דה קאלו יוצר אינטרפרטציה של המרחב הארכיטקטוני וזהו הישג לא מבוטל כלל.

המחקר הצילומי הזה באמצעות תנועת המצלמה, חוקר גם את הצמחייה שסביב המבנה, זוהי צמחייה עזה של בוגונויליה, אקליפטוסים, עצי הדר וחורש ים תיכוני ירוק ועז שדה-קאלו בראיון עמה מציינת שהחליטה לחקור עקב גילוי של ציור של גוסטב באווארפיינד בארכיון, זהו ציור של המושבה הגרמנית שהמשכן היה חלק ממנה, בציור מתואר עושר הצמחייה במקום. גם המרואיינים מציינים את העובדה שהמקום היה מעין נווה מדבר ירוק בלב השממה שמסביב. כך, העיסוק בצמחייה שמסביב אינו רק הרחבה של המחקר הארכיטקטוני למחקר של הסביבה, אלא משתלב גם במחקר ההיסטורי והרי הם בלתי מנותקים. התנועה בתוך המבנה והצמחייה שסביבו מתחברים היטב בתנועת המצלמה לתנועה שבריקוד של זוג מבוגר הרוקד ואלס באולם האירועים היפה של נווה שכטר. הזוג, שובה הלב, הם דוד ודודה של דה-קאלו, לאה ושוקי דה קאלו, שהתחתנו בבית החייל שהיה במקום בשנות ה60 של המאה הקודמת ומשחזרים את ריקוד החתונה שלהם, הריקוד והמוסיקה מצליחים להעביר משהו מההוד וההדר של המבנה הטמפלרי הזה בעבר, הוד והדר שקיימים בו גם היום, אך המוסיקה והריקוד יוצרים קו ישיר של זיכרון בין החתונה בשנות ה60 לבין ההווה היפה של הזוג המבוגר. התנועתיות של העבודה מעוררת ממש חשק לחבר את נווה שכטר למרכז סוזן דלל.

בציר הבלשי של העבודה שכמובן קשור למחקר ההיסטורי נשאלת השאלה מה קרה לציורים שהיו במקום? ביניהם כפי שהזכרתי בהתחלה ציור קיר של יוחנן סימון, אך גם ציורי קיר של מרדכי גומפל, פרלי פלציג ואביגדור סטימצקי, "תעלומת היעלמותם מעלה דיון עקרוני בדבר שימור נכסי תרבות ואמנות ויחס החברה הישראלית אליהם". אומרת שירה פרידמן אוצרת התערוכה, בדף המצורף. גם מניסיוני האישי כמי שעבדה במוזיאון ההיסטורי של העיר פתח תקווה, שימור של ציורים, מבנים ונכסי תרבות בארץ, מעלים שאלות קשות ביותר. האמת שלא צריך ללכת רחוק מנווה שכטר, רק לעבור כמה כבישים ולחשוב על המבנה היפה של גימנסיה הרצליה שפינה את מקומו למגדל שלום המודרני בתל אביב. המרואיין המרכזי בהקשר לציורים הוא מתעד ומשמר ציורי הקיר שי פרקש, המתאר את הציורים. דה קאלו עורכת ומצליבה את דבריו עם תנועת המצלמה ותנועת הרוקדים ויש איזו תחושה שעולה של "והספינה שטה" הזמן ממשיך במהלכו, מה שיש עכשיו הוא מה שאנחנו רואים והאמת שנווה שכטר הוא מקום יפהפה ובהחלט יש מה לראות, יש אנשים ועבודות אמנות ומבנים שמשלמים את מחיר ההזנחה, ולראייה מבנים היסטוריים רבים בפתח תקווה שפשוט נשרפו, ונכנעו לאדישות וכוחות הקפיטליזם החזירי הדורסים ללא רחם ודווקא כאן, יש איזו תקווה.

העבודה של דה-קאלו היא בינתחומית ממש בהגדרתה, כיוון שהיא משלבת תמונה, וידאו ,מיצב, תנועה וקול, ומצליחה ללכוד משהו מאד אישי לגבי הציבורי ולייצר אינטרפרטציה הכרוכה במחקר לצורך יצירת אמנות מרגשת, אפשר לומר שהיא אפילו מופת לעבודה בינתחומית. מרשים ומעורר מחשבה!

התערוכה נפתחה בתאריך 21.5.21 ללא אירוע פתיחה בגלל המלחמה, הפתיחה החגיגית נדחתה ל10.6.21.

גלריה נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב, טלפון: 03-5170358,

פרטים מקיפים על האמנית ועבודותיה באתר:

https://www.dekalomali.com

בסצנה השנייה של הסרט, יושבת עיוורת עם מלווה, המתאר לה ציור, מהזווית שלהם הציור נראה כמו ציור מהאסכולה הרומנטית של ים סוער וצוק הניצב מעליהם.(בפועל מדובר בעבודה סוריאליסטית של האמן רנה מגריט בשם טירת הפירנאים) הוא מתאר לה את המסגרת, את הצבעים, את הגודל, את הרגשות שעולים בו כשהוא רואה את הציור. היא שואלת האם יש תקווה בציור? הוא אומר שלא. בוויס- אובר של סוף הסצנה, בה נראה הזוג מאחור, כמו בתמונה המצורפת, אומרת האשה, שפעמים רבות היא חווה את המרחב דרך עיניהם של אנשים אחרים ויותר משהיא לומדת על המרחב היא לומדת על האדם שמתאר לה אותו. הסצינה הזו ממחישה היטב את העמדה שמציג הבמאי בסרט הזה. זהו סיפורו של מוזיאון ישראל מבעד לעיניו, הוא מוביל אותנו ומשרטט עבורנו הצופים את המרחב. המוזאון הוא סיפור. ולפי הפרשנות של רן טל, המוזיאון הוא סיפור לאומי.

הזוג המתואר מול הציור של רנה מגריט שלושת הפירנאים מ1959,צלם:דניאל קדם

המילה סיפור, משמשת ככותרת של הפרקים השונים של הסרט ובהתאם מתייחסת אל השאלה: מהו הסיפור אותו מספר המוזיאון בסרט? איזה סיפור רואים המבקרים המיצגים חלקים שונים לחלוטין של החברה הישראלית בסרט? וכמובן שכמו שמלמד הסיפור הראשון, הכל עניין של זווית ומבט.

כדי להדגים את העובדה שאנו עוסקים בסיפור, ולא סתם סיפור אלא הסיפור הלאומי הישראלי. רואים בסרט משגיח כשרות (שימו לב, בעל משרה מלאה,  משולם מכספי משלמי המיסים הישראליים) העובד שם מדי יום.  אותו בחור דתי הלבוש בחלוק שחור, פיאות ארוכות מסתלסלות ודובר יידיש ועברית אומר שהסיפור של המוזאון אינו נוגע לו. הוא מבחינתו הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום ועובר שם חוויה רוחנית. המוזאון הוא אומר, הוא המקדש החילוני, אך אין בו קדושה, כי המבקרים נכנסים ויוצאים מהסיפור מיד. במידה מסוימת הוא קצת כמו הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, צופה מבחוץ המצביע על נקודות אמיתיות שאיש אינו מודה בהן. אכן ,הפך המוזאון למקדש חילוני, מוזיאון ישראל במיוחד, הוא מרחב המכיל את הנרטיבים השונים של התרבות הישראלית, החל במגילות הגנוזות המעידות על חיים יהודיים בארץ לפני 2000 שנה, המשך באדריאנוס ומכותיו, בפסל "נמרוד" המסמל את תחילתה של האמנות הישראלית הכנענית, המשך באמנות מודרנית וכלה בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" הכלאה פוסט מודרנית של האוספים במוזיאון על פי סיפרו של הסופר יובל נח הררי. תערוכה יפה שזכתה להצלחה גדולה וגם היא יוצרת נרטיב אלטרנטיבי, נרטיב של ההתפתחות האנושית דרך עבודות אמנות.

על איזה נקודה רכה לוחץ משגיח הכשרות בדבריו? כיוון שכפי שבנדיקט אנדרסון מציין בספרו "קהילות מדומינות" הלאומיות הפכה בעידן הזה לחלופה לדת, ומתאים מאד שמוזיאון ישראל יהיה אם כן מקדש של החילוניות. אם נתבונן בתיאור הויקיפדי של מקדש, אכן יש במוזיאון ישראל סממנים רבים של המקדש. כך מתואר המקדש בויקיפדיה:

"מקדש הוא מבנה שנבנה למטרות דתיות, כמקום פולחן. כמעט לכל דת ותרבות קיים מקדש מסוג כלשהו אשר סגנון האדריכלות שלו תואם את אופי הפולחן ואת מאפייני החברה. בניית המקדש מייצגת בדרך כלל את מיטב האדריכלות של התרבות אשר בנתה אותו בתקופתה. הדבר משתקף בפאר המבנה, עבודות האמנות הנלוות אליו ומיקומו של המבנה ביחס לעיר". 

בהקבלה, השוט הפותח של הסרט הוא אסטבלישינג שוט – שוט מכונן, המציג את המוזיאון על הארכיטקטורה שלו ועל מיקומו בהר, שוט שהיה מעניין מאד עבורי כיוון שמעולם לא ראיתי את המוזיאון  מזווית זו. הארכיטקטורה של המוזיאון מגלה את ערכי היסוד שעליו הוא בנוי. זהו מבנה מודרני, המתאמץ לסגל עצמו לתוואי ההר עליו הוא מונח,  ובדומה לאוניברסיטת תל אביב שגם היא סוג של מקדש חילוני הוא בנוי כך שהכניסה אליו מובילה את המבקר מהנמוך אל הגבוה, המבקר מעפיל לאורך ההיסטוריה אל סוג של שיא- האמנות המודרנית.

בהתאם לתיאור שלעיל של המקדש, ניתן לראות שישיבת ממשלה מתכנסת במוזיאון, נערכים בו טקסים של יום העצמאות, השואה מאוזכרת דרך אמנות שהנאצים קראו לה אמנות מנוונת ומבקרת אחת מעלה את סיפור משפחתה העצוב כמשפחה שורדת שואה. שלושה אוצרים ביניהם טלי תמיר ויגאל צלמונע מתייחסים אל הציור  "היהודי הנצחי", של שמואל הירשנברג מ–1899, הנרטיב של העם היהודי, התקומה הישראלית מובע דרך המוצגים ודרך הבחירה של האירועים המוצגים בסרט. ובכן, התיאור הקולנועי מחזק את הטיעון של משגיח הכשרות . המקדש החילוני מספק מזור רוחני חולף שאינו מספק. אף אני בספק גדול אם לא חשב מישהו על "בית המקדש" כאשר תיכנן את מוזיאון ישראל.

עובדי מוזיאון בשעת עבודתם, צילום: איתי מרום

מרחב המוזיאון הוא מרחב שקרוב במיוחד לליבי כמי שעוסקת בקו התפר שבין קולנוע לאמנות. אך הפרספקטיווה של רן טל מותירה מעט מאד לאמנות, המוזיאון כפי שמציג אותו טל הוא אתר האוצר את האופוזיציות של החברה הישראלית, שכמו בחיים אינן מתיישבות יחד, אלא מתקיימות זו לצד זה במרחב של המדינה ובמרחב של המוזיאון.

לראייה, מצולמת סצינה שבה האוצרת של הלבוש, מרצה בפני קבוצה של אנשים שעל פי כיסוי הראש שלהן הן ערביות או דרוזיות  ומציגה בפניהם מאוצרות המוזאון המוכמנים במחסנים. היא מציגה ריקמות פלשתיניות שבהן מותר למשתתפים לגעת רק באמצעות כפפות. אחד המשתתפים שואל את האוצרת: מה היה אומר אדוארד סעיד, התאורטיקן, יליד ירושלים,  על כך שהמוצגים האלה מוסתרים במחסנים אך אינם מוצגים? האוצרת נעם ברעם בן יוסף,  עונה לו כי, הנושא הפלשתיני מעלה שאלות שאיך שלא נרצה, לא נוכל לצאת בסדר איתם. אם נציג את המוצגים האלה, יבואו אליה בטענות שאנחנו מנכסים את הנכסים הפלשתינאים ולדבריה הם עלולים לומר ש: " מי אנחנו בכלל שנציג את התרבות שלהם" ואם לא נציג אותם ונשאיר אותם במחסנים כפי שקורה היום הם יהיו לשוליים של החברה היהודית וגם נצא לא בסדר.

ובכן, המוזיאון הוא ייצוג של סך כל הכוחות פוליטיים המרכיבים אותו, והתערוכות והמוצגים משקפים את תפיסת העולם של שומרי הסף המוזיאליים: מנהלים, אוצרות ואוצרים, אמנים והתהליכים ההיסטוריים והאמנותיים שעליהם הם מדברים. טל מציג באופן רהוט קולנועית, בשוטים ארוכים, ממורכזים ומפוקסים את האמת העירומה. לא רק יוצרי ומעצבי התוכן יוצרים תוכן. המבקרים השונים מכל שדירות החברה הישראלית באים למוזיאון רואים ומחפשים בו שיקוף של הערכים שלהם. משגיח הכשרות רואה בו מקדש חילוני שאינו נוגע לו, מבקר דתי אחר עם כיפה סרוגה מחפש בתערוכה המציגה את קריעת ים סוף איזכור של פסח, הרסטורטור המוזיקאי מאוזבקיסטן מכניס בו מוסיקה ומקהלה, השומר שהוא גם חזן מתחבר אל המקורות היהודיים שבמוזיאון ומכיוון שהוא כה מגוון והפרספטיווה שלו כה רחבה, יכול כמעט כל אחד למצוא בו משהו שהוא מחפש.

אני הולכת עם הבמאי אחורה אל סרטיו: "בית חלומותי", שעסק במספר משפחות והבתים שהם חלמו להשיג מול הבתים שהם חיים בהם, אל "ילדי השמש" העוסק  בילדים בקיבוץ ובניסוי החברתי שעברו בו, הקיבוץ שהוא סוג של בית מורחב של רן טל. ממשיכה ב"גן עדן" סרט שעוסק ב"סחנה" אותו אתר קייט ונופש הסמוך לקיבוץ של רן טל "בית השיטה" שגם בו נערך סוג של מחקר חברתי לאומי, ועכשיו "המוזיאון". בכל הסרטים עוסק טל במרחב שדרכו הוא בוחן את המרקם האנושי והמרחב הוא זה שבאמצעותו הוא אומר משהו, בדרך כלל רגשי או אירוני, על החברה הישראלית. דרכו יש לבמאי סיפור לספר.

המרחב, ודרכו הבימוי, הצילום והעריכה מייצרים  את הסיפור, וכאן בסרט "המוזיאון" מסופר סיפור לאומי ביד אמן.