היה היתה /יעל נאמן/ למחוק את אותות המחיקה

לפי התיארוך של הסופרת יעל נאמן, פזית, גיבורת "היה היתה"  היתה אמורה להיות היום בת 72. פזית, היא אשה מבריקה אך אומללה, שפעלה מאחורי הקלעים של התרבות הישראלית בכל מיני צמתים. לפי אמות המידה המקובלות זו אישה שלא היה לה מקום מרכזי ולכן לא סביר לכתוב עליה ספר, גם לא לעשות עליה סרט, זוהי אשה מרשימה שנמחקה, כאשר היא עצמה פועלת למחיקה של עצמה.  זו אישה שלא היו לה זכויות או חשיבות. היא לא שיתפה פעולה עם המשטר הפטריארכלי, היא לא עבדה בלהיות יפה, לא נישאה, לא היו לה ילדים, היא היטיבה עם כמה אנשים וכמה חתולים ותו לא.

 

נאמן כותבת בפרק הפתיחה: "ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא היכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה." זו שאלה שליוותה גם אותי לאורך הקריאה.

אז מה הטעם בספר דוקומנטארי, על אישה שהיו לה חיים אומללים, בתקופה מסוימת בישראל? הרי אין כאן מחוייבות לאמת כלשהי, אין כאן צורך להביא עדויות חותכות, אין שיירים לתצוגה, אפשר אולי ללכת לראות את הבית ברחוב ביל"ו או לבקר בשכונת המפדה בחולון, אבל מעבר לזה? לא הרבה.

האתגר של יצירת דמות מאירוע קטן ומכונן, הוא מרתק. זה נעשה תדיר בקולנוע הדוקומנטארי, אך הקולנוע מבקש גם  עדויות מצולמות, תעודות, הסרטים נעשים כדי לחקור נושאים, כדי להבין וכך לשלוט.  כאן, בסיפרות  היתה עשויה להיות מחוייבות נמוכה למציאות, כי התיעוד נמחק, אך אני נוטה להאמין שהמחויבות של הסופרת לעדים ולעדויות היא גדולה.

לאורך כל הקריאה, שאלתי את עצמי מה מקור העניין שלי בספר. סך הכל  מדובר בספר הממוקד בדמות לא מושכת, שהיא עצמה רצתה מאד למחוק את עצמה ואת שם זיכרה מעל פני האדמה. עולה מיד בדעתי תמונתו של סבי מקלל את היטלר ואולי עוד כמה צוררים: "יימח שמו וזיכרו". אשה, אכן  מקוללת במידה רבה, דור שני לשואה, סובלת מבעיות נפשיות ובריאותיות מגוונות. אשה שלא השאירה אחריה כל זכר בדמות משפחה, ילדים, רכוש או אפילו יצירה ספרותית משלה. אני מניחה, שדווקא העובדה שלא רצתה להשאיר אחריה זכר הוא אחד האלמנטים שיוצרים עניין. בבחינת מה שמנסים להעלים הוא המעניין ביותר. אלמנט נוסף זה כמובן הכישרון שבו מיכל נאמן מגוללת את הסיפורים. האופן שבו מסופרות העדויות השונות, והאנשים, סך הכל, אנשים  מענינים מאד מתחומי האמנות, הסיפרות והעיתונות שמספרים עליה ויוצרים קולאז' מעניין של אשה, של זמן מסויים בתל אביב, של רחובות מסויימים, של תקופה.

ואכן יש המון דברים מעניינים בספר "היה היתה". ראשית היותה ספרות דוקומנטארית, הכתובה בסגנון של עדויות. טכניקה חדשה של כתיבה השאולה אולי מהקולנוע הדוקומנטארי. הדרך שמיכל נאמן עשתה את האדפטציה מהקולנוע מעניינת מאד.

אמש במפגש חברתי, דיברתי עם חברות על הספר. חברתי משכבר הימים, הזכירה את הפרק על "אהבת חייה " של פזית, שנקרא יונה. אני, שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר זכרתי את הפרק הזה אך לא זכרתי את השם יונה. לטענת חברתי מדובר באוצר יונה פישר, שהיה אהבת חייה, אך לא זכר אותה כלל.  ממש התפלאתי שאיני זוכרת את הפרט הזה. אך בדיעבד, אין זה מפליא. השמות המלאים של הדוברים מתגלים רק בסוף הספר, ובשעת השיחה עדיין לא הגעתי אל סופו, לא יכולתי לדעת שמדובר ביונה פישר האוצר בעל השם.  הטכניקה של נאמן, המעלימה את זהותם המוחלטת של הדוברים יוצרת מתח ועניין. כמובן, שמי שמכיר את הביצה התל אביבית, את עולם העיתונות והחדשות היטב יכול היה במהלך הקריאה לנחש וגם למצוא את השמות המלאים. מי שלא, קורא את הספר ועדויותיו כטאבולה ראסה  ומוצא עניין בסיפורים הקטנים שהם כמו אדוות שמקיפות את הדמות של פזית, נובעות ממנה, אך הן בעלות ערך כשלעצמן.

אי אפשר להימנע מהמסקנה המעגלית שיעל נאמן כתבה בסופו של דבר על עצמה, על התשוקות שלה, על העניין שלה, את הסיפורים שמצאו חן בעיניה, הדגישה את הפרטים שעניינו אותה בדמותה של פזית ולכן בסופו של דבר זוהי פזית של מיכל נאמן וכמו בסרט דוקומנטארי פזית היא יצירה של מיכל נאמן. נכון שהיא התקיימה במציאות, נכון שדיברו עליה אוהביה והקשורים בה, אך בסופו של דבר מי שמכוננת את הסיפור, מי שמפרקת ובונה דמות זו הסופרת יעל נאמן. וזה מה שמרתק.

פזית היא דמות נטולת חשיבות היסטורית או אחרת. ובדמותה מממשת את מה שאנחנו כבר יודעים מזמן:  לכל אדם יש  סיפור. פזית, פשוט ניסתה למחוק את עצמה, ויעל נאמן ניסתה למחוק את אותות המחיקה.

 

 

 

 

 

גוף זר/ ליאור גריידי

מבט מלפנים של התערוכה גוף זר -ליאור גריידי, צילום: שיר לוסקי

בשבת ביקרתי בתערוכה היחיד "גוף זר" של ליאור גריידי בגלריה P8 באוצרות רווית הררי.

גריידי מציג בגלריה את תפארת הקוביה הלבנה. הקוביה הלבנה, השם שניתן למוזיאון או הגלריה בעידן המודרני, ממסגרת כאן את העבודות הלבנות-שחורות של גריידי ומייצרת עמן פעולת גומלין. הלבן של הקירות מבליט ומגביר את הבוהק של הלובן של העבודות.

בתערוכה מוצג מעין מזבח מרכזי על הרצפה בצורת האות חית, המזבח מורכב מקירות חרסינה שעליהן נשפך אספלט שחור הזולג לצדדים. מסביב לעבודה המרכזית, על הקירות, 5 עבודות סך הכל, אך כל אחת בעלת עוצמה ויזואלית ותימטית כולן בגווני הלבן. באנגלית יש לצבע הלבן כ50 מילים המתארות אותו ובעברית הרבה פחות, אך כאן,  האיכות של הלבן והבוהק והניקיון שלו מאד חזקים ונוכחים ואני בטוחה שאפשר להמציא עוד כמה מילים ללבן בעקבות התערוכה.

החרסינות הלבנות (שהן למעשה ציורים לבנים המייצרים את תחושת החרסינות הלבנות והפשוטות של פעם)  לוקחות את הצופה הישר אל מחוזות הניקיון וחדר הרחצה, אליו הן שייכות. עבודה נוספת התלויה על הקיר, מעין פרגוד או וילון רחצה ועליו הכיתוב הרקום בזהב "ורחץ במים כל בשרו", מאזכרת גם היא את חדר הרחצה הביתי. המשפט הרקום על הוילון הוא משפט הנאמר לאחר שפיכת זרע לשווא. הניקיון, הרחצה והטהרה יוצרים הקבלה בין ההצבה בתערוכה למקדש. המקדש של גריידי, באופן מצער מוקדש בסופו של דבר לאיזה ריק. יש פה תעתוע. הכיתוב על  הוילון מתייחס לפסוק שאותו אומרים על מנת להיטהר משפיכת זרע לשווא, המוזוליאום הלבן  שעל הרצפה מוכתם כולו באספלט שחור המכתים וזולג ממנו. על הקיר משמאל תמונה רקומה של המילה "לפניך". המעלה על הדעת מיד השתחוויה לאלוהים של הנביאים, המלכים, בבית המקדש, והנה כאן. מה יש מול המילה "לפניך"? קנבס לבן וריק, במה מדובר כאשר מאזכרים על ידי הוילון הרקום את הפרוכת של ספר התורה? על שפיכת זרע לשווא. מה מונח על המזבח? אספלט שחור ומחופס. הכל בנוי לקראת קדושה, היטהרות ושאיפה לנשגב, אך מסתכם בשפיכת זרע לשווא, בריק, זוהי סוג של בלדה ל"בזות" המונח שטבעה קריסטבה. כמו בכל תזה מוצלחת התערוכה מציגה קונטרסט. בין קדושה לביזוי שלה, בין היטהרות לליכלוך, בין הפרט המתפלל ומיטהר לאל שאינו שועה לתפילה.

מתוך פועל טבעי, גלריה הקיבוץ. צילום : עוזי צור. צילום שהופיע בהארץ 6.1.2017

אפרופו האל שאינו שועה לתפילה, קשה שלא להיזכר בתערוכה הקודמת של גריידי ב"גלריה הקיבוץ"-  "פועל טבעי". תערוכה פוליטית מאד שבה עסק במכתבים של תימני כינרת אל הממסד הציוני שהתעלם מהם ומרצונותיהם. שם רקם ליאור את דבריהם בזהב. וכך, הבקשות שלא נענו, שנכתבו לשווא, מקבלות אצל גריידי איזו הילה ועבורו הן מקודשות, נרקמות בזהב. כאן, ב"גוף זר"  הבקשה והתפילה, העמידה "לפניך" וההכאה על חטא, של הזרע הנשפך לבטלה, גם הם סוג של בקשה או תפילה הנעשים לשווא, הם סוג של תעתוע. יש כאן תחינה, בקשה ותפילה שכולן אינן נענות. הפעולה נשארת באותו מקום של תחינותיהם של תימני כינרת. כבקשת שווא.

קיר החרסינות הבוהק ומתחתיו "המוזוליאום" המכוסה באספלט שחור, ליאור גריידי גוף זר. צילום: שיר לוסקי

ריקמת הזהב על הפרגוד ליאור גריידי גוף זר צילום: שיר לוסקי

קשה להתעלם בתערוכה וגם לא כדאי, משאלות זהותיות הנובעות ממנה. אלה נושאים שגריידי עסק בהן בעבר וממשיכות להיות מאד נוכחות בתערוכה. שאלות הנוגעות לניגודיות הזועקת שבין לבן ושחור, הלבן הוא יפה, נקי בוהק ונשגב, ואילו השחור, הוא מחוספס, מונע ישיבה, זולג. כמו כן, לניגודיות שבין הצבע החום לפנינה, החום מקיף את הפנינים הנשיות שהן הן "הגוף הזר" וממסגר אותן.  שאלות הנוגעות לנשיות המאד נוכחת בתערוכה באמצעות הפנינים, הניקיון הבוהק, וכך בשאלות מגדר והשתייכותו של האמן לקהילת הלהט"ב ולעדה התימנית. כתוצאה, העבודות הנובעות מהספירה האישית, הפרטית, הגוף של גריידי עצמו הן למעשה פוליטיות ורלוונטיות לשדות רחבים הרבה יותר -פוליטיים, התערוכה היא מעשה מפגן של "הפרטי הוא הפוליטי".

למרות האופי המופשט מאד של התערוכה, האיזכור שהיא עושה לתולדות האמנות ובמיוחד לאמנות מושגית, ועולה על דעתי כרגע הקוביה של סול לויט מ1997, היא עדיין מצליחה בניגוד לרבות מן העבודות ההן, לדבר, לגעת ולהעביר חוויה אינטלקטואלית, אמיתית ואישית.

 

הפנינים בתערוכה על רקע קיר חום. ליאור גריידי גוף זר צילום: שיר לוסקי

* לצערי, התערוכה נסגרה, אך תוכלו להנות מהצילומים באדיבות ליאור גריידי.

תערוכת בוגרי תקשורת חזותית שנקר 2018

בוגרי בתי הספר לאמנות ועיצוב מהווים השראה עבורי. המבט החדש, הצעיר, הרענן שניבט מעבודותיהם תמיד מעורר מחשבה ויחד עם גמלוניות מסוימת שנובעת מצעירותם, יש תמיד איזה ייחוד מרענן שמלווה אותה. אם אפשר בכלל להשוות את המבט הזה הייתי משווה אותו לטעם של נענע. מרענן, מנטולי, ירוק ונושך מעט.וזו ההרגשה שמקבלים כשיוצאים מתערוכת הבוגרים של תקשורת חזותית בשנקר.

למרות שתקשורת חזותית והלימודים בעיצוב הינם דרך להשתמש באמנות לצרכים פרקטיים. העבודות שהוצגו בתערוכת הבוגרים באופן לא מפתיע כלל, דווקא עוסקים בעולמות חברתיים, פוליטיים, ורוחניים. הרי באמנים עסקינן שמתאווים להשתמש ביכולתם האמנותית לצורך פרנסה.

זו גם הסיבה שעודדתי את בתי דניאל ללמוד תקשורת חזותית והיא אכן החלה את לימודיה ב"שנקר" שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתחום. אני תקווה, שתוכל להשתמש ביכולותיה הגרפיות, הרעיוניות והיצירתיות לצורך פרנסה. על פי מה שראיתי בתערוכת הבוגרים, היא בחברה טובה.

אחד הפרוייקטים המרשימים בתערוכת הבוגרים הוא חדר רוחני דיגיטלי של מיה אטינגר. הצופה נכנס לחדר הקרנה די חשוך ועל כתליו נמצאים דימויים דיגיטליים הכוללים תצורות גיאומטריות בפרופורציה סימטרית. על גבי הקיר כתובות מרגיעות: You are not Alone, Find All the Answers ,  ועוד רעיונות של גאולה, פתרונות ושקט נפשי, על פדסטל מונח ספר דיגיטלי שדפיו מועברים ואומרים "מדיה חברתית" והנה בתוך הספר מונח הפתרון: שם אתה יכול להתחבר, לחפש, למצוא, שם לכאורה מונח הפתרון של החיפוש האנושי אחר כל אלה. העבודה מלווה במוסיקה באווירה הודית רוחנית.

חדר רוחני

עבודה של מיה אטינגר מתוך תערוכת הבוגרים של שנקר

מיה אטינגר בשנקר

עבודה נוספת שהרשימה אותי במיוחד היא עבודה של אורטל אבריאלי, העוסקת באחוות נשים בעדה הפרסית. היא יצרה סידרה של חמישה צילומים המתארת מנהגים של נשים בעדה, היוצרת קו רציף מהייחול לבן זוג ועד הבאת ילד לעולם.  הצילומים מדגישים את האחווה הנשית שנוצרת בין נשים שהן חלק מחברה פטריארכלית ודכאנית ושואלת שאלות על מקומה של המסורת בחיי האשה המודרנית. בשבילי, היה בעבודה חיבור עם עולמות אתניים לא מוכרים, הסתכלות וחקירה של מנהגים שונים ומעניינים. והזכיר לי מאד את המפגש עם המוסיקה והמחול האתניים שהובלתי שנים כמנהלת "המרכז האתני הרב תחומי ענבל" בסוזן דלל. הערכתי מאד את החיבור של היוצרת החוקרת את מקומה בעולם, תוך שאינה מוחקת את זהותה, שמקבלת והולכת יחד עם המסורת והערכים שקיבלה מהבית ומעצימה את עצמה באמצעותם. תוכלו להיווכח בצילום המצורף כאן כי מדובר בצילומים אסתטיים מאד ובמבט אוהב של הצלמת, המערבת ומנכיחה ערכים אסתטיים פרסיים במבט עכשווי. פשוט נפלא!

אורטל אבריאלי

אורטל אבריאלי

עוד מבט חדש, מרענן וייחודי מביאה הדר עמית ב Happy Disaster חדר שלם שמוקדש להעלאת חרדות מהמרתפים האפלים. אם במדיה החברתית של היום, מראים רק פנים שמחות, הצלחות, חופשות, קשרים חברתיים, הרי שבעבודה של הדר קושרים כתרים ומראים את ההיפך:  את החרדות, את הפחד מכישלון. הכיתובים שלה כמו: "כישלון", שכתוב על גבי גביע של ניצחון," אני כל הזמן מדברת שטויות", "הכל מתפרק", "לוזרית", "אף אחד לא אוהב אותך" ועוד כהנה וכהנה, כיתובים המפוזרים על גבי אובייקטים יומיומיים, כמו כיסא, כמו שלט, כמו באנר, המעוצבים בצבעים עליזים, ובשמחה כמעט ילדותית של גן ילדים היוצרת הזרה עם הכיתובים המאשימים והלא יומיומיים שכתובים עליהם.

הדר עמית – Happy Disaster

הדר עמית- Happy Disaster

הדר עמית – Happy Disaster

סרט אנימציה נפלא של וחדי אלירן הנקרא "אחד לארבע עשר מיליון " עוסק באינטרפרטציה שלו למאמר The Lottery Of Life, מתוך הספר   The Book of Life. המאמר מקביל את סיכויינו להגשים את עצמנו לזכייה בלוטו. תפיסת עולם פסימית אך מנומקת ביותר מובעת דרך אנימציה ומעבירה בדרך מאד מעניינת את תוכנו של המאמר. מבחינה מסויימת יש כאן התגלמות של תופעה שהיא לגמרי חלק מחיינו: ויזואליזציה של תוכן היא כבר חלק נכבד מחיינו היומיומיים ולדעתי לא רחוק היום שבו, כל תוכן, מורכב ככל שיהיה, מוכרח יהיה להיות מועבר בצורה ויזואלית על מנת לקבל תשומת לב אנושית.

נחמד לי לציין גם פרוייקט של סרטים שמעליהם מעין פסלי אימוג'ים החושפים מניפולציות של פוליטיקאים. איך באמצעות דמגוגיה מסוגים שונים הפוליטיקאים זורעים פחד, משיגים תשומת לב ציבורית  ומעבירים מסרים בצורה פרובוקטיבית. הפרוייקט ביקורתי ומלמד ביותר צריך להילמד על ידי סטודנטים למדיניות ציבורית כדרך להבהרת האמצעים שדרכם פועלים פוליטיקאים.

צילום:כרמל גוטליב קמחי

רוני שטיינר-המניפולטורים

 

יצאתי עשירה ברעיונות מהתערוכה היפה ואין לי אלא לאחל הצלחה רבה לסטודנטים שיוצאים עכשיו אל החיים האמיתיים ואל האתגרים שאלה יעמידו בפניהם. ואפרופו אחד לארבע עשרה מיליון, הם כבר הגשימו.אז אולי צריך להתייחס אל המאמר בעירבון מוגבל ולהבין כי הגשמה מלאה בחיים ייתכן שהיא אוטופית, אבל יש שלבים בדרך, הגשמות חלקיות, נדבכים בהצלחה, ולא הכל קורה בו זמנית. והרי הם, הבוגרים כבר עשו כברת דרך של הצלחה והגשמה בתערוכה היפה שהעמידו עם סיום לימודיהם.

 

 

 

 

 

נלחם בכח המשיכה- משה הופמן

לא ממש היכרתי את עבודתו של משה הופמן קודם. התוודעתי אליה בעיקבות היכרותי עם בתו, עפרה הופמן, רקדנית הודית שהיכרתי תודות לעבודתי במרכז האתני הרב תחומי "ענבל" בסוזן דלל. עפרה היא מהרקדניות האיכותיות שהופיעו אצלנו ותמיד היה עונג גדול לארח אותה. עם השנים היא הפכה לחברה ולמרות שהיא מתגוררת בפריז, נשאר בינינו קשר חם. עפרה סיפרה לי מדי פעם על עבודותיו של אביה והסתקרנתי מאד לראותה. יצא לי להיחשף לפני שנתיים לשתי עבודות במוזיאון ישראל בתערוכה על ישו. אך לשמחתי עלתה עכשיו תערוכת יחיד של האמן בבית האמנים בירושלים ובשבת היתה הפתיחה.

"נלחם בכח המשיכה" שמה של התערוכה היפה מעלה על הדעת מיידית את כח הגרביטציה, המשיכה כלפי מטה, כלפי האדמה. משיכה כזו יש בה עיגון במציאות, ביטחון, אבל גם כמובן איזה הכרחיות ממיתה. בעבודות המוצגות בתערוכה הכח שבלט בעיני היה אכן כח משיכה אך להבדיל, מדובר בכח המשיכה המינית. גם זו כמובן יוצרת איזה הכרח, שהרי זה צורך שיש לממש או להתגבר עליו, אך הארוס הוא זה שמקדם את העולם, שמניע אותו,  שמייצר את הפיריון, את דור ההמשך, ואת הקשר האינטימי בין אנשים. הייצריות מתבטאת בתערוכה בתיאור הגופני של נשים מלאות, לרוב עירומות וברבות מהן ניתן לזהות את אשת האמן. לא חסרות בתערוכה עבודות הממחישות את העיסוק האקסטנסיבי של הופמן בארוס. רק לדוגמא, ניתן לראות את חיתוכי העץ המבליטים את הנושא ב "אשה בחלון" מ1970 ואפילו "דיוקן עצמי" , שבו דמות האמן חתוכה על רקע מה שנראה כגוף נשי עגלגל ומחוטב שכאילו רוכב עליו.

דיוקן עצמי 1976

אישה בחלון 1970

בתערוכה מוצגות עבודות במספר טכניקות בהן יצר הופמן, הראשונה שכבר הוזכרה  וזו שהוא ידוע בזכותה היא טכניקת חיתוך העץ.  כישרון מיוחד יש לו ליצור דמויות שהן גם מאד אקספרסיביות אך גם מאד פשוטות, חד מימדיות וקונטרסטיות כפי שדורשת הטכניקה. העבודות של הופמן העלו מיד על דעתי את האמן הבריטי אייבורי בירדסלי שהציורים האקספרסיביים והמיניים שלו ליוו את יצירותיו של אוסקר ווילד.

הטכניקה השנייה שמופיעה בתערוכה היא הציור. גם בה מפליא הופמן ליצור, וכאשר הוא ממחיש בצבעוניות יפה את המפגש שבין רגליים של נוסעים באוטובוס, בציור "רגליים באוטובוס" 1980, אין צורך לראות פנים או הבעות כדי לחוש את המתח העולה. הקונטרסטיות שמאפיינת את ציורי חיתוך העץ בשחור לבן מופיעה גם כאן, אך היא הופכת לסוג של יצירה במשטחי צבע היוצרים את הדימוי. המשטחים מופיעים  גם בציור "נוף" 1982, ומאזכרים צייר נפלא נוסף בן זמנו של הופמן – אורי רייזמן ואת ציור ה"בית על גבעה" שלו שנוצר ממשטחים של צבע.

צילום: כרמל גוטליב קמחי

התשוקה החזקה שפורצת מן היצירות של הופמן מתקיימת גם בפסלי העץ שיצר. הצצה אל היופי שלהם אפשר לקבל כאן באתר של הופמן. בתערוכה  בבית האמנים מופיע טוטם אחד מהפסלים הרבים שלו, אך אני מקווה שניתן יהיה לראות בעתיד את הפסלים הנוספים והיפים שבהם ממש סצנות של תשוקה בין גברים לנשים, מופעים של גוף נשי חושני ומעוגל ואף של אשה הריונית.

משה הופמן שנולד בבודפסט 1938 ונפטר מהתקף לב ב1983, היה ניצול שואה שעלה לארץ עם אמו ואחיו. את לימודיו האקדמיים עשה ב"בצלאל" והיה תלמיד של יעקב פינס, מיכאל גרוס ורודי להמן.  הוא החל לזכות בפרסים כבר בלימודיו בבצלאל, ובהמשך עבד במוזיאון ישראל ובמרכז רוקפלר כרסטורטור. הוא גילה בנערותו כישרונות גם בתחום התאטרון וכאדם בוגר יצר גם שירה. כמה משיריו מוצגים על גבי קירות הגלריה.

האמן המצויין הזה די נשכח, ויפה עשה בית האמנים שנתן מקום לתערוכה היפה הזו.

התערוכה אצורה היטב על ידי רון ברטוש וניכר שהיה רצון כן לתת כבוד לחלק קטן אך מרגש של עבודתו של הופמן. ממש ממליצה לרוץ לראות את התערוכה ומקווה שהיא תהיה סנונית לתערוכות רבות ונוספות.

כאן אני בתערוכה עם האוצר רון ברטוש.

כרמל גוטליב קמחי, רון ברטוש

תודה לזיווה קורט על החברה הטובה והצילומים.

 

המוזיאון הוא סיפור – על סרטו של רן טל – המוזיאון

בסצנה השנייה של הסרט, יושבת עיוורת עם מלווה, המתאר לה ציור, מהזווית שלהם הציור נראה כמו ציור מהאסכולה הרומנטית של ים סוער וצוק הניצב מעליהם.(בפועל מדובר בעבודה סוריאליסטית של האמן רנה מגריט בשם טירת הפירנאים) הוא מתאר לה את המסגרת, את הצבעים, את הגודל, את הרגשות שעולים בו כשהוא רואה את הציור. היא שואלת האם יש תקווה בציור? הוא אומר שלא. בוויס- אובר של סוף הסצנה, בה נראה הזוג מאחור, כמו בתמונה המצורפת, אומרת האשה, שפעמים רבות היא חווה את המרחב דרך עיניהם של אנשים אחרים ויותר משהיא לומדת על המרחב היא לומדת על האדם שמתאר לה אותו. הסצינה הזו ממחישה היטב את העמדה שמציג הבמאי בסרט הזה. זהו סיפורו של מוזיאון ישראל מבעד לעיניו, הוא מוביל אותנו ומשרטט עבורנו הצופים את המרחב. המוזאון הוא סיפור. ולפי הפרשנות של רן טל, המוזיאון הוא סיפור לאומי.

כאן הציורבאתר מוזיאון ישראל

הזוג המתואר מול הציור של רנה מגריט שלושת הפירנאים מ1959,צלם:דניאל קדם

המילה סיפור, משמשת ככותרת של הפרקים השונים של הסרט ובהתאם מתייחסת אל השאלה: מהו הסיפור אותו מספר המוזיאון בסרט? איזה סיפור רואים המבקרים המיצגים חלקים שונים לחלוטין של החברה הישראלית בסרט? וכמובן שכמו שמלמד הסיפור הראשון, הכל עניין של זווית ומבט.

כדי להדגים את העובדה שאנו עוסקים בסיפור, ולא סתם סיפור אלא הסיפור הלאומי הישראלי. רואים בסרט משגיח כשרות (שימו לב, בעל משרה מלאה,  משולם מכספי משלמי המיסים הישראליים) העובד שם מדי יום.  אותו בחור דתי הלבוש בחלוק שחור, פיאות ארוכות מסתלסלות ודובר יידיש ועברית אומר שהסיפור של המוזאון אינו נוגע לו. הוא מבחינתו הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום ועובר שם חוויה רוחנית. המוזאון הוא אומר, הוא המקדש החילוני, אך אין בו קדושה, כי המבקרים נכנסים ויוצאים מהסיפור מיד. במידה מסוימת הוא קצת כמו הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, צופה מבחוץ המצביע על נקודות אמיתיות שאיש אינו מודה בהן. אכן ,הפך המוזאון למקדש חילוני, מוזיאון ישראל במיוחד, הוא מרחב המכיל את הנרטיבים השונים של התרבות הישראלית, החל במגילות הגנוזות המעידות על חיים יהודיים בארץ לפני 2000 שנה, המשך באדריאנוס ומכותיו, בפסל "נמרוד" המסמל את תחילתה של האמנות הישראלית הכנענית, המשך באמנות מודרנית וכלה בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" הכלאה פוסט מודרנית של האוספים במוזיאון על פי סיפרו של הסופר יובל נח הררי. תערוכה יפה שזכתה להצלחה גדולה וגם היא יוצרת נרטיב אלטרנטיבי, נרטיב של ההתפתחות האנושית דרך עבודות אמנות.

על איזה נקודה רכה לוחץ משגיח הכשרות בדבריו? כיוון שכפי שבנדיקט אנדרסון מציין בספרו "קהילות מדומינות" הלאומיות הפכה בעידן הזה לחלופה לדת, ומתאים מאד שמוזיאון ישראל יהיה אם כן מקדש של החילוניות. אם נתבונן בתיאור הויקיפדי של מקדש, אכן יש במוזיאון ישראל סממנים רבים של המקדש. כך מתואר המקדש בויקיפדיה:

"מקדש הוא מבנה שנבנה למטרות דתיות, כמקום פולחן. כמעט לכל דת ותרבות קיים מקדש מסוג כלשהו אשר סגנון האדריכלות שלו תואם את אופי הפולחן ואת מאפייני החברה. בניית המקדש מייצגת בדרך כלל את מיטב האדריכלות של התרבות אשר בנתה אותו בתקופתה. הדבר משתקף בפאר המבנה, עבודות האמנות הנלוות אליו ומיקומו של המבנה ביחס לעיר". 

בהקבלה, השוט הפותח של הסרט הוא אסטבלישינג שוט – שוט מכונן, המציג את המוזיאון על הארכיטקטורה שלו ועל מיקומו בהר, שוט שהיה מעניין מאד עבורי כיוון שמעולם לא ראיתי את המוזיאון  מזווית זו. הארכיטקטורה של המוזיאון מגלה את ערכי היסוד שעליו הוא בנוי. זהו מבנה מודרני, המתאמץ לסגל עצמו לתוואי ההר עליו הוא מונח,  ובדומה לאוניברסיטת תל אביב שגם היא סוג של מקדש חילוני הוא בנוי כך שהכניסה אליו מובילה את המבקר מהנמוך אל הגבוה, המבקר מעפיל לאורך ההיסטוריה אל סוג של שיא- האמנות המודרנית.

בהתאם לתיאור שלעיל של המקדש, ניתן לראות שישיבת ממשלה מתכנסת במוזיאון, נערכים בו טקסים של יום העצמאות, השואה מאוזכרת דרך אמנות שהנאצים קראו לה אמנות מנוונת ומבקרת אחת מעלה את סיפור משפחתה העצוב כמשפחה שורדת שואה. שלושה אוצרים ביניהם טלי תמיר ויגאל צלמונע מתייחסים אל הציור  "היהודי הנצחי", של שמואל הירשנברג מ–1899, הנרטיב של העם היהודי, התקומה הישראלית מובע דרך המוצגים ודרך הבחירה של האירועים המוצגים בסרט. ובכן, התיאור הקולנועי מחזק את הטיעון של משגיח הכשרות . המקדש החילוני מספק מזור רוחני חולף שאינו מספק. אף אני בספק גדול אם לא חשב מישהו על "בית המקדש" כאשר תיכנן את מוזיאון ישראל.

עובדי מוזיאון בשעת עבודתם, צילום: איתי מרום

מרחב המוזיאון הוא מרחב שקרוב במיוחד לליבי כמי שעוסקת בקו התפר שבין קולנוע לאמנות. אך הפרספקטיווה של רן טל מותירה מעט מאד לאמנות, המוזיאון כפי שמציג אותו טל הוא אתר האוצר את האופוזיציות של החברה הישראלית, שכמו בחיים אינן מתיישבות יחד, אלא מתקיימות זו לצד זה במרחב של המדינה ובמרחב של המוזיאון.

לראייה, מצולמת סצינה שבה האוצרת של הלבוש, מרצה בפני קבוצה של אנשים שעל פי כיסוי הראש שלהן הן ערביות או דרוזיות  ומציגה בפניהם מאוצרות המוזאון המוכמנים במחסנים. היא מציגה ריקמות פלשתיניות שבהן מותר למשתתפים לגעת רק באמצעות כפפות. אחד המשתתפים שואל את האוצרת: מה היה אומר אדוארד סעיד, התאורטיקן, יליד ירושלים,  על כך שהמוצגים האלה מוסתרים במחסנים אך אינם מוצגים? האוצרת נעם ברעם בן יוסף,  עונה לו כי, הנושא הפלשתיני מעלה שאלות שאיך שלא נרצה, לא נוכל לצאת בסדר איתם. אם נציג את המוצגים האלה, יבואו אליה בטענות שאנחנו מנכסים את הנכסים הפלשתינאים ולדבריה הם עלולים לומר ש: " מי אנחנו בכלל שנציג את התרבות שלהם" ואם לא נציג אותם ונשאיר אותם במחסנים כפי שקורה היום הם יהיו לשוליים של החברה היהודית וגם נצא לא בסדר.

ובכן, המוזיאון הוא ייצוג של סך כל הכוחות פוליטיים המרכיבים אותו, והתערוכות והמוצגים משקפים את תפיסת העולם של שומרי הסף המוזיאליים: מנהלים, אוצרות ואוצרים, אמנים והתהליכים ההיסטוריים והאמנותיים שעליהם הם מדברים. טל מציג באופן רהוט קולנועית, בשוטים ארוכים, ממורכזים ומפוקסים את האמת העירומה. לא רק יוצרי ומעצבי התוכן יוצרים תוכן. המבקרים השונים מכל שדירות החברה הישראלית באים למוזיאון רואים ומחפשים בו שיקוף של הערכים שלהם. משגיח הכשרות רואה בו מקדש חילוני שאינו נוגע לו, מבקר דתי אחר עם כיפה סרוגה מחפש בתערוכה המציגה את קריעת ים סוף איזכור של פסח, הרסטורטור המוזיקאי מאוזבקיסטן מכניס בו מוסיקה ומקהלה, השומר שהוא גם חזן מתחבר אל המקורות היהודיים שבמוזיאון ומכיוון שהוא כה מגוון והפרספטיווה שלו כה רחבה, יכול כמעט כל אחד למצוא בו משהו שהוא מחפש.

אני הולכת עם הבמאי אחורה אל סרטיו: "בית חלומותי", שעסק במספר משפחות והבתים שהם חלמו להשיג מול הבתים שהם חיים בהם, אל "ילדי השמש" העוסק  בילדים בקיבוץ ובניסוי החברתי שעברו בו, הקיבוץ שהוא סוג של בית מורחב של רן טל. ממשיכה ב"גן עדן" סרט שעוסק ב"סחנה" אותו אתר קייט ונופש הסמוך לקיבוץ של רן טל "בית השיטה" שגם בו נערך סוג של מחקר חברתי לאומי, ועכשיו "המוזיאון". בכל הסרטים עוסק טל במרחב שדרכו הוא בוחן את המרקם האנושי והמרחב הוא זה שבאמצעותו הוא אומר משהו, בדרך כלל רגשי או אירוני, על החברה הישראלית. דרכו יש לבמאי סיפור לספר.

המרחב, ודרכו הבימוי, הצילום והעריכה מייצרים  את הסיפור, וכאן בסרט "המוזיאון" מסופר סיפור לאומי ביד אמן.

 

 

 

 

ראיון עם סאלי אן פרידלנד

כשלמדתי לתואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, רציתי להיות במאית ובמקום שני, מנחה בתכניות טלוויזיה.

הרבה מים זרמו בים מאז… ולשמחתי במקום להנחות תכניות טלוויזיה, הנחיתי תכניות שונות במרכז האתני הרב תחומי ענבל שבו עבדתי. נהניתי במיוחד מקו אירועי הדוקו שערכתי במקום ומהראיונות עם הבמאיות והבמאים השונים, ביניהם סמי שלום שיטרית, דוד אופק, רועי שר, רן טל, עמית גורן, רחל לאה ג'ונס, עדה אושפיז, ועוד רבים וטובים שפרחו מזיכרוני.

רצה הגורל וכשלוש שנים מאז שעזבתי את עבודתי ב"ענבל" חזרתי למקום כמפיקה ומנהלת של להקת המחול סאלי אן פרידלנד, ובאווירה חגיגית במיוחד ריאיינתי את סאלי אן לאחר אחד ממופעינו במקום.

הריאיון עמה נועד לשפוך אור על העבודה "אננומי" שהעלתה, ולתת לקהל הצצה אל עולם יצירת  המחול המודרני והמופשט.

מתחת תוכלו לצפות בריאיון ומתחתיו בקליפ מתוך המופע.צפייה מהנה!

ראיון עם סאלי אן פרי

דלנד

 

פרלוב מול מקאס

השוואה נהדרת בין דוד פרלוב וג'ונאס מקאס עשתה מישהי או מישהו באינטרנט. התרגשתי לפתוח את הקישור ולראות שביססו את המצגת של ההשוואה על שכתבתי בספרי על דוד פרלוב.

דומה הדבר לילד שמגדלים אותו והוא מתחיל ללכת בכוחות עצמו. הספר שלי "הפואטיקה של הבית" לגמרי עושה את זה כבר בהמון מקומות וכל פעם מפעים ומשמח אותי לגלות לאן הוא מגיע.

וגם, הרבה יותר קל לשחרר ספר מאשר ילד.

פרלוב מול מקאס