Palms – תערוכה של המאיירת דניאל קמחי ב"בית חנה" בתל אביב

טוב, אז אני לא אובייקטיבית במיוחד, ולכן איני יכולה לשפוך סופרלטיבים על תערוכת היחיד הראשונה של בתי דניאל קמחי, שנפתחה ב"בית חנה" ברחוב בן גוריון בתל אביב.

אוכל לספר שהתערוכה הייתה בתכנון במשך כחצי שנה לפני היפתחה, כאשר בזמן זה דניאל עובדת על רעיונות שונים לתערוכה ולבסוף יצרה קונספט של מטפחות משי ורדרדות המאכלסות דימויים מתמונות ארכיון של בית חנה המודפסים בחום על גבי ורוד. החום מאזכר את עבודת האדמה של הנשים שאכלסו את משק העובדות הזה והוורוד את הכח הנשי שלהן.

העבודות מעטרות בעדינות את קירות בית חנה וכפי שהן מרפררות ברעיונותיהם לבית ולנשים שעבדו בו, כך יוצרות המטפחות עצמן סוג של תחושת רפרור אל המרחב הפיזי היפה שבו הן נמצאות.

אוצר התערוכה יפתח אילוז כתב עליה יפה בדף המלווה את התערוכה:

"בתערוכה החדשה שלה בבית חנה, המאיירת דניאל קמחי משתמשת בתצלומי ארכיון של בית חנה. מהמבנה עצמו, דרך משק הפועלות שהיה במקום ועד הלוגו המקורי, קמחי מייצרת אוסף של רפרנסים לפעילות ההיסטורית של בית חנה. הדפסת האיורים על מטפחת גם כן מרפררת לפועלות שעבדו במשק ועטו על ראשיהן מטפחות לבנות. בשונה מהמטפחות המקוריות שהיו בצבע לבן, המטפחות שמייצרת קמחי נעות על הסקאלה שבין ורוד לחום, צבעים שמתקשרים לכוח הנשי ועבודת האדמה כאחד. 

שם התערוכה "Palms", מתקיים בכפל משמעות: משמעות המילה באנגלית היא ״כף יד״, שמתקשרת לעבודת הכפיים של העובדות במשק הפועלות המיתולוגי. בנוסף, משמעות המילה היא גם ״דקל״, הסמל של בית חנה במתכונת הנוכחית שלו. 

דניאל קמחי נולדה וגדלה בתל-אביב. דניאל היא מאיירת ומעצבת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. במהלך לימודיה התמחתה באיור ואנימציה, ועבור פרויקט הגמר שלה, יצרה סרטון אנימציה קצר שנבחר להופיע בפסטיבלי אנימציה בארץ ובעולם, והיה מועמד לפרסים. מאז סיום לימודיה, עוסקת דניאל בעיצוב ואיור עבור חברות וסטודיואים שונים."

התערוכה תהיה תלויה מספר חודשים במקום וניתן לבקר בו בין 14:00-20:00.
כתובת: שדרות בן גוריון 75, תל אביב

טלפון:073-324-5731

לפרטים נוספים ורכישה ניתן לפנות לדניאל קמחי: 0545665368

אשמח מאד אם תגיבו!

גוסטב קלימט הלך אתי לצבע טרי

כשהייתי בגיל ההתבגרות היה לי "קראש" רציני מאד על גוסטב קלימט. הרומנטיקה החזקה בציוריו והאניגמטיות הנשית, המרבדים הנהדרים של צבע שיצר סוג של כיסוי לדמויות והתחושה החזקה של מין ויצרים המוקרנים מציוריו משכו אותי מאד. לכן, ואולי מכיוון שראיתי השבוע את הסרט "האשה בזהב" של הבמאי סיימון קרטיס, העוסק בציורו "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך באוואר", שעמד במוקד מאבק להשיבו לבעלת הציור היהודיה מריה אלטמן, משכו את עיני ביריד "צבע טרי" שתי עבודות שהזכירו לי מאד את האסתטיקה של קלימט.

האשה בזהב

הראשונה היא עבודה של יגאל עוזרי, שהוצגה בסדנת ההדפס של כברי, ובמרכזה אשה-מלכה בבגד אדום-שחור דרמטי המוקפת באורנמנטיקה של זהב בוהק.על גבי הבגד מצויירים כתמי צבע שמזכירים מאד את השמיכות של קלימט, כמו כן  מאזכר אותו הזהב וההתמקדות באשה מלכותית המזכירה מאד את "הדיוקן הראשון של אדלה באוואר בלוך ".

העבודה השנייה שהזכירה לי מאד את קלימט היא של מיסו, שהציגה שתי עבודות שנקראו יחדיו "לנהל מאבק פנימי על גבי נייר".  העבודות שלה הן מעין שטיח של דימויים המתחיל בקיר ונשפך על הריצפה. הן מאזכרות מאד את עבודותיו של קלימט בגלל הדימויים המתחברים אחד אל השני ,בשחור לבן דווקא, אך החיבור בין הדימויים, יוצר את התחושה של שטיח  כמו ה"שמיכות" המכסות את הדמויות אצל קלימט. מעניין לראות את ההבדל במסר האמנותי. בעוד שקלימט צייר  את רוח התקופה של תחילת המאה ה20 , את העושר והדקדנס של וינה בתקופה זו, מיסו בשטיח הדימויים שלה מציינת שהציור הוא דרך עבורה להתמודד עם ניצול מיני שחוותה בילדותה, סוג של גאולה ודרך משלה לתאר ולשלוט על אירועי העבר.

צילום : דניאל קמחי

הציור העומד במרכזו של הסרט

צילום: דניאל קמחי

מיסו, לנהל מאבק פנימי על פני נייר

הנשיקה, גוסטב קלימט

היריד הבוקר, המה מאנשים.

מצד אחד משמח מאד מאד שאמנות בישראל מצליחה למשוך כמות כזו של קהל, אך מצד שני זה די הפריע לצפות באמנות ולהנות מהעבודות המצויינות שהוצגו ביריד.

כמי שיודעת שקהל הוא אינו מובן מאליו ושכדי להביא אירועים למודעות ולהביא קהל צריך לעבוד קשה, ניסיתי לפענח את עובדת הגעתם של ההמונים אל היריד. במהלכו, החל חשד קל מתגנב אל לבי. האם האופציה לרכישה של אמנות היא שהביאה את הקהל הגדול הזה? האם גם לגבי אמנות,  התשוקה הצרכנית והקפיטליזם מנצחים? או שפשוט יש כאן אירוע אמנותי מעולה, המציג מגוון גדול מאד של אמנים ויצירות טובים ומעניינים וזה מה שסוחף את הקהל. סקרנית לשמוע את דעתכם!?