למרות שאבא שלי בילה שמונה שנים מחייו בקיבוץ, כמעט שלא ביקרנו שם והקיבוץ לא היה חלק מהווי חיינו, אך צורת החיים הזו תמיד סיקרנה אותי כילדה. כשבגרתי, הבנתי את המחיר הכבד ששילמו רבים שחיו וחיים שם עד היום. עם או בלי קשר, כשביקרתי בתערוכה "התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית" באוצרות יניב שפירא המוצגת במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, חיפשתי רק את מה שמחבר אותי לתערוכה. זו תערוכה יפה, חכמה ומעוררת מחשבה. היא אצורה באופן תמטי ומדויק, כך שהעבודות מנהלות ביניהן דיאלוג עשיר, היוצר נקודת מבט חדשה על ייצוגי הקיבוץ באמנות הישראלית. מתקבלת כאן קריאה חדשה ומורכבת. זוהי אכן "תנועה" – לא רק במובן הקיבוצי, אלא גם תנועה מחשבתית המבקשת להסתכל מחדש על הקיבוץ והחיים בו, דרך עבודותיהם של אמנים שונים.

התערוכה מציגה אמנים מרכזיים באמנות הישראלית, ובהם יוסף זריצקי, יוחנן סימון, אורי רייזמן, יאיר גרבוז, אפרת נתן, חיה גרץ־רן, משה קופפרמן ורבים אחרים. הקול הביקורתי כלפי האתוס והמיתוס של הקיבוץ נוכח דרך העבודות כמתבקש, אך זה אינו ההיבט שבחרתי להתמקד בו ברשימה זו.

במסגרת זו אני חייבת להתייחס אל האוצר יניב שפירא, שאצר בעבר את המשכן לאמנות בעין חרוד והביא עמו, כך נדמה, גם זיכרונות אוצרותיים משם. שמחתי במיוחד לפגוש שוב את עבודת הווידיאו היפה של נועה רז מלמד, "קפיצת שמיכה". העבודה מציגה את נשות משפחת רז עומדות מתחת למקפצה, כאשר בכל פעם אחת מבנות המשפחה קופצת והאחרות תופסות אותה באמצעות ברזנט מתוח. כל קפיצה מלווה בהתרגשות, בציפייה ובדריכות, אך גם באמון מוחלט מתוך ידיעה שמי שנופלת תיתפס בבטחה. העבודה נעה בין חרדה לביטחון, בין סיכון לתמיכה, ובוחנת את היחסים בין נשות המשפחה ואת מנגנוני האמון ההדדי. במקביל היא נטועה עמוק בנוף הקיבוצי, בעבודת האדמה ובעולמן של נשות הקיבוץ. רז מלמד מציבה במרכז סרטה, באופן פמיניסטי מובהק, את הנשים ואת מערכות היחסים ביניהן.

עבודת וידיאו נוספת שהתעכבתי עליה ארוכות היא "אינחדש" (2012) של עודד הירש, שלא הכרתי קודם לכן. אך גם היא הוצגה במשכן. במרכזה דמות של טייס, מת או משותק, התלויה על כבל חשמל בין שני עמודים בלב שדה. סביבו מתאספת קבוצה גדולה של חברי קיבוץ, או אולי של תנועה אידיאולוגית כלשהי, המנסה לחלצו. אלא שכל הפעולות שהם מבצעים – שימוש בקלשונים, התקהלויות, הדלקת מדורה, מבטים לשמים, אינן מקדמות כלל את חילוצו. הן נראות יותר כמו טקס קולקטיבי מאשר ניסיון הצלה ממשי.

הטייס הופך לדמות מיתולוגית, מנהיג שההמון נושא אליו עיניים ביראה ובהערצה, בעוד מעשיהם של האנשים נידונים לכישלון מלכתחילה. האלגוריה לא מיידית אך מציעה את הקריאה שהקיבוץ עצמו, ספק חי ספק גווע, תלוי בין עבר מפואר להווה מתפורר. קשה שלא לחשוב גם על הדימויים הקולקטיביים מסרטי התעמולה של סרגיי אייזנשטיין ועל ההמון ב"אוניית הקרב פוטיומקין", או על דמויותיו של דז'יגה ורטוב ב"האיש עם מצלמת הקולנוע". אנשי הקיבוץ, לבושים מגפי גומי בעלי שוליים אדומים, כמו גם הטייס הלבוש באדום, מרמזים בבירור על השורשים הסוציאליסטיים של התנועה הקיבוצית. הסרט כולו נדמה כהספד למוסד הקיבוץ, אך גם כביקורת חריפה על פולחן של מנהיג ועל האבסורד שבדבקות באידיאלים שאיבדו את כוחם.

מעבודות הוידיאו עברתי לעבודות האמנות שנגעו לי ובי, ואתחיל בעבודה של עוזי קצב שיאיר גרבוז כתב עליו במאמרו ב"ערב רב" שבעיניו "זה הישג בינתחומי יוצא דופן ממש, להראות איך נראה השקט"*.צריף" (2022) של עוזי קצב, המתעד צריף קיבוצי מבעד לפילטרים ירוקים וכחולים היוצרים תחושת זיכרון ונוסטלגיה הוא התגלמות הציטוט הזה ולא רק הוא, מלבדו, משכו את תשומת לבי עבודות נוספות שגם הן מתכתבות עם השקט וחיי היומיום בקיבוץ ועוסקות בשני נושאים קרובים לליבי והם בית ומים, נושאים שעוסקים ביומיום, בפעוט, בבנאלי כניגוד לדרמטי, הבועט, המתמרד והמלגלג שאופיניים לעבודות שיש בהם ביקורת על הקיבוץ. ציוריו של אורי רייזמן למשל, שתמיד מרגשים אותי, מציגים מינימליזם כפרי ומודרניסטי ולצידם בולט ציור הבית האקספרסיבי של ידיד רובין, כמו כן גם "ציור הבית הראשון בביתניה- "ביתניה" של אריה אלואיל שב אל מוטיב הבית, המעסיק אותי לא מעט במחקרי ובכתיבתי ומציג את הבית בקיבוץ הראשון בישראל שנוסד בשנות ה20 של המאה העשרים.

בנושא המים משכו אותי במיוחד "פכפוך" (2025) של יונתן גולד, המתאר גבר ואישה המשתכשכים במי נחל, ואולי בסחנה, וכן "ורד בת שש בבריכה" (1998) של ורד נחמני. כשחיינית לשעבר אני מתעניינת ומתקשרת מאד עם דימויי מים, אולם מעבר לכך מצאתי בשתי העבודות הללו ביטוי יפה לחיי היומיום בקיבוץ, לרגעים הפשוטים, היומיומיים, של שגרה, מנוחה וקרבה אנושית. הרגעים האלה הם מעניינים בעיני, אולי יותר מהמושג הטעון והבעייתי של הקיבוץ.

עוזי קצב "צריף" 2022, צילום:כרמל גוטליב קמחי

מן השגרה הזו מובילה התערוכה אל פרק יפה "(לא) ועדת קישוט" – מעין תערוכה בתוך תערוכה, העוסקת בתפקידה של האמנות בחיי הקיבוץ. האיזור הזה בתערוכה מציג את חלקם של האמנים ביצירת טקסים, חגים, תפאורות, קישוטים ואירועים קהילתיים, וממחיש איך התייחסו לאמנים בקיבוץ כאל "ועדת קישוט" בעוד שהאמנים חיפשו הכרה בעבודתם כענף יצרני ולגיטימי.

בחלל זה מוצגת גם עבודת וידיאו של גבריאלה וילנץ, "יום חול בקיבוץ" (2026), שנוצרה במיוחד עבור התערוכה. בשלושה מסכים משולבים רגעים מחיי היומיום, השוזרים בתוכם מחוות וציטוטים חזותיים לעבודות אחרות המוצגות בתערוכה. מעבר לאיכותה האמנותית, העבודה מציעה גם פעילות אינטראקטיבית מקסימה לילדים ולבני נוער, המוזמנים לזהות את העבודות שאליהן היא מתייחסת. גם אנחנו מצאנו את עצמנו נהנים מן המשחק הזה, המעיד על המחשבה הרבה שהושקעה בחוויית המבקר.

זו תערוכה עשירה, אינטליגנטית ומגוונת, שאינה מבקשת להאדיר את הקיבוץ ואף אינה מבקשת לפרקו, אלא להציע מבט מורכב ורב־פנים על אחד הסיפורים המכוננים והמורכבים של התרבות הישראלית. ממש מומלץ לבקר.

"התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית", אוצר: יניב שפירא, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. התערוכה היא חלק ממקבץ התערוכות "המקומי – רב־תרבותיות בשדה האמנות הישראלית".מומלצת מאד גם התערוכה בקומה הראשונה של אמירה זיאד, באוצרות גליה בר-אור.

אתר המוזיאון: rgma.org.il

• * https://www.erev-rav.com/archives/58857

האדריכל וההיסטוריון יוסי קליין עברי בראיון בתכנית המעבדה עם גיל מרקוביץ'. בראיון יש שלושה פרקים הראשון מצורף כאן. אורכו של הראיון שעה וחצי. להאזנה לפרקים 2 ו3, יש להקליד יוסי קליין גיל מרקוביץ' המעבדה מי תכנן את תל אביב?

ממליצה להקשיב לראיון מעניין וקולח, תגלו בו הרבה דברים שלא ידעתם על העיר האהובה עלי.

https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8171/%D7%9E%D7%99-%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%9F-%D7%90%D7%AA-%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91/971785/?fbclid=IwY2xjawOz1O5leHRuA2FlbQIxMQBzcnRjBmFwcF9pZBAyMjIwMzkxNzg4MjAwODkyAAEe7ZW7KFvuxx0iwYWmTniqi9hDL49fx5Cj6-EY5XCRvY_N1xE02jMDXcahSMA_aem_5Ax-5KoEUhEgswuCq_CT9g

ב29.12.25 יתקיים באוניברסיטת חיפה כנס העוסק בדימויי הארץ בעיצוב, ארכיטקטורה וקולנוע. ישתתפו מרצים מרתקים ויהיה עיסוק בתוכן מעשיר. אני אהיה אחת הדוברות. מוזמנים בחום!

"המושל", הוא סרט אוטוביוגרפי דוקומנטארי חזק ומטריד שנעשה על ידי דנאל אל פלג, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל שהיא גם נכדתו של צבי אל פלג, מושל צבאי ישראלי באזור המשולש, בשכם, במצרים וביהודה ושומרון. הסרט מתמקד בתקופה שהסב היה מושל אזור המשולש. יש לציין למי שלא ידע או לא זוכר, ששלטון צבאי התקיים במדינה עד 1966. להבנתי מתקיים ביהודה ושומרון עד היום משטר כזה. מטרתו של השלטון הצבאי הוא לשלוט באוכלוסייה אזרחית שאין לה מטרה משותפת עם מטרות תושבי המדינה ובמילים אחרות עם התושבים הערבים.

.

צבי אל פלג, סבה של דנאל, הוצב בתפקיד זה בגיל 24 וזאת כיוון שהיה דובר ערבית. יכולת חשובה, אך מאד בסיסית למושל שתפקידו היה חובק כל. המושל הצבאי היה זה שנתן את התשובה לכל אספקט בחיי התושבים: בקשת אישורי עבודה, עבודה חקלאית, יציאה מהבית בשעות עוצר, חינוך, רווחה, הכל מכל. קל מאד לאדם המקבל את התפקיד הזה ליפול למלכודת החשיבות העצמית ולהרגשת מלכות כל יכולה וצבי אל פלג לא היה מלאך.

הסרט נערך כבר לאחר מותו, אך הוא מתחיל, בראיון שעשתה הנכדה עמו עבור עיתון "במחנה", ראיון שיש בו הרבה ביקורת על התפקיד שמילא הסב. זוהי כתבה שלא פורסמה בסופו של דבר ופרטיה מתפרסמים למעשה לראשונה בסרט. בראיון יש לצבי אמירה ביקורתית מאד על המדינה ועל תפקידו כמושל צבאי, שאני מניחה שהבמאית החליטה להדגיש במכוון, צבי אל פלג אומר שמדינות יודעות להיות מוכנות למלחמה, אך אינן יודעות איך להתנהג לאחר הניצחון. ישראל אינה יוצאת דופן, והוא מתייחס אל תפקיד המושל שהוא מילא, תפקיד קשה אך כוחני מאוד שהוא תוצאה של צורך מיידי וחוסר יכולת של המדינה להתמודד עם השליטה על עם אחר. בסרט, דנאל מראיינת מספר תושבים מן המשולש. חלק מהאנשים שהיא פונה אליהם אינם מוכנים עד היום לדבר מחשש שיבולע להם. אלה שהיא מצליחה להיפגש אתם מתארים את חייהם תחת הממשל הצבאי ודרכם את תפקידו של המושל הצבאי: ביניהם להעסיק מורים לבתי הספר הערביים – רק מורים פרו ישראליים כמובן, תושבים שאיבדו ילדים כי לא קיבלו הרשאה לצאת מהבית בשעת עוצר, תושבים המתארים את טקסי יום העצמאות המאולצים בבתי הספר ועוד.

במאמר מוסגר אומר, שאני מלמדת ב"מכללה האקדמית נתניה", מכללה שרבים מהסטודנטים שבה הם ערבים, חלקם מאיזור המשולש והגליל, וחושבת על איך היו מקבלים תלמידי הערבים הקרנת סרט כזה. אני חושבת שהיה להם מאד לא קל לראות את מה שעברו אבותיהם וגם את ההשלכות שיש לממשל הזה היום. כלומר, ברור שתוצאות הממשל הזה ניכרות ביחסינו עם ערביי ישראל גם היום.

נראה שדנאל הנכדה, מלאה אהבה אך גם ביקורת כלפי סבה, והיא מזכירה לי את מיכל ויץ, שעשתה את הסרט "קופסה כחולה" על סבה יוסף ויץ מראשי הקרן קיימת לישראל שהיה אחראי על קניית אדמות מערבים בדרכים שונות, לא תמיד הוגנות או מוסריות. גם היא, מלאת ביקורתיות כלפי הסב, אך בשורה התחתונה של הסרט מציעה דמות די כל יכולה. סיימתי לראות את הסרט עם הרגשה שהאיש היה גאון, שפעל ללא לאות לטובתנו בדרך היחידה שידע אז וכי תוצאות מעשיו מחזקות את חיינו בהווה במדינה. גם "המושל" מציע לנו לראות את מעשי הסב בצורה מעורבת לאור תפקידו המעורר מחלוקת ובמובן זה שני הסרטים דומים.

הסב, צבי, בתפקודו, מראה כיצד עשה את התפקיד שהוטל עליו, בידיעה שעליו לשלוט ולהשרות פחד על התושבים, אחרת הוא אומר," יתחילו לעוף מטעני צד". הוא עצמו מביע ביקורתיות כפי שהזכרתי על הדרך שבה אנו נאלצים לשלוט על עם אחר שמטרותיו ועמדותיו אינן תואמות את שלנו ואומר במפורש שניתן לשלוט על עם אחר זמן מוגבל בלבד. בסוף הסרט, דנאל שואלת את סבה האם יכול אי פעם להיות שלום? הסב עונה ש"נעשה שלום מחוסר אפשרות אחרת, אם נרצה או לא נרצה, במוקדם או במאוחר נעשה שלום בזקיפות קומה או בזחילה" ולאור המלחמה האחרונה זה אכן נראה כך, כדאי להקשיב לאיש שמכיר את הישוב הערבי לעומק וגם את הניסיון לשלוט בו.

לאורך הסרט שזור סיפור משנה העוסק בסבתה של דנאל,נעמי, אותה לא הספיקה להכיר. מסתבר שצבי שהיה עסוק מאד בעבודתו ולא הרבה לחזור הביתה שידך לאשתו חבר. הוא האיץ בחבר להוציא אותה לבילויים ולפנק אותה. הסידור הצליח מעל ומעבר למצופה, מתחוור ממכתבים שיש לחברותיה של הסבתא כי היתה לה מערכת יחסים אוהבת עם אדם בשם ישראל שהיה גם הוא מושל צבאי, אבל כנראה פחות רחוק או יותר פנוי מצבי. דנאל מראיינת את חברותיה של הסבתא וגם את ילדיה וחושפת מערכת יחסים נוקשה שהיתה עם הסב. נראה שדרך הראיונות היא מנסה להראות כי הכיבוש והממשל הצבאי אינו נפסק בעבודה ומחוץ לבית, הוא נמשך גם בבית בו התקיימה אווירה נוקשה של פחד והשתררות של הסב. אווירה שהסבתא חשה צורך להימלט ממנה אל זרועותיו גבר אחר.

למרות הרומן שהיה כנראה גם ידוע לצבי, הסבתא נשארת בתוך מסגרת הנישואין. גם את זה מנסה הנכדה לברר. דודתה מסבירה, שגם היא הציעה לאם לעזוב את הסב אך הסבתא אמרה שמסיבות כלכליות לא תוכל לעזוב. זה היה גורלן של נשים רבות המתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן ולכן נשארות במסגרת נישואין כואבת. הקושי בחשיפת מערכת היחסים המורכת במשפחה ניכרת בראיונות של דנאל עם אביה ואחותו ומוסיפה נדבך מאד משמעותי לסרט, צריך אומץ ויכולת בימויית לשלב בין ראיונות במשפחה, קטעי ארכיון, ראיונות עם עדים מומחים וצילומים. הסרט ערוך במובן זה כמלאכת מחשבת.

מתוך מערכת היחסים במשפחה, המשילות של הסב, והסבל של הסבתא נעמי, קשה שלא לרדת למסקנות בדבר יחסים במשפחה, המושפעים משליטה בעם אחר. העוול אינו עוצר בחוץ או בשטחים, אלא חודר לכל שכבה של חיינו, כפרטים במדינה. לצערי, הסרט מראה כמה העובדות שנקבעו בשטח עם קום המדינה רלוונטיות גם בימינו.

הסרט מזמין אותנו לחשוב שוב על היחסים שלנו עם ערביי ישראל והשטחים. לצערי הוא מראה לנו ששורשי היחסים מתווים את המצב היום וכי אין לו תשובות. באמצעות עריכה אינטליגנטית ודרך חשיפת סיפור משפחתי קשה, הסרט מראה שהפרטי הוא גם פוליטי והרלוונטיות של הסיפור לצופים הישראלים היא גדולה. ואולי כדאי לנו להקשיב לצבי שטוען שנצטרך לעשות שלום גם אם לא היה מלאך, הוא הכיר היטב את השלטון ואת המערכת הצבאית.

סרט מומלץ למי שרוצה לחשוב. שאפו דנאל אל פלג!

הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2024,

ניתן לצפות בו ב YES VOD.

אמש, צפיתי בסרטו המרשים של בריידי קורבט "הברוטליסט". שלוש וחצי שעות שמסמרו אותי לכיסא והותירו אותי לאחריהן כמי שעברה מסע. מסע דרך חייו של איש אחד, האדריכל לאסלו טות'. הדמות היא דמות מומצאת כך שאין טעם לחפש את אותה בויקיפדיה. הסרט משלב שתי אהבות גדולות שלי: קולנוע ואדריכלות ומצליח מאד להעביר מסר מעניין הקשור לשניהם. בנושא האדריכלות הוא מעביר אותנו מסע של אדריכל אל עבר יישום חזונו האדריכלי ומבחינה קולנועית הסרט מצליח להעביר אותנו מסע סיזיפי כנגד כל הסיכויים של דמות. הסרט, אם כן הוא שילוב של חזון אדריכלי ודמות שמצליחה לממש אותו. וכך נוצרת אל מול עינינו דמות "מצליחה". דמות שמגשימה את חזונה למרות המכשלות האיומות שעומדות בדרכה וככזו היא דמות קולנועית הירואית.

הטריילר של הסרט

לאסלו טות', האדריכל, גיבור סרטו של קורבט, הוא איש שגורלו לא שפר עליו, הוא יהודי הונגרי העובר את מלחמת העולם השנייה ומגיע לבוכנוואלד, שורד את המחנה ומגיע חסר פרוטה לארצות הברית. כל המסע הזה באוניה ולאחריה עד שהוא מגיע לבן דודו, הוא מבחינה קולנועית מסע שחור של הדמות בתוך עולם קאוטי. כשהוא כבר מגיע אל יעדו, אנחנו מזהים את המקום לפי מבט הפוך אל פסל החירות. השוט הזה לוכד כסמל את המסע של טות' בארצות הברית. לאסלו מגיע אל בן דודו בפנסילבניה, זה משכן אותו במחסן של חדר התצוגה של חנות הרהיטים שבבעלותו, אך לא מספק לו אוכל. המסכן נאלץ לזון את עצמו מבתי תמחוי שלפעמים, אין בהם מספיק אוכל. לא אספר כאן את כל הסיפור של הסרט, כי בשביל זה כדאי ללכת לראות אותו. אבל, אספר שלאסלו מצליח להביא לארצות הברית את אשתו האהובה ואת אחייניתו, והוא אף מקבל על עצמו בדרך פלאית לבנות עבור עשיר מופלג, וואספ (WASP ראשי תיבות ל, White Anglo-Saxon Protestants or Wealthy Anglo-Saxon Protestants) , בשם האריסון, בניין ענק בראש גבעה מרוחקת. בניין שאמור לשמש כמרכז קהילתי ובסופו של דבר הופך להיות כנסייה. הבניין הוא מימוש החזון של לאסלו שהינו בוגר בית הספר של הבאווהאוס ובונה בפנסילבניה מעין מקדש מודרני. אני לא ממש בטוחה שהמבנה הזה שהולך ונבנה לנגד עינינו בסרט הוא מבנה ברוטליסטי כפי שמתבקש משם הסרט. כדי לענות על השאלה הזו עלינו להבין מהו ברוטליזם.

הברוטליזם באדריכלות הוא זרם ארכיטקטוני שהיה נפוץ בשנות ה50-70 של המאה הקודמת. לפי הזרם הזה הבנייה צריכה להיות עירומה. כלומר, על הבניין להישאר ללא חיפוי ועדיף שהוא יישאר במערומיו. בטון חשוף הוא סימן ההיכר הכי משמעותי של הסגנון. משמעותו של המבנה החשוף הוא להביא את "האמת של הבניין" אל האור. גם בישראל יש מבנים רבים שנבנו בהתאם לרוחו של הברוטליזם, למשל בניין עיריית תל אביב, בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, מושבו של החוג לקולנוע, ספריית סוראסקי שגם היא באוניברסיטת תל אביב, בניין עיריית בת ים ובאר שבע ועוד רבים אחרים. הסגנון הברוטליסטי אהוד על ידי אדריכלים, אך כסגנון בנייה הפך לשנוא על הקהל הרחב והמבנים של הברוטליזם בגלל הצורניות הבולטת שלהם ובגלל מראם החשוף והייחודי, הפכו למבנים שלא ניתן להשמיש למטרות מגוונות ורבים מהם נזנחו. הם נחשבים בינינים מכוערים במיוחד.

לאסלו לא בנה מבנה ברוטליסטי בסרט, אם כי ברור שבנה מבנה מודרניסטי. מבנה שמדגיש את הצד הצורני של הפרוייקט ופחות את הצד השימושי, הבניין הוא מבנה המבטא את חזונו של האדריכל. במרכזו יש מקדש עם מעין מזבח של שיש קאררה שלאסלו נוסע עם האריסון להביא מאיטליה, למעלה יש גג המכניס את האור כך שבצורה מדוייקת ייראה צלב על המזבח בשעות מסויימות. ובקומה תחתונה יש בו חלק עם עמודי פטרייה מסוג שניתן לראות גם היום מתחת לקומפלקס המבנים של מרכז גולדה בתל אביב. כל אלה, הם ציטוטים של מבנים ידועים מתולדות האדריכלות, למשל "כנסיית האור" שבנה האדריכל טדאו אנדו עם צלב מאור, (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A8), או שיש הקאררה, שכמו הגאון מיכלאנג'לו טות' נוסע לחצוב פלח מיוחד, או עמודי הפטריה למרגלות המבנה, המאזכרות את עמודי הפטרייה שתכנן פרנק לויד רייט בבניין ג'ונסון וקס בויסקונסין, ב"חדר העבודה" של הבניין.

הציטוטים האדריכליים הם רק חלק מהחידה הגדולה שהסרט חד והיא לאיזה אדריכל בהיסטוריה של האדריכלות מתייחסת דמותו של לאסלו טות'. יש המייחסים את דמותו למרסל ברויאר, אדריכל הונגרי שהיגר לארה"ב, למד בבית הספר של הבאווהאוס ויצר את הכסאות המפורסמים צסק"א וכיסא וסילי, בדומה ללאסלו שמעצב בתחילת דרכו באמריקה רהיטים קלי משקל. דמותו מתייחסת כנראה גם לאדריכל היהודי ללואי קאהן, שהוכר כגאון בחייו ובנה פרוייקטים מודרניסטיים במופגן. אך לטעמי, דמותו של טות' מתייחסת במיוחד לגיבורים קולנועיים. זוהי דמות שכמו רוקי, האזרח קיין, הסנדק ועוד גיבורים אלמותיים של הקולנוע, מצליח להגיע לגבהים, להתגבר על הקשיים ולהצליח. לא בלי מחיר כמובן, אצל לאסלו טות' המחיר הוא התמכרות, פגיעות עצומה, פגיעה בבני משפחתו ומצב גופני קשה.

כיסא צסקא בעקבות מרסל ברויאר

כיסא וסילי בעקבות ברויאר

מדוע קוראים לסרט הברוטליסט, אם הבניין והחזון של לאסלו אינו ברוטליסטי בהכרח?. המשמעות הזו מתייחסת לסגנון האדריכלי, אך בסרט הזה הפירוש של ברוטליסטי (ברוטלי משמעו אלים מאד, בוטה, קשה לעיכול, חשוף) מתאים יותר לחיים של הדמות הראשית, ואולי לחיים של כולנו. הדמות הזו שעוברת דרך שואה, הגירה, פרידה כפויה מבת הזוג, התמודדות עם בת זוג נכה, ניסיונות חוזרים ונשנים לממש את עצמו בצורה טוטאלית, גם במחיר של להיות בקשר עם אנשים שפגעו בו, הברוטליות היא הדרך שבה החיים התייחסו אל גיבור הסרט ופחות הברוטליזם כסגנון בנייה. המבנה שהולך ונבנה בחלק השני של הסרט, הוא מבנה מודרניסטי, שאין לו דווקא מאפיינים ברוטליסטיים. למרות שלא הושלם בסרט, די ברור שהוא אינו מציג בטון חשוף. המבנה הוא ברוטלי בכך שהוא הפך את הדמויות המרכזיות של הסרט לקורבנות שלו והוא עצמו הפך למעין קבר. מקום שאיש לא רוצה לשהות בו, מקסימום למצוא בו מקום למות שזה מה שעושה גיבור המשנה האריסון. הברוטליסטיות מתייחסת למאפייני הגיבור הקולנועי, יהודי, שעומד חשוף מול פגעי העולם באומץ.

היהדות היא נושא מרכזי בסרט ובדמותו של לאסלו טות' ואי אפשר לומר שהסרט מנותק מישראל. הסרט מתחיל באחייניתו של לאסלו הנאבקת באימי השואה, ממשיך בקטע סרט המתאר את הקמת המדינה ומסתיים בז'ופיה, האחיינית הנואמת בביאנלה לאדריכלות בונציה, התערוכה החשובה ביותר של אדריכלות בעולם. ז'ופיה, האחיינית, עברה לחיות בישראל וכנראה שגם משכה את טות' ואשתו המסורה לבוא לגור בה. היא מחליטה לבוא לחיות כאן בשנות ה50 מתוך מסירות לעם היהודי וזאת למרות התנגדות הוריה המאמצים לאסלו וארז'בט. הדמות שלה מחברת את החלקים של טות' אל יהדותו ושליחותו שאינה מנותקת מיהדותו. רק אירוני הוא שהחזון של טות' היהודי מתגלם בדמותו של מבנה נוצרי. אם כי לקוראים הישראליים אספר שבארצות הברית אין כזו הפרדה וניתוק בין היהדות והנצרות וכשחייתי בארצות הברית לימדתי עברית ותרבות יהודית בבית הכנסת הרפורמי ששכן בבניין שהיא חלק מהזמן בית כנסת וחלק מהזמן כנסייה.

האם כדאי לראות את הסרט? ובכן, ללא ספק. זהו סרט שדורש מהצופה רבות, הוא דורש להקדיש כארבע שעות לצפייה, הוא דורשני מאד במהלך הצפייה ולא יוצאים ממנו בהרגשה נפלאה. אך הוא מעורר מחשבה, ומעביר את הצופה חוויה חזקה. לטעמי, אלה מהסיבות שהקולנוע והאמנות מתקיימים. רוצו!

"קולו של גולדפינגר עצמו מנחה את הסרט, והופך את סיפורו של שווארץ לכמעט אגדה. גיבור הסרט מוצג כדמות הנתקלת כל פעם באתגר חדש שעליו הוא מצליח להתגבר". כרמל גוטליב קמחי על סרטו של ארנון גולדפינגר.המלצה שלי שפורסמה במגזין האמנות "ערב רב".

מוזיאון תל אביב מציג בימים אלה אסופה של ארבעה סרטים קצרים שנוצרו לכבוד חגיגות התשעים להקמתו ועוסקים בפניו השונים, תחת השם "ארבעה סרטים ומוזיאון". הראשון, שעליו ארחיב ברשימה זו, הוא סרטו של ארנון גולדפינגר על ד"ר קרל שווארץ, המנהל האמנותי הראשון של המוזיאון, שהגיע לארץ מברלין.

הסרט, מעשה שמתחיל בשלושה חדרים, עוסק ביהודי שברירי, שציור הדיוקן שלו פותח את הסרט לצד הציטוט "ככל שאתה מזדקן, עולה בך הצורך לבאר לעצמך שהחיים שחיית קשורים בשרשרת ארוכה המתחילה בעבר". משפט זה לוכד את התפיסה של שווארץ המוצגת בסרט, אשר הביאה לו את תפקידו החשוב וגם חיסלה את הקריירה שלו במוזיאון תל אביב.

ד"ר קרל שווארץ הקים במו ידיו וניהל מוזיאון יהודי בברלין. בתקופה ההיא רבים תהו מדוע צריך להקים מוזיאון ייעודי לאמנות יהודית. הרי המוזיאון הציג אמנות מודרנית, והיהודים המודרניים ראו עצמם אזרחים שאינם שונים מהגרמנים שביניהם חיו, ולפיכך אמנותם היא למעשה גרמנית ולא יהודית. לצערנו השיבה להם ההיסטוריה תשובה מוחצת. מעניין לחשוב מה עלה בגורלו של המוזיאון על יצירותיו.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, הבין שווארץ שליהודים אין יותר מקום בגרמניה, וחיפש דרך להימלט. הוא יצר קשר עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, שהזמין אותו לנהל את מוזיאון תל אביב לאמנות. כשהגיע לישראל גילה שהמוזיאון שייעד לו דיזנגוף הוא למעשה דירת שלושה חדרים בבניין ששימש את דיזנגוף למגוריו ולעסקיו. שווארץ, שהמוזיאון שלו בברלין היה גדול ומכובד יותר, לא ידע כיצד ינהל את הדבר הקטנטן הזה ואיך יצליח להביא אליו יצירות אמנות ברמה טובה.

תפקידו של שווארץ בתל אביב היה ייחודי. אחד מהישגיו הגדולים, כפי שמוצג בסרט, היה הצלחתו להביא לארץ ולמוזיאון את ציורו של מאוריצי גוטליב "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור" (1878), ערב מלחמת העולם, יצירה שתלויה עד היום במוזיאון. שווארץ היה גם זה שקידם את המוזיאון וגרם לכך שהבניין ברוטשילד ישופץ ויתאים יותר למבנה מוזיאלי. הוא אחראי למבנה המודרניסטי שכולנו מכירים כמקום הכרזת העצמאות בשדרות רוטשילד, ההולך ומשתפץ בימים אלה. הבניין שהותאם, כנראה בתקציב נמוך, נראה לי תמיד עלוב כל כך ביחס לתפקידו ההיסטורי.

המעורבות של דיזנגוף מובילה לכך שלצד ההתמקדות בחייו של שווארץ, הסרט מתאר גם אותו כדמות אלמותית המקדישה את חייה לעיר, כמי שהשקיע בשינוי הייעוד של המוזיאון מכספו האישי. בסרט מופיע קטע ארכיון שבו הוא נואם ואומר שעכשיו זו תקופה של תנועה, של טמפו, של התחדשות. אפשר לראות שהערכים מהירות, צמיחה אורבנית וחדשנות, שמאפיינים את תל אביב עד היום, התחילו כבר אז, בימיה הראשונים.

גולדפינגר מספר שיצר את הסרט די במקרה, אולי כיוון שהוא גר קרוב למוזיאון. הוא ושלושה יוצרים נוספים זכו במכרז, מתוך כשבעים מגישים, הישג מרשים כשלעצמו. גם האתגר ביצירת סרט על איש מת, בעזרת חומרים ארכיוניים בלבד, הוא משהו שגולדפינגר מצליח בו בגדול. 22 הדקות של הסרט חולפות ממש ביעף. קולו של גולדפינגר עצמו מנחה את הסרט, והופך את סיפורו של שווארץ לכמעט אגדה. גיבור הסרט מוצג כדמות הנתקלת כל פעם באתגר חדש שעליו הוא מצליח להתגבר. הנה, מתאר גולדפינגר באמצעות תמונות ארכיון, היטלר עולה לשלטון ושווארץ ומשפחתו נאלצים למצוא מקום חדש לבסס בו קריירה, בגיל 48. והנה שוב, הוא מגיע ומגלה שהמקום המוקצב למוזיאון הוא בסך הכל דירת שלושה חדרים, וכך הלאה. הסרט מגולל את קורותיו של שווארץ, החל בחייו בברלין, דרך עליית הנאציזם ובריחתו לארץ, ועד הקמת המוזיאון וניסיונותיו להציל עבודות אמנות יהודיות ואוספים של יהודים מרחבי אירופה. הוא לא נוחל הצלחה מרובה, וכאמור ההישג הגדול ביותר שלו הוא הבאת הציור של גוטליב. כשהמלחמה בפתח, יהודים רבים ניסו להשיג אשרת כניסה לארץ ישראל באמצעות עבודותיהם או האוספים שבבעלותם, ושווארץ מספר בתסכול שלא היה ביכולתו לעזור להם. למרות זאת, הצליח שווארץ לבנות אוסף די גדול בשנותיו במוסד. ככל שהמוזיאון הצליח יותר, כך התגברו התלונות כלפיו על כך שהוא מקדם בעיקר אמנים אירופאים – וגרמנים בפרט – ואינו מקדם מספיק אמנים ישראלים, אם כי לטענתו אצר 65 תערוכות יחיד לאמנים מקומיים. בשנת 1947, לאחר 14 שנים, סיים את עבודתו במוזיאון, מתוסכל מכך שהפרספקטיבה שלו אינה נדרשת עוד. גישתו זוכה לביקורת נוקבת מצד אמנים בישראל, המעוניינים לקדם דרך חדשה "המסתכלת קדימה", כפי שנאמר בסרט. הגישה של שווארץ, האירופאי העדין, כבר לא נראתה לוועד המנהל של המוזיאון.

אהבתי מאד את הסגנון הקולנועי של גולדפינגר ואת העיסוק בדמות הנשכחת הזו של ד"ר קארל שווארץ, שמתיישבת היטב עם העניין של גולדפינגר בברלין וביוצאי גרמניה בישראל. אפשר לראות יצירה זו כהמשך לסרטו "הדירה", שעסק במשפחתו יוצאת ברלין. נושא שעולה גם שם וגם כאן הוא המתח שבין ישראליות ובין המורשת התרבותית של המולדת הישנה, מה שנקרא אצלנו "גלותיות". כמו כן, אופן ההתמודדות של גולדפינגר עם גיבור שכבר מת פשוט נפלא. ידוע שזה אתגר שקשה מאד לצלוח בסרט דוקומנטרי. רבים וטובים ניסו זאת, אך נדרשים אסטרטגיה וכישרון מיוחד לסיפור סיפורים כדי לעשות זאת בצורה מוצלחת. יש באמתחתי מעט מאד דוגמאות להצלחה שכזו, אחת מהן היא סרט שמוקרן בימים אלה ב"כאן 11", "המוחרם", העוסק בפילוסוף שפינוזה. שם נצמד הבמאי לגיבור חי, איש אקדמיה החוקר את שפינוזה, על מנת לעורר את הסרט. גולדפינגר לא לקח לעצמו חירות כזו, ובכל זאת הוא מצליח לספר סיפור על מרחב, המוזיאון, ועל דמות, קרל שווארץ, באמצעות קטעי ארכיון, מכתבים, מפות ישנות וקריינות, ויוצר בסרט מעין מחול של אנימציה: ציורים בשחור לבן התלויים על הקירות מוארים פתאום והופכים צבעוניים, מכתבים מצולמים מתחילים לזוז. גולדפינגר מצליח להפיח חיים במסמכים ישנים ובסיפור שכבר העלה עובש. המבע הקולנועי של הסרט יוצר התאמה בין הקמת מוזיאון ובין יצירות האמנות, ונותן לאלו כוח דרמטי. דוגמא טובה לכך היא השימוש ביצירותיהם של לסר אורי ומקס ליברמן, המאסטרים הגרמנים, שנמצאות מאחורי הנואמים בהכרזת העצמאות, ומציגות נופי מולדת של ארץ אחרת. בהדגשה זו יש סוג של אירוניה. גולדפינגר מציין כי הוא רואה שליחות בהנכחה ובהעלאת המודעות ליצירות הללו, שנשכחו במחסנים.

ב־22 דקות גולדפינגר מציג בפנינו דמות עגולה העוברת שינוי. גורלו של שווארץ מייצג את גורלם של אלה ששפר עליהם מזלם באירופה והגיעו לכאן. אך בסך הכל גורלו יהודי מאד, אנושי ומכמיר לב.

אחתום את הרשימה בנימה אישית. משפחתי עלתה לארץ מברלין ולכן יש לי עניין מיוחד ביהודים משם וקורותיהם. כמו כן, על ספר התורה שמופיע ביצירתו של מאוריצי גוטליב המוזכרת בסרט כתוב "לזיכרון משה". הכיתוב מעורר אי נוחות כיוון ששמו היהודי של מאוריצי היה משה, ונראה שהוא מקונן על עצמו. אך כיוון שגם לאבי קראו משה גוטליב, והוא נפטר בגיל צעיר יחסית, אני מרגישה קשר חזק לציור, ושמחתי לראות שהוא תופס מקום כה מרכזי בסרט.

בקישור זה ניתן למצוא את זמני ההקרנה.

באסופה שלושה סרטים נוספים: הסרט השני, של מיכל הומינר ורוני כצנלסון נקרא "הפואייה" ועוסק באולם הכניסה למוזיאון; השלישי "כלום מלבד 34 ציורים" של אלה פאינרו וזיו ברקוביץ', עוסק במנהל המוזיאון אויגן קולב ובמערכת היחסים המיוחדת שרקם עם האספנית פגי גוגנהיים, שאף תרמה למוזיאון 34 ציורים מהאוסף שלה; האחרון הוא "הרחבה שלפני המוזיאון" (The Museum Plaza) שנעשה על ידי נועה בן־שלום ונעה עמיאל לביא. גם שני הסרטים הבאים באסופה מוצלחים מאד בעיני ואני ממליצה בחום לראות אותה.

כאן תוכלו לקרוא על היוצר ארנון גולדפינגר

אוצרת: כרמל גוטליב קמחי

ביום רביעי הקרוב תיפתח במרכז ספיר תערוכה חדשה באוצרותי.

זוהי תערוכה המתמקדת באספקטים שונים של הוויה וקיום אנושי ונשי.

האמנית בחרה בטווס כסמל וכמייצג של דיוקן עצמי רב פנים. היא נוטלת את הייצוג הזכרי ההדור של הציפור כמאפיין לנשיות שיש בה עוצמה, צבעוניות, רוחניות, יופי, גאווה, כבוד, הוד והדר, אך גם מפנה את מבטנו בעבודתה אל אספקטים נוספים בהתבגרות, בהם בשלות ועסיסיות, קמילה, אובדן, אכזבות וכאב.

סמליות נוספת המופיעה בעבודתה של תמר היא ההתהדרות הטווסית של ימינו בעידן הרשתות החברתיות, בהן כולנו נחשפים, רוטטים מעונג, מחזרים אחר לייקים, ומצלמים סלפי בלי סוף. אנו מציבים עצמנו במרכז,  בעידן בו נעלמו הבושה וההצנע לכת, ושולטת חשיפת כל טפח הקשור בכל היבט בחיינו. שינוי זה מהווה ניגוד מרכזי לילדותה ונעוריה בקיבוץ, בהם המוסכמות החברתיות היו של פשטות, צניעות, חוסר התבלטות, העדפת הכלל על הפרט, חיי עבודה ועמל.

בחירת הטווס כמייצג שורשים גשמיים וחיבור חזק לאדמה, אך גם רוחניות ופנטזיה, צבעוניות וססגוניות איננה מקרית,

תמר פלג וולך מתייחסת במילותיה לעבודתה:

"בעקבות  צילום של טווס על רקע קיר וסורג שצילמתי בפורטוגל, וכהמשך לסדרת עבודות  שיצרתי במסגרת כיתת אמן, התחלתי ליצור את הסדרה "להיות כטווס" המורכבת מזיכרונות ילדות מוקדמים, שורשים,  חיבור לאדמה ומנגד מעוף ופנטזיות צבעוניות, -שהם אלמנטים חזקים שמלווים אותי שנים רבות. זיכרונות משמעותיים מילדותי הם צריחות הטווסים שבישרו את דמדומי הבוקר כילדה בקיבוץ, והכניסה לבית הוריי שבה היו תלויים אריחי קרמיקה ארמנית בהם דמותו של טווס.

טווס מסמל עבורי יופי אינסופי, מלכותיות ואצילות ,גאווה הדר וכבוד ואת הרצון להיראות.

מופע פתיחת מניפת הזנב שלו , עם הרטט והרשרוש המלווה אותו הוא מעין ריקוד אקסטטי, מיני, סוחף, מרתק, ומשכר- שקשה להתיק ממנו את המבט. זנבו המפואר המתנהל מאחוריו מזכיר לי את רעמת השיער שלי שהיא כוחי, נשיותי, אך כיום מסמלת גם אובדן, והתמעטות.

השראה משמעותית נוספת עבורי היא עולם האופרה שהוא נדבך מרכזי בקריירה המקצועית שלי, מהותו הגרנדיוזית, העושר החזותי, הצבעוניות רבת הגוונים והיותו גדול מהחיים, מזכירים לי במידה רבה את המהות הטווסית.

זו מופיעה לאורך ההיסטוריה האמנותית והתרבותית:

• סקירה היסטורית קצרה של דימוי הטווס מעלה כי מקורו בהודו, שם הוא נחשב לציפור קדושה בדת ההינדית והפרסית. בהינדואיזם הטווס הינו המלווה הנאמן של האלה לקשמי, אלת השמחה השפע והאהבה וצבען הכחול של נוצותיו מסמל את האינסוף.
• בנצרות, מסמל הטווס חיי נצח ותחייה מחדש, וממש כמו פניקס עוף החול המיתולוגי הוא סמל להתחדשות ולשינוי.
• במצרים העתיקה סימל הטווס תבונה, חזון וראיית הנסתר.
• בארץ ישראל הוא מתקשר עם יין ועם אמפורות (אגרטלים לשמירת יין). אמפורה וצמד טווסים הם מוטיב נפוץ בפסיפס הביזנטי בארץ ישראל. ביהדות הוא בעיקר מושא להסתכלות והערצה. ומופיע על כתובות.
• רוב החוקרים והפרשנים סבורים שטווסים הם "התוכיים" הנזכרים במקרא.
• זנבו המפואר של הטווס  ועשרות העיניים שעל גבו היוו השראה לעיטורים ועבודות אמנות מפסיפסים עתיקים, מטבעות, ציורים, טוטמים, פסלים, דרך תרבויות עתיקות, אמנות אירופה הקלאסית מהרנסנאס ועד המאה ה-20.
• לאורך כל ההיסטוריה של התרבות והאמנות מופיעה דמותו של הטווס: למין התרבויות ההלניסטיות, הרומאיות והביזנטיות ועד תחילת המאה ה20 – מהאלה הרה שמרכבתה הייתה רתומה לזוג טווסים, ועד לארט-נובו ולבל אפוק שהשתמשו בטווס כסמל דקורטיבי המייפה חללים וחפצים מגוונים כמו תחנת מטרו המעוצבת בהשראת הציפור. הטווס מופיע גם בציורים יפניים וסיניים בהם שימש כהשראה לשפע והוא מופיע גם אצל ציירי תחילת המאה ה-20 והמודרניזם כקלימט (בדמות שמיכת האוהבים בציור "הנשיקה).

הטווס היה וכנראה ימשיך להיות מקור למשיכה, הערצה, הוד והדר. והתערוכה הזו היא חלק והמשך למסורת אמנותית ותרבותית.

פרטי ההתקשרות לפרטים נוספים ורכישת עבודות:

תמר פלג וולך                                                     אוצרת: כרמל גוטליב קמחי

0544500990                                                       0509416164

Waben100@gmail.com               carmel_ki@hotmail.com                

מוזמנים בחום לפתיחה! נתראה!

ישראל 2022 | 90 דקות | עברית, גרמנית | תרגום לעברית

ובאמת מה בין אהבה למלחמה? על הקו הזה מתקיים סרטו החדש של הבמאי רן טל הנפתח במלחמה, עם צילום יפהפה של אתר שקי חול ותחמושת ומסתיים באהבה, עם סרטון של ארנה, אשתו של מיכה בר-עם ובפס קול תיאור אוהב שלה. בשתי הסצנות יש הערצה של יופי, בהתחלה, זוהי הערצת היופי שבמלחמה ובסוף זו הערצת יופיה של אשתו והאהבה שהוא חש כלפיה. בשתי הסצנות עולה דמותו של מיכה בר-עם, קודם כאמן טוטאלי, צלם המאמין ביכולתו לשנות ולהשפיע בעזרת מצלמתו-אמנותו ובשנייה הטוטאליות שבזוגיות עם אשתו והערצת יופיה כביטוי לאהבה זו.

הפריים הפותח את הסרט, הוא פריים יפהפה. בפס הקול ,בר-עם מדבר על הצייר גויה שכבר זיהה את היופי שבמלחמה. פריים הפתיחה מספר את סיפור הסרט בזעיר אנפין, בפריים אחד ובמשפט אחד. כפי שלמדתי אצל מורי ורבי הנרי אונגר, בכל סרט טוב, כבר בפתיחה, תהיה פרזנטציה של נושא הסרט וכאן זה ממש כך: זהו סרט על הצלם מיכה בר-עם העוקב אחר צה"ל ומלחמות ישראל ומציג אותם בפריימים מרהיבים.

הסרט מציג 1341 פריימים מהארכיון של הצלם הותיק. דרך הצילומים האלה ופס קול שבו משוחח רן טל עם בר-עם, אשתו וילדיו, הסרט מספר על האיש, היחסים בינו לבין אשתו, על 60 שנה בתולדות מדינת ישראל ועל חמש מלחמות. ברוב הסרט, רן טל משתמש בטכניקה שבה הדובר, אינו נראה, הצופה מתוודע לצילומים של מיכה ברעם ושומעים בפס הקול אותו ואת אשתו וילדיו מספרים על התצלומים. זוהי טכניקה שכבר השתמש בה רן טל ב"מוזיאון", "בית חלומותי", ב"ילדי השמש" ועוד. השימוש בטכניקה הזו נעשה כאן בצורה וירטואוזית, זהו מכשיר השאול מהרדיו או מהעולם המוזיאלי והדיגיטלי, אך כאן הוא יוצר בעזרתה עולם קולנועי מפתיע ביופיו, עוצמתו ובעניין הרב שהוא מצליח לעורר.

אחד האתגרים העומדים בפני יוצרי קולנוע דוקומנטארי הוא לעסוק בנושא שבו הגיבורים אינם בין החיים. ידוע כי קשה מאד להציג את הנושא בצורה חווייתית, ולצורך כך, ממציאים דרכים שונות ומשונות להצגת אירועים מן העבר שבהם ישנם משתתפים מתים. לדוגמא, ניתן להצביע על הסרט "אהבה זו לא היתה" שזכה בדוקאביב לפני שנתיים ובו הבמאית מיה צרפתי גייסה אנימטורית שיצרה סצנות מומחזות העשויות מקרעי תמונות על מנת לספר על האירועים שבין קצין הגרמני המתאהב באישה יהודיה במחנה ריכוז. לעומתה, כאן, יש לבמאי רן טל גיבור חי, שהוא בוחר שלא להראות אותו במרבית הסרט. בסופו, ישנם כמה פריימים שמראים אותו ואת אשתו בכל זאת. ולכן, יש כאן איזו הצהרה של במאי ושליטה מרשימה באפרטוס הקולנועי. זוהי בחירה שפעמים רבות עשויה להשליך את הצופים אל שיעמום מוחץ, אך בסרט הזה אין רגע דל. רן טל מצליח ליצור קצביות, תנועה ודינמיות על המסך, והפריימים של ברעם, הם כה מעניינים ופוטוגניים שאני כצופה נשביתי בהם ובתוכם. הדינמיות עובדת בטנגו שבין התמונה לפס הקול הנארגים יחד כגוף אחד מפענחים ומפתחים נושאים ואירועים היסטוריים אחד אחרי השני. אנחנו מקשיבים לקולו של מיכה ברעם ולקולה של אשתו מספרים לנו את סיפור חייו של מיכה, הרוב נעשה בצורה לאו דווקא לינארית, אלא עוקב אחר נושאים שברעם צילם ותמונות שפרסם. ההקשרים בין הסצנות הן לרוב נושאיות וזה נעשה בכישרון. כמו למשל קישור ויזואלי בין חיילים לדוגמניות, או המשיכה לסכנה בצבא לבין המשיכה אליה בחיי הלילה של תל אביב.

בר-עם ידוע כצלם מלחמות ומעיד על עצמו כי היכן שצה"ל היה, גם הוא רצה להיות, אלא שהוא גם מעיד כי ההתקרבות אל הסכנה מעצימה את תחושת החיות ,וכי לדבריו הא צילם את "מה שקרה כאן". הוא עשה זאת כשיגרה כי כנראה היה מאד מקובל על חוגים שונים בצבא עד כדי כך שבאחד המבצעים ראו אותו חיילי צה"ל העומדים להיכנס ללבנון והציעו לו להתלוות אליהם, משהו שהיה אסור.. מיכה הצטרף, אך הכח הותקף ויצא בשן ועין מאיזור הקרב, לאחר האירוע, המשטרה הצבאית הגיעה לביתו והוא נעצר בעוון פעילות בלתי חוקית ובגידה במולדת. מדוע מאוזכר האירוע בסרט? אני מאמינה שעל מנת להסביר עד כמה היה מקובל על כוחות צה"ל, כמה אומץ יש לו וגם כמה הוא בעצם נאמן למדינה, כי כנראה שלא בילה בכלא זמן רב.

הדמות של בר-עם העולה מהסרט היא של צלם טוטאלי, אדם המסור בכל מאודו לעבודתו. מי שמתארים אותו ככזה הם ילדיו ואשתו ארנה. הילדים מתארים הורים שפחות עסוקים בענייני הבית ויותר עסוקים בעבודת האב. אחד הקטעים הקשים להקשבה, הוא כאשר אחד הילדים מתאר שבביתם לא היתה אף פעם תחושת רגיעה וכי פעמיים בשעה, הושמעו החדשות בקולי קולות, לדברי הבן, כדי להזרים אדרנלין בחיי היומיום. ובעצם להשרות את אווירת העבודה. האב, היה נוכח- נעדר. גם כאשר צילם את חיי הבית , הילדים והמשפחה, הוא למעשה מסיים שאריות של פילם שהשתמש בו לעבודה, או כאשר אחד הילדים מסתבך בבית הספר, הוא מתלווה אל אביו לצילומים והאב מפקיר אותו לגורלו עם צלמים אחרים בעוד שהוא עצמו מסכן את חייו בחזית הצילום.

לכל אורך הסרט, שזור הרעיון שבר-עם רואה עצמו סוג של לוחם. כאילו הצילום הוא סוג של לחימה וקרב, כמו גם אמצעי להשפיע על המציאות. את העובדה הזו הפנימו גדולי האומה, רבין, פרס, גולדה, בגין, אריק שרון, שכולם התמסרו לעדשתו ולדברי אחד הילדים הבינו איך הצילום יכול לשרת אותם וגם לשנות היסטוריה. אני חושבת שעם התבגרותו הוא מגלה בסוג של אכזבה כי ההשפעה של עבודתו מוגבלת, ישנה אכזבה גדולה לגבי המקום שאליו פונה ישראל בימינו, וכי היכולת שלו בגילו היום להשפיע היא נמוכה.

מעניינת במיוחד וראויה להערכה היא גישתו של הבמאי רן טל, אל אשתו של בר-עם ארנה, זו עולה מן הסרט כשותפה מלאה ליצירתו של מיכה בר-עם, אשר כמו גבר מסורתי, יוצא לצוד חומרים מחוץ לבית ואילו היא בבית, מארגנת, מפיקה, אוצרת את החומרים, אחראית על הפרזנטציה. טל, מכיר בהשפעתה ויכולתה של ארנה על העבודה של מיכה ברעם ובתרומתה. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל דוק-אביב היה סשן של שאלות ותשובות עם רן טל שם סיפר על כך שבני הזוג עסוקים טוטאליות בעבודתם, שהם עסוקים יחד בתערוכה שתתקיים בהמשך לסרט במוזיאון תל אביב, וכי העבודה של בר-עם היא לגמרי גם העבודה של ארנה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, טל בוחר לסיים את הסרט עם וידאו בהילוך איטי של ארנה הנראית דרך עדשתו של בר-עם ובו הוא מכריז על אהבתו אליה. העבודה הזו, הטוטאליות הזו היא מלאכת האהבה של הזוג הזה. וזו סוג של ירושה שהם מנחילים לנו הצופים.

1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה, מומלץ מאד לראות בערוץ יס דוקו, או באחד הסינמטקים הקרובים אליכם.

התערוכה ״לצלם ולשכוח. רן טל אחרי מיכה בר-עם״, אוצר נעם גל תוצג במוזיאון תל אביב.

ב7.10.21 תיפתח תערוכה חדשה של האמנית המוכשרת סמדר בונן באוצרותי.

הציורים בתערוכה "התבוננויות" מביאים לידי ביטוי שני מרחבים יצירתיים בעולמה של סמדר בונן, שני מצבים של התבוננות.

התערוכה מציגה התחבטות יומיומית בשאלה על מקומה של הציירת בשיח האמנותי, בהשתייכותה לערוץ מסוים של ציור פיגורטיבי. האמנות בדרכה המיסתורית, מאפשרת לבטא עמדות, חוויות וביקורת באמצעות השימוש בדימויים. עיקר עניינה של סמדר בונן הוא באופן בו העולם התרבותי ככלל וההיסטוריה העשירה של האמנות בפרט, מתווים את אופן ההתבוננות של צופה בילדות-נערות-נשים. קירות המוזיאון מלאים בדימויים שלהן: הן קדושות, קרות, מרוחקות, או לחילופין חושניות, פתייניות, קטלניות. סל דימויים זה משמש כקרקע לדיון בנשיוּת, אימהוּת, יַלדוּת, והתבגרוּת בשלבים שונים של החיים. היא בוחנת את הנושא מזוויות הסתכלות שונות ומנסה לשפוך אור על האופן בו אותה היסטוריה, אותה תרבות, מעצבת את אופן ההתבוננות של הציירת בעצמה.

מנגד, ישנם ציורי נוף, שהם פועל יוצא של התבוננות המתגייסת להוויה של הרגע. עניינה בביטוי התופעות הוויזואליות הספציפיות בשעה מסוימת במקום מסוים. מקום בו ה"אני" נחה לרגע ומתמסרת לעיסוק בצבע, בצורה, במשיכת מכחול.

פרטים ביוגרפיים:

סמדר בונן, ילידת 1977, גרה ועובדת בקיבוץ נען.

לומדת בתכנית הבינתחומית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, בסטודיו התחנה אצל ארם גרשוני, באטלייה של הצייר ארז אהרון, בסדנת אמני הקיבוץ, בסמינר הקיבוצים לתואר ראשון בחינוך יצירתי ובתיכון תלמה ילין במגמת אמנות פלסטית.

נשואה ואם לשלושה.

 תערוכות :

  2016 תערוכת יחיד בגלריה לאמנות קיבוץ נען.

 2015  תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.

 2014  "לחם ושושנים", תערוכה קבוצתית.

 2012 תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.

 2004 תערוכת יחיד, גלריה לאמנות קיבוץ נע.

אי מהות- סמדר בונן, צילום: סמדר בונן