"המושל", הוא סרט אוטוביוגרפי דוקומנטארי חזק ומטריד שנעשה על ידי דנאל אל פלג, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל שהיא גם נכדתו של צבי אל פלג, מושל צבאי ישראלי באזור המשולש, בשכם, במצרים וביהודה ושומרון. הסרט מתמקד בתקופה שהסב היה מושל אזור המשולש. יש לציין למי שלא ידע או לא זוכר, ששלטון צבאי התקיים במדינה עד 1966. להבנתי מתקיים ביהודה ושומרון עד היום משטר כזה. מטרתו של השלטון הצבאי הוא לשלוט באוכלוסייה אזרחית שאין לה מטרה משותפת עם מטרות תושבי המדינה ובמילים אחרות עם התושבים הערבים.

.

צבי אל פלג, סבה של דנאל, הוצב בתפקיד זה בגיל 24 וזאת כיוון שהיה דובר ערבית. יכולת חשובה, אך מאד בסיסית למושל שתפקידו היה חובק כל. המושל הצבאי היה זה שנתן את התשובה לכל אספקט בחיי התושבים: בקשת אישורי עבודה, עבודה חקלאית, יציאה מהבית בשעות עוצר, חינוך, רווחה, הכל מכל. קל מאד לאדם המקבל את התפקיד הזה ליפול למלכודת החשיבות העצמית ולהרגשת מלכות כל יכולה וצבי אל פלג לא היה מלאך.

הסרט נערך כבר לאחר מותו, אך הוא מתחיל, בראיון שעשתה הנכדה עמו עבור עיתון "במחנה", ראיון שיש בו הרבה ביקורת על התפקיד שמילא הסב. זוהי כתבה שלא פורסמה בסופו של דבר ופרטיה מתפרסמים למעשה לראשונה בסרט. בראיון יש לצבי אמירה ביקורתית מאד על המדינה ועל תפקידו כמושל צבאי, שאני מניחה שהבמאית החליטה להדגיש במכוון, צבי אל פלג אומר שמדינות יודעות להיות מוכנות למלחמה, אך אינן יודעות איך להתנהג לאחר הניצחון. ישראל אינה יוצאת דופן, והוא מתייחס אל תפקיד המושל שהוא מילא, תפקיד קשה אך כוחני מאוד שהוא תוצאה של צורך מיידי וחוסר יכולת של המדינה להתמודד עם השליטה על עם אחר. בסרט, דנאל מראיינת מספר תושבים מן המשולש. חלק מהאנשים שהיא פונה אליהם אינם מוכנים עד היום לדבר מחשש שיבולע להם. אלה שהיא מצליחה להיפגש אתם מתארים את חייהם תחת הממשל הצבאי ודרכם את תפקידו של המושל הצבאי: ביניהם להעסיק מורים לבתי הספר הערביים – רק מורים פרו ישראליים כמובן, תושבים שאיבדו ילדים כי לא קיבלו הרשאה לצאת מהבית בשעת עוצר, תושבים המתארים את טקסי יום העצמאות המאולצים בבתי הספר ועוד.

במאמר מוסגר אומר, שאני מלמדת ב"מכללה האקדמית נתניה", מכללה שרבים מהסטודנטים שבה הם ערבים, חלקם מאיזור המשולש והגליל, וחושבת על איך היו מקבלים תלמידי הערבים הקרנת סרט כזה. אני חושבת שהיה להם מאד לא קל לראות את מה שעברו אבותיהם וגם את ההשלכות שיש לממשל הזה היום. כלומר, ברור שתוצאות הממשל הזה ניכרות ביחסינו עם ערביי ישראל גם היום.

נראה שדנאל הנכדה, מלאה אהבה אך גם ביקורת כלפי סבה, והיא מזכירה לי את מיכל ויץ, שעשתה את הסרט "קופסה כחולה" על סבה יוסף ויץ מראשי הקרן קיימת לישראל שהיה אחראי על קניית אדמות מערבים בדרכים שונות, לא תמיד הוגנות או מוסריות. גם היא, מלאת ביקורתיות כלפי הסב, אך בשורה התחתונה של הסרט מציעה דמות די כל יכולה. סיימתי לראות את הסרט עם הרגשה שהאיש היה גאון, שפעל ללא לאות לטובתנו בדרך היחידה שידע אז וכי תוצאות מעשיו מחזקות את חיינו בהווה במדינה. גם "המושל" מציע לנו לראות את מעשי הסב בצורה מעורבת לאור תפקידו המעורר מחלוקת ובמובן זה שני הסרטים דומים.

הסב, צבי, בתפקודו, מראה כיצד עשה את התפקיד שהוטל עליו, בידיעה שעליו לשלוט ולהשרות פחד על התושבים, אחרת הוא אומר," יתחילו לעוף מטעני צד". הוא עצמו מביע ביקורתיות כפי שהזכרתי על הדרך שבה אנו נאלצים לשלוט על עם אחר שמטרותיו ועמדותיו אינן תואמות את שלנו ואומר במפורש שניתן לשלוט על עם אחר זמן מוגבל בלבד. בסוף הסרט, דנאל שואלת את סבה האם יכול אי פעם להיות שלום? הסב עונה ש"נעשה שלום מחוסר אפשרות אחרת, אם נרצה או לא נרצה, במוקדם או במאוחר נעשה שלום בזקיפות קומה או בזחילה" ולאור המלחמה האחרונה זה אכן נראה כך, כדאי להקשיב לאיש שמכיר את הישוב הערבי לעומק וגם את הניסיון לשלוט בו.

לאורך הסרט שזור סיפור משנה העוסק בסבתה של דנאל,נעמי, אותה לא הספיקה להכיר. מסתבר שצבי שהיה עסוק מאד בעבודתו ולא הרבה לחזור הביתה שידך לאשתו חבר. הוא האיץ בחבר להוציא אותה לבילויים ולפנק אותה. הסידור הצליח מעל ומעבר למצופה, מתחוור ממכתבים שיש לחברותיה של הסבתא כי היתה לה מערכת יחסים אוהבת עם אדם בשם ישראל שהיה גם הוא מושל צבאי, אבל כנראה פחות רחוק או יותר פנוי מצבי. דנאל מראיינת את חברותיה של הסבתא וגם את ילדיה וחושפת מערכת יחסים נוקשה שהיתה עם הסב. נראה שדרך הראיונות היא מנסה להראות כי הכיבוש והממשל הצבאי אינו נפסק בעבודה ומחוץ לבית, הוא נמשך גם בבית בו התקיימה אווירה נוקשה של פחד והשתררות של הסב. אווירה שהסבתא חשה צורך להימלט ממנה אל זרועותיו גבר אחר.

למרות הרומן שהיה כנראה גם ידוע לצבי, הסבתא נשארת בתוך מסגרת הנישואין. גם את זה מנסה הנכדה לברר. דודתה מסבירה, שגם היא הציעה לאם לעזוב את הסב אך הסבתא אמרה שמסיבות כלכליות לא תוכל לעזוב. זה היה גורלן של נשים רבות המתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן ולכן נשארות במסגרת נישואין כואבת. הקושי בחשיפת מערכת היחסים המורכת במשפחה ניכרת בראיונות של דנאל עם אביה ואחותו ומוסיפה נדבך מאד משמעותי לסרט, צריך אומץ ויכולת בימויית לשלב בין ראיונות במשפחה, קטעי ארכיון, ראיונות עם עדים מומחים וצילומים. הסרט ערוך במובן זה כמלאכת מחשבת.

מתוך מערכת היחסים במשפחה, המשילות של הסב, והסבל של הסבתא נעמי, קשה שלא לרדת למסקנות בדבר יחסים במשפחה, המושפעים משליטה בעם אחר. העוול אינו עוצר בחוץ או בשטחים, אלא חודר לכל שכבה של חיינו, כפרטים במדינה. לצערי, הסרט מראה כמה העובדות שנקבעו בשטח עם קום המדינה רלוונטיות גם בימינו.

הסרט מזמין אותנו לחשוב שוב על היחסים שלנו עם ערביי ישראל והשטחים. לצערי הוא מראה לנו ששורשי היחסים מתווים את המצב היום וכי אין לו תשובות. באמצעות עריכה אינטליגנטית ודרך חשיפת סיפור משפחתי קשה, הסרט מראה שהפרטי הוא גם פוליטי והרלוונטיות של הסיפור לצופים הישראלים היא גדולה. ואולי כדאי לנו להקשיב לצבי שטוען שנצטרך לעשות שלום גם אם לא היה מלאך, הוא הכיר היטב את השלטון ואת המערכת הצבאית.

סרט מומלץ למי שרוצה לחשוב. שאפו דנאל אל פלג!

הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2024,

ניתן לצפות בו ב YES VOD.