האדריכל וההיסטוריון יוסי קליין עברי בראיון בתכנית המעבדה עם גיל מרקוביץ'. בראיון יש שלושה פרקים הראשון מצורף כאן. אורכו של הראיון שעה וחצי. להאזנה לפרקים 2 ו3, יש להקליד יוסי קליין גיל מרקוביץ' המעבדה מי תכנן את תל אביב?
ממליצה להקשיב לראיון מעניין וקולח, תגלו בו הרבה דברים שלא ידעתם על העיר האהובה עלי.
ב29.12.25 יתקיים באוניברסיטת חיפה כנס העוסק בדימויי הארץ בעיצוב, ארכיטקטורה וקולנוע. ישתתפו מרצים מרתקים ויהיה עיסוק בתוכן מעשיר. אני אהיה אחת הדוברות. מוזמנים בחום!
"המושל", הוא סרט אוטוביוגרפי דוקומנטארי חזק ומטריד שנעשה על ידי דנאל אל פלג, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל שהיא גם נכדתו של צבי אל פלג, מושל צבאי ישראלי באזור המשולש, בשכם, במצרים וביהודה ושומרון. הסרט מתמקד בתקופה שהסב היה מושל אזור המשולש. יש לציין למי שלא ידע או לא זוכר, ששלטון צבאי התקיים במדינה עד 1966. להבנתי מתקיים ביהודה ושומרון עד היום משטר כזה. מטרתו של השלטון הצבאי הוא לשלוט באוכלוסייה אזרחית שאין לה מטרה משותפת עם מטרות תושבי המדינה ובמילים אחרות עם התושבים הערבים.
.
צבי אל פלג, סבה של דנאל, הוצב בתפקיד זה בגיל 24 וזאת כיוון שהיה דובר ערבית. יכולת חשובה, אך מאד בסיסית למושל שתפקידו היה חובק כל. המושל הצבאי היה זה שנתן את התשובה לכל אספקט בחיי התושבים: בקשת אישורי עבודה, עבודה חקלאית, יציאה מהבית בשעות עוצר, חינוך, רווחה, הכל מכל. קל מאד לאדם המקבל את התפקיד הזה ליפול למלכודת החשיבות העצמית ולהרגשת מלכות כל יכולה וצבי אל פלג לא היה מלאך.
הסרט נערך כבר לאחר מותו, אך הוא מתחיל, בראיון שעשתה הנכדה עמו עבור עיתון "במחנה", ראיון שיש בו הרבה ביקורת על התפקיד שמילא הסב. זוהי כתבה שלא פורסמה בסופו של דבר ופרטיה מתפרסמים למעשה לראשונה בסרט. בראיון יש לצבי אמירה ביקורתית מאד על המדינה ועל תפקידו כמושל צבאי, שאני מניחה שהבמאית החליטה להדגיש במכוון, צבי אל פלג אומר שמדינות יודעות להיות מוכנות למלחמה, אך אינן יודעות איך להתנהג לאחר הניצחון. ישראל אינה יוצאת דופן, והוא מתייחס אל תפקיד המושל שהוא מילא, תפקיד קשה אך כוחני מאוד שהוא תוצאה של צורך מיידי וחוסר יכולת של המדינה להתמודד עם השליטה על עם אחר. בסרט, דנאל מראיינת מספר תושבים מן המשולש. חלק מהאנשים שהיא פונה אליהם אינם מוכנים עד היום לדבר מחשש שיבולע להם. אלה שהיא מצליחה להיפגש אתם מתארים את חייהם תחת הממשל הצבאי ודרכם את תפקידו של המושל הצבאי: ביניהם להעסיק מורים לבתי הספר הערביים – רק מורים פרו ישראליים כמובן, תושבים שאיבדו ילדים כי לא קיבלו הרשאה לצאת מהבית בשעת עוצר, תושבים המתארים את טקסי יום העצמאות המאולצים בבתי הספר ועוד.
במאמר מוסגר אומר, שאני מלמדת ב"מכללה האקדמית נתניה", מכללה שרבים מהסטודנטים שבה הם ערבים, חלקם מאיזור המשולש והגליל, וחושבת על איך היו מקבלים תלמידי הערבים הקרנת סרט כזה. אני חושבת שהיה להם מאד לא קל לראות את מה שעברו אבותיהם וגם את ההשלכות שיש לממשל הזה היום. כלומר, ברור שתוצאות הממשל הזה ניכרות ביחסינו עם ערביי ישראל גם היום.
נראה שדנאל הנכדה, מלאה אהבה אך גם ביקורת כלפי סבה, והיא מזכירה לי את מיכל ויץ, שעשתה את הסרט "קופסה כחולה" על סבה יוסף ויץ מראשי הקרן קיימת לישראל שהיה אחראי על קניית אדמות מערבים בדרכים שונות, לא תמיד הוגנות או מוסריות. גם היא, מלאת ביקורתיות כלפי הסב, אך בשורה התחתונה של הסרט מציעה דמות די כל יכולה. סיימתי לראות את הסרט עם הרגשה שהאיש היה גאון, שפעל ללא לאות לטובתנו בדרך היחידה שידע אז וכי תוצאות מעשיו מחזקות את חיינו בהווה במדינה. גם "המושל" מציע לנו לראות את מעשי הסב בצורה מעורבת לאור תפקידו המעורר מחלוקת ובמובן זה שני הסרטים דומים.
הסב, צבי, בתפקודו, מראה כיצד עשה את התפקיד שהוטל עליו, בידיעה שעליו לשלוט ולהשרות פחד על התושבים, אחרת הוא אומר," יתחילו לעוף מטעני צד". הוא עצמו מביע ביקורתיות כפי שהזכרתי על הדרך שבה אנו נאלצים לשלוט על עם אחר שמטרותיו ועמדותיו אינן תואמות את שלנו ואומר במפורש שניתן לשלוט על עם אחר זמן מוגבל בלבד. בסוף הסרט, דנאל שואלת את סבה האם יכול אי פעם להיות שלום? הסב עונה ש"נעשה שלום מחוסר אפשרות אחרת, אם נרצה או לא נרצה, במוקדם או במאוחר נעשה שלום בזקיפות קומה או בזחילה" ולאור המלחמה האחרונה זה אכן נראה כך, כדאי להקשיב לאיש שמכיר את הישוב הערבי לעומק וגם את הניסיון לשלוט בו.
לאורך הסרט שזור סיפור משנה העוסק בסבתה של דנאל,נעמי, אותה לא הספיקה להכיר. מסתבר שצבי שהיה עסוק מאד בעבודתו ולא הרבה לחזור הביתה שידך לאשתו חבר. הוא האיץ בחבר להוציא אותה לבילויים ולפנק אותה. הסידור הצליח מעל ומעבר למצופה, מתחוור ממכתבים שיש לחברותיה של הסבתא כי היתה לה מערכת יחסים אוהבת עם אדם בשם ישראל שהיה גם הוא מושל צבאי, אבל כנראה פחות רחוק או יותר פנוי מצבי. דנאל מראיינת את חברותיה של הסבתא וגם את ילדיה וחושפת מערכת יחסים נוקשה שהיתה עם הסב. נראה שדרך הראיונות היא מנסה להראות כי הכיבוש והממשל הצבאי אינו נפסק בעבודה ומחוץ לבית, הוא נמשך גם בבית בו התקיימה אווירה נוקשה של פחד והשתררות של הסב. אווירה שהסבתא חשה צורך להימלט ממנה אל זרועותיו גבר אחר.
למרות הרומן שהיה כנראה גם ידוע לצבי, הסבתא נשארת בתוך מסגרת הנישואין. גם את זה מנסה הנכדה לברר. דודתה מסבירה, שגם היא הציעה לאם לעזוב את הסב אך הסבתא אמרה שמסיבות כלכליות לא תוכל לעזוב. זה היה גורלן של נשים רבות המתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן ולכן נשארות במסגרת נישואין כואבת. הקושי בחשיפת מערכת היחסים המורכת במשפחה ניכרת בראיונות של דנאל עם אביה ואחותו ומוסיפה נדבך מאד משמעותי לסרט, צריך אומץ ויכולת בימויית לשלב בין ראיונות במשפחה, קטעי ארכיון, ראיונות עם עדים מומחים וצילומים. הסרט ערוך במובן זה כמלאכת מחשבת.
מתוך מערכת היחסים במשפחה, המשילות של הסב, והסבל של הסבתא נעמי, קשה שלא לרדת למסקנות בדבר יחסים במשפחה, המושפעים משליטה בעם אחר. העוול אינו עוצר בחוץ או בשטחים, אלא חודר לכל שכבה של חיינו, כפרטים במדינה. לצערי, הסרט מראה כמה העובדות שנקבעו בשטח עם קום המדינה רלוונטיות גם בימינו.
הסרט מזמין אותנו לחשוב שוב על היחסים שלנו עם ערביי ישראל והשטחים. לצערי הוא מראה לנו ששורשי היחסים מתווים את המצב היום וכי אין לו תשובות. באמצעות עריכה אינטליגנטית ודרך חשיפת סיפור משפחתי קשה, הסרט מראה שהפרטי הוא גם פוליטי והרלוונטיות של הסיפור לצופים הישראלים היא גדולה. ואולי כדאי לנו להקשיב לצבי שטוען שנצטרך לעשות שלום גם אם לא היה מלאך, הוא הכיר היטב את השלטון ואת המערכת הצבאית.
סרט מומלץ למי שרוצה לחשוב. שאפו דנאל אל פלג!
הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2024,
ניתן לצפות בו ב YES VOD.
אמש, צפיתי בסרטו המרשים של בריידי קורבט "הברוטליסט". שלוש וחצי שעות שמסמרו אותי לכיסא והותירו אותי לאחריהן כמי שעברה מסע. מסע דרך חייו של איש אחד, האדריכל לאסלו טות'. הדמות היא דמות מומצאת כך שאין טעם לחפש את אותה בויקיפדיה. הסרט משלב שתי אהבות גדולות שלי: קולנוע ואדריכלות ומצליח מאד להעביר מסר מעניין הקשור לשניהם. בנושא האדריכלות הוא מעביר אותנו מסע של אדריכל אל עבר יישום חזונו האדריכלי ומבחינה קולנועית הסרט מצליח להעביר אותנו מסע סיזיפי כנגד כל הסיכויים של דמות. הסרט, אם כן הוא שילוב של חזון אדריכלי ודמות שמצליחה לממש אותו. וכך נוצרת אל מול עינינו דמות "מצליחה". דמות שמגשימה את חזונה למרות המכשלות האיומות שעומדות בדרכה וככזו היא דמות קולנועית הירואית.
הטריילר של הסרט
לאסלו טות', האדריכל, גיבור סרטו של קורבט, הוא איש שגורלו לא שפר עליו, הוא יהודי הונגרי העובר את מלחמת העולם השנייה ומגיע לבוכנוואלד, שורד את המחנה ומגיע חסר פרוטה לארצות הברית. כל המסע הזה באוניה ולאחריה עד שהוא מגיע לבן דודו, הוא מבחינה קולנועית מסע שחור של הדמות בתוך עולם קאוטי. כשהוא כבר מגיע אל יעדו, אנחנו מזהים את המקום לפי מבט הפוך אל פסל החירות. השוט הזה לוכד כסמל את המסע של טות' בארצות הברית. לאסלו מגיע אל בן דודו בפנסילבניה, זה משכן אותו במחסן של חדר התצוגה של חנות הרהיטים שבבעלותו, אך לא מספק לו אוכל. המסכן נאלץ לזון את עצמו מבתי תמחוי שלפעמים, אין בהם מספיק אוכל. לא אספר כאן את כל הסיפור של הסרט, כי בשביל זה כדאי ללכת לראות אותו. אבל, אספר שלאסלו מצליח להביא לארצות הברית את אשתו האהובה ואת אחייניתו, והוא אף מקבל על עצמו בדרך פלאית לבנות עבור עשיר מופלג, וואספ (WASP ראשי תיבות ל, White Anglo-Saxon Protestants or Wealthy Anglo-Saxon Protestants) , בשם האריסון, בניין ענק בראש גבעה מרוחקת. בניין שאמור לשמש כמרכז קהילתי ובסופו של דבר הופך להיות כנסייה. הבניין הוא מימוש החזון של לאסלו שהינו בוגר בית הספר של הבאווהאוס ובונה בפנסילבניה מעין מקדש מודרני. אני לא ממש בטוחה שהמבנה הזה שהולך ונבנה לנגד עינינו בסרט הוא מבנה ברוטליסטי כפי שמתבקש משם הסרט. כדי לענות על השאלה הזו עלינו להבין מהו ברוטליזם.
הברוטליזם באדריכלות הוא זרם ארכיטקטוני שהיה נפוץ בשנות ה50-70 של המאה הקודמת. לפי הזרם הזה הבנייה צריכה להיות עירומה. כלומר, על הבניין להישאר ללא חיפוי ועדיף שהוא יישאר במערומיו. בטון חשוף הוא סימן ההיכר הכי משמעותי של הסגנון. משמעותו של המבנה החשוף הוא להביא את "האמת של הבניין" אל האור. גם בישראל יש מבנים רבים שנבנו בהתאם לרוחו של הברוטליזם, למשל בניין עיריית תל אביב, בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, מושבו של החוג לקולנוע, ספריית סוראסקי שגם היא באוניברסיטת תל אביב, בניין עיריית בת ים ובאר שבע ועוד רבים אחרים. הסגנון הברוטליסטי אהוד על ידי אדריכלים, אך כסגנון בנייה הפך לשנוא על הקהל הרחב והמבנים של הברוטליזם בגלל הצורניות הבולטת שלהם ובגלל מראם החשוף והייחודי, הפכו למבנים שלא ניתן להשמיש למטרות מגוונות ורבים מהם נזנחו. הם נחשבים בינינים מכוערים במיוחד.
לאסלו לא בנה מבנה ברוטליסטי בסרט, אם כי ברור שבנה מבנה מודרניסטי. מבנה שמדגיש את הצד הצורני של הפרוייקט ופחות את הצד השימושי, הבניין הוא מבנה המבטא את חזונו של האדריכל. במרכזו יש מקדש עם מעין מזבח של שיש קאררה שלאסלו נוסע עם האריסון להביא מאיטליה, למעלה יש גג המכניס את האור כך שבצורה מדוייקת ייראה צלב על המזבח בשעות מסויימות. ובקומה תחתונה יש בו חלק עם עמודי פטרייה מסוג שניתן לראות גם היום מתחת לקומפלקס המבנים של מרכז גולדה בתל אביב. כל אלה, הם ציטוטים של מבנים ידועים מתולדות האדריכלות, למשל "כנסיית האור" שבנה האדריכל טדאו אנדו עם צלב מאור, (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A8), או שיש הקאררה, שכמו הגאון מיכלאנג'לו טות' נוסע לחצוב פלח מיוחד, או עמודי הפטריה למרגלות המבנה, המאזכרות את עמודי הפטרייה שתכנן פרנק לויד רייט בבניין ג'ונסון וקס בויסקונסין, ב"חדר העבודה" של הבניין.
The large work area at the Johnson Wax Building, headquarters of the S.C. Johnson and Son Co., Racine, Wisconsin
הציטוטים האדריכליים הם רק חלק מהחידה הגדולה שהסרט חד והיא לאיזה אדריכל בהיסטוריה של האדריכלות מתייחסת דמותו של לאסלו טות'. יש המייחסים את דמותו למרסל ברויאר, אדריכל הונגרי שהיגר לארה"ב, למד בבית הספר של הבאווהאוס ויצר את הכסאות המפורסמים צסק"א וכיסא וסילי, בדומה ללאסלו שמעצב בתחילת דרכו באמריקה רהיטים קלי משקל. דמותו מתייחסת כנראה גם לאדריכל היהודי ללואי קאהן, שהוכר כגאון בחייו ובנה פרוייקטים מודרניסטיים במופגן. אך לטעמי, דמותו של טות' מתייחסת במיוחד לגיבורים קולנועיים. זוהי דמות שכמו רוקי, האזרח קיין, הסנדק ועוד גיבורים אלמותיים של הקולנוע, מצליח להגיע לגבהים, להתגבר על הקשיים ולהצליח. לא בלי מחיר כמובן, אצל לאסלו טות' המחיר הוא התמכרות, פגיעות עצומה, פגיעה בבני משפחתו ומצב גופני קשה.
כיסא צסקא בעקבות מרסל ברויאר
כיסא וסילי בעקבות ברויאר
מדוע קוראים לסרט הברוטליסט, אם הבניין והחזון של לאסלו אינו ברוטליסטי בהכרח?. המשמעות הזו מתייחסת לסגנון האדריכלי, אך בסרט הזה הפירוש של ברוטליסטי (ברוטלי משמעו אלים מאד, בוטה, קשה לעיכול, חשוף) מתאים יותר לחיים של הדמות הראשית, ואולי לחיים של כולנו. הדמות הזו שעוברת דרך שואה, הגירה, פרידה כפויה מבת הזוג, התמודדות עם בת זוג נכה, ניסיונות חוזרים ונשנים לממש את עצמו בצורה טוטאלית, גם במחיר של להיות בקשר עם אנשים שפגעו בו, הברוטליות היא הדרך שבה החיים התייחסו אל גיבור הסרט ופחות הברוטליזם כסגנון בנייה. המבנה שהולך ונבנה בחלק השני של הסרט, הוא מבנה מודרניסטי, שאין לו דווקא מאפיינים ברוטליסטיים. למרות שלא הושלם בסרט, די ברור שהוא אינו מציג בטון חשוף. המבנה הוא ברוטלי בכך שהוא הפך את הדמויות המרכזיות של הסרט לקורבנות שלו והוא עצמו הפך למעין קבר. מקום שאיש לא רוצה לשהות בו, מקסימום למצוא בו מקום למות שזה מה שעושה גיבור המשנה האריסון. הברוטליסטיות מתייחסת למאפייני הגיבור הקולנועי, יהודי, שעומד חשוף מול פגעי העולם באומץ.
היהדות היא נושא מרכזי בסרט ובדמותו של לאסלו טות' ואי אפשר לומר שהסרט מנותק מישראל. הסרט מתחיל באחייניתו של לאסלו הנאבקת באימי השואה, ממשיך בקטע סרט המתאר את הקמת המדינה ומסתיים בז'ופיה, האחיינית הנואמת בביאנלה לאדריכלות בונציה, התערוכה החשובה ביותר של אדריכלות בעולם. ז'ופיה, האחיינית, עברה לחיות בישראל וכנראה שגם משכה את טות' ואשתו המסורה לבוא לגור בה. היא מחליטה לבוא לחיות כאן בשנות ה50 מתוך מסירות לעם היהודי וזאת למרות התנגדות הוריה המאמצים לאסלו וארז'בט. הדמות שלה מחברת את החלקים של טות' אל יהדותו ושליחותו שאינה מנותקת מיהדותו. רק אירוני הוא שהחזון של טות' היהודי מתגלם בדמותו של מבנה נוצרי. אם כי לקוראים הישראליים אספר שבארצות הברית אין כזו הפרדה וניתוק בין היהדות והנצרות וכשחייתי בארצות הברית לימדתי עברית ותרבות יהודית בבית הכנסת הרפורמי ששכן בבניין שהיא חלק מהזמן בית כנסת וחלק מהזמן כנסייה.
האם כדאי לראות את הסרט? ובכן, ללא ספק. זהו סרט שדורש מהצופה רבות, הוא דורש להקדיש כארבע שעות לצפייה, הוא דורשני מאד במהלך הצפייה ולא יוצאים ממנו בהרגשה נפלאה. אך הוא מעורר מחשבה, ומעביר את הצופה חוויה חזקה. לטעמי, אלה מהסיבות שהקולנוע והאמנות מתקיימים. רוצו!
אוצרת: כרמל גוטליב קמחי
ביום רביעי הקרוב תיפתח במרכז ספיר תערוכה חדשה באוצרותי.
זוהי תערוכה המתמקדת באספקטים שונים של הוויה וקיום אנושי ונשי.
האמנית בחרה בטווס כסמל וכמייצג של דיוקן עצמי רב פנים. היא נוטלת את הייצוג הזכרי ההדור של הציפור כמאפיין לנשיות שיש בה עוצמה, צבעוניות, רוחניות, יופי, גאווה, כבוד, הוד והדר, אך גם מפנה את מבטנו בעבודתה אל אספקטים נוספים בהתבגרות, בהם בשלות ועסיסיות, קמילה, אובדן, אכזבות וכאב.
סמליות נוספת המופיעה בעבודתה של תמר היא ההתהדרות הטווסית של ימינו בעידן הרשתות החברתיות, בהן כולנו נחשפים, רוטטים מעונג, מחזרים אחר לייקים, ומצלמים סלפי בלי סוף. אנו מציבים עצמנו במרכז, בעידן בו נעלמו הבושה וההצנע לכת, ושולטת חשיפת כל טפח הקשור בכל היבט בחיינו. שינוי זה מהווה ניגוד מרכזי לילדותה ונעוריה בקיבוץ, בהם המוסכמות החברתיות היו של פשטות, צניעות, חוסר התבלטות, העדפת הכלל על הפרט, חיי עבודה ועמל.
בחירת הטווס כמייצג שורשים גשמיים וחיבור חזק לאדמה, אך גם רוחניות ופנטזיה, צבעוניות וססגוניות איננה מקרית,
תמר פלג וולך מתייחסת במילותיה לעבודתה:
"בעקבות צילום של טווס על רקע קיר וסורג שצילמתי בפורטוגל, וכהמשך לסדרת עבודות שיצרתי במסגרת כיתת אמן, התחלתי ליצור את הסדרה "להיות כטווס" המורכבת מזיכרונות ילדות מוקדמים, שורשים, חיבור לאדמה ומנגד מעוף ופנטזיות צבעוניות, -שהם אלמנטים חזקים שמלווים אותי שנים רבות. זיכרונות משמעותיים מילדותי הם צריחות הטווסים שבישרו את דמדומי הבוקר כילדה בקיבוץ, והכניסה לבית הוריי שבה היו תלויים אריחי קרמיקה ארמנית בהם דמותו של טווס.
טווס מסמל עבורי יופי אינסופי, מלכותיות ואצילות ,גאווה הדר וכבוד ואת הרצון להיראות.
מופע פתיחת מניפת הזנב שלו , עם הרטט והרשרוש המלווה אותו הוא מעין ריקוד אקסטטי, מיני, סוחף, מרתק, ומשכר- שקשה להתיק ממנו את המבט. זנבו המפואר המתנהל מאחוריו מזכיר לי את רעמת השיער שלי שהיא כוחי, נשיותי, אך כיום מסמלת גם אובדן, והתמעטות.
השראה משמעותית נוספת עבורי היא עולם האופרה שהוא נדבך מרכזי בקריירה המקצועית שלי, מהותו הגרנדיוזית, העושר החזותי, הצבעוניות רבת הגוונים והיותו גדול מהחיים, מזכירים לי במידה רבה את המהות הטווסית.
זו מופיעה לאורך ההיסטוריה האמנותית והתרבותית:
הטווס היה וכנראה ימשיך להיות מקור למשיכה, הערצה, הוד והדר. והתערוכה הזו היא חלק והמשך למסורת אמנותית ותרבותית.
פרטי ההתקשרות לפרטים נוספים ורכישת עבודות:
תמר פלג וולך אוצרת: כרמל גוטליב קמחי
0544500990 0509416164
Waben100@gmail.com carmel_ki@hotmail.com
מוזמנים בחום לפתיחה! נתראה!
ישראל 2022 | 90 דקות | עברית, גרמנית | תרגום לעברית
ובאמת מה בין אהבה למלחמה? על הקו הזה מתקיים סרטו החדש של הבמאי רן טל הנפתח במלחמה, עם צילום יפהפה של אתר שקי חול ותחמושת ומסתיים באהבה, עם סרטון של ארנה, אשתו של מיכה בר-עם ובפס קול תיאור אוהב שלה. בשתי הסצנות יש הערצה של יופי, בהתחלה, זוהי הערצת היופי שבמלחמה ובסוף זו הערצת יופיה של אשתו והאהבה שהוא חש כלפיה. בשתי הסצנות עולה דמותו של מיכה בר-עם, קודם כאמן טוטאלי, צלם המאמין ביכולתו לשנות ולהשפיע בעזרת מצלמתו-אמנותו ובשנייה הטוטאליות שבזוגיות עם אשתו והערצת יופיה כביטוי לאהבה זו.
הפריים הפותח את הסרט, הוא פריים יפהפה. בפס הקול ,בר-עם מדבר על הצייר גויה שכבר זיהה את היופי שבמלחמה. פריים הפתיחה מספר את סיפור הסרט בזעיר אנפין, בפריים אחד ובמשפט אחד. כפי שלמדתי אצל מורי ורבי הנרי אונגר, בכל סרט טוב, כבר בפתיחה, תהיה פרזנטציה של נושא הסרט וכאן זה ממש כך: זהו סרט על הצלם מיכה בר-עם העוקב אחר צה"ל ומלחמות ישראל ומציג אותם בפריימים מרהיבים.
הסרט מציג 1341 פריימים מהארכיון של הצלם הותיק. דרך הצילומים האלה ופס קול שבו משוחח רן טל עם בר-עם, אשתו וילדיו, הסרט מספר על האיש, היחסים בינו לבין אשתו, על 60 שנה בתולדות מדינת ישראל ועל חמש מלחמות. ברוב הסרט, רן טל משתמש בטכניקה שבה הדובר, אינו נראה, הצופה מתוודע לצילומים של מיכה ברעם ושומעים בפס הקול אותו ואת אשתו וילדיו מספרים על התצלומים. זוהי טכניקה שכבר השתמש בה רן טל ב"מוזיאון", "בית חלומותי", ב"ילדי השמש" ועוד. השימוש בטכניקה הזו נעשה כאן בצורה וירטואוזית, זהו מכשיר השאול מהרדיו או מהעולם המוזיאלי והדיגיטלי, אך כאן הוא יוצר בעזרתה עולם קולנועי מפתיע ביופיו, עוצמתו ובעניין הרב שהוא מצליח לעורר.
אחד האתגרים העומדים בפני יוצרי קולנוע דוקומנטארי הוא לעסוק בנושא שבו הגיבורים אינם בין החיים. ידוע כי קשה מאד להציג את הנושא בצורה חווייתית, ולצורך כך, ממציאים דרכים שונות ומשונות להצגת אירועים מן העבר שבהם ישנם משתתפים מתים. לדוגמא, ניתן להצביע על הסרט "אהבה זו לא היתה" שזכה בדוקאביב לפני שנתיים ובו הבמאית מיה צרפתי גייסה אנימטורית שיצרה סצנות מומחזות העשויות מקרעי תמונות על מנת לספר על האירועים שבין קצין הגרמני המתאהב באישה יהודיה במחנה ריכוז. לעומתה, כאן, יש לבמאי רן טל גיבור חי, שהוא בוחר שלא להראות אותו במרבית הסרט. בסופו, ישנם כמה פריימים שמראים אותו ואת אשתו בכל זאת. ולכן, יש כאן איזו הצהרה של במאי ושליטה מרשימה באפרטוס הקולנועי. זוהי בחירה שפעמים רבות עשויה להשליך את הצופים אל שיעמום מוחץ, אך בסרט הזה אין רגע דל. רן טל מצליח ליצור קצביות, תנועה ודינמיות על המסך, והפריימים של ברעם, הם כה מעניינים ופוטוגניים שאני כצופה נשביתי בהם ובתוכם. הדינמיות עובדת בטנגו שבין התמונה לפס הקול הנארגים יחד כגוף אחד מפענחים ומפתחים נושאים ואירועים היסטוריים אחד אחרי השני. אנחנו מקשיבים לקולו של מיכה ברעם ולקולה של אשתו מספרים לנו את סיפור חייו של מיכה, הרוב נעשה בצורה לאו דווקא לינארית, אלא עוקב אחר נושאים שברעם צילם ותמונות שפרסם. ההקשרים בין הסצנות הן לרוב נושאיות וזה נעשה בכישרון. כמו למשל קישור ויזואלי בין חיילים לדוגמניות, או המשיכה לסכנה בצבא לבין המשיכה אליה בחיי הלילה של תל אביב.
בר-עם ידוע כצלם מלחמות ומעיד על עצמו כי היכן שצה"ל היה, גם הוא רצה להיות, אלא שהוא גם מעיד כי ההתקרבות אל הסכנה מעצימה את תחושת החיות ,וכי לדבריו הא צילם את "מה שקרה כאן". הוא עשה זאת כשיגרה כי כנראה היה מאד מקובל על חוגים שונים בצבא עד כדי כך שבאחד המבצעים ראו אותו חיילי צה"ל העומדים להיכנס ללבנון והציעו לו להתלוות אליהם, משהו שהיה אסור.. מיכה הצטרף, אך הכח הותקף ויצא בשן ועין מאיזור הקרב, לאחר האירוע, המשטרה הצבאית הגיעה לביתו והוא נעצר בעוון פעילות בלתי חוקית ובגידה במולדת. מדוע מאוזכר האירוע בסרט? אני מאמינה שעל מנת להסביר עד כמה היה מקובל על כוחות צה"ל, כמה אומץ יש לו וגם כמה הוא בעצם נאמן למדינה, כי כנראה שלא בילה בכלא זמן רב.
הדמות של בר-עם העולה מהסרט היא של צלם טוטאלי, אדם המסור בכל מאודו לעבודתו. מי שמתארים אותו ככזה הם ילדיו ואשתו ארנה. הילדים מתארים הורים שפחות עסוקים בענייני הבית ויותר עסוקים בעבודת האב. אחד הקטעים הקשים להקשבה, הוא כאשר אחד הילדים מתאר שבביתם לא היתה אף פעם תחושת רגיעה וכי פעמיים בשעה, הושמעו החדשות בקולי קולות, לדברי הבן, כדי להזרים אדרנלין בחיי היומיום. ובעצם להשרות את אווירת העבודה. האב, היה נוכח- נעדר. גם כאשר צילם את חיי הבית , הילדים והמשפחה, הוא למעשה מסיים שאריות של פילם שהשתמש בו לעבודה, או כאשר אחד הילדים מסתבך בבית הספר, הוא מתלווה אל אביו לצילומים והאב מפקיר אותו לגורלו עם צלמים אחרים בעוד שהוא עצמו מסכן את חייו בחזית הצילום.
לכל אורך הסרט, שזור הרעיון שבר-עם רואה עצמו סוג של לוחם. כאילו הצילום הוא סוג של לחימה וקרב, כמו גם אמצעי להשפיע על המציאות. את העובדה הזו הפנימו גדולי האומה, רבין, פרס, גולדה, בגין, אריק שרון, שכולם התמסרו לעדשתו ולדברי אחד הילדים הבינו איך הצילום יכול לשרת אותם וגם לשנות היסטוריה. אני חושבת שעם התבגרותו הוא מגלה בסוג של אכזבה כי ההשפעה של עבודתו מוגבלת, ישנה אכזבה גדולה לגבי המקום שאליו פונה ישראל בימינו, וכי היכולת שלו בגילו היום להשפיע היא נמוכה.
מעניינת במיוחד וראויה להערכה היא גישתו של הבמאי רן טל, אל אשתו של בר-עם ארנה, זו עולה מן הסרט כשותפה מלאה ליצירתו של מיכה בר-עם, אשר כמו גבר מסורתי, יוצא לצוד חומרים מחוץ לבית ואילו היא בבית, מארגנת, מפיקה, אוצרת את החומרים, אחראית על הפרזנטציה. טל, מכיר בהשפעתה ויכולתה של ארנה על העבודה של מיכה ברעם ובתרומתה. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל דוק-אביב היה סשן של שאלות ותשובות עם רן טל שם סיפר על כך שבני הזוג עסוקים טוטאליות בעבודתם, שהם עסוקים יחד בתערוכה שתתקיים בהמשך לסרט במוזיאון תל אביב, וכי העבודה של בר-עם היא לגמרי גם העבודה של ארנה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, טל בוחר לסיים את הסרט עם וידאו בהילוך איטי של ארנה הנראית דרך עדשתו של בר-עם ובו הוא מכריז על אהבתו אליה. העבודה הזו, הטוטאליות הזו היא מלאכת האהבה של הזוג הזה. וזו סוג של ירושה שהם מנחילים לנו הצופים.
1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה, מומלץ מאד לראות בערוץ יס דוקו, או באחד הסינמטקים הקרובים אליכם.
התערוכה ״לצלם ולשכוח. רן טל אחרי מיכה בר-עם״, אוצר נעם גל תוצג במוזיאון תל אביב.
ב7.10.21 תיפתח תערוכה חדשה של האמנית המוכשרת סמדר בונן באוצרותי.
הציורים בתערוכה "התבוננויות" מביאים לידי ביטוי שני מרחבים יצירתיים בעולמה של סמדר בונן, שני מצבים של התבוננות.
התערוכה מציגה התחבטות יומיומית בשאלה על מקומה של הציירת בשיח האמנותי, בהשתייכותה לערוץ מסוים של ציור פיגורטיבי. האמנות בדרכה המיסתורית, מאפשרת לבטא עמדות, חוויות וביקורת באמצעות השימוש בדימויים. עיקר עניינה של סמדר בונן הוא באופן בו העולם התרבותי ככלל וההיסטוריה העשירה של האמנות בפרט, מתווים את אופן ההתבוננות של צופה בילדות-נערות-נשים. קירות המוזיאון מלאים בדימויים שלהן: הן קדושות, קרות, מרוחקות, או לחילופין חושניות, פתייניות, קטלניות. סל דימויים זה משמש כקרקע לדיון בנשיוּת, אימהוּת, יַלדוּת, והתבגרוּת בשלבים שונים של החיים. היא בוחנת את הנושא מזוויות הסתכלות שונות ומנסה לשפוך אור על האופן בו אותה היסטוריה, אותה תרבות, מעצבת את אופן ההתבוננות של הציירת בעצמה.
מנגד, ישנם ציורי נוף, שהם פועל יוצא של התבוננות המתגייסת להוויה של הרגע. עניינה בביטוי התופעות הוויזואליות הספציפיות בשעה מסוימת במקום מסוים. מקום בו ה"אני" נחה לרגע ומתמסרת לעיסוק בצבע, בצורה, במשיכת מכחול.
פרטים ביוגרפיים:
סמדר בונן, ילידת 1977, גרה ועובדת בקיבוץ נען.
לומדת בתכנית הבינתחומית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, בסטודיו התחנה אצל ארם גרשוני, באטלייה של הצייר ארז אהרון, בסדנת אמני הקיבוץ, בסמינר הקיבוצים לתואר ראשון בחינוך יצירתי ובתיכון תלמה ילין במגמת אמנות פלסטית.
נשואה ואם לשלושה.
תערוכות :
2016 תערוכת יחיד בגלריה לאמנות קיבוץ נען.
2015 תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.
2014 "לחם ושושנים", תערוכה קבוצתית.
2012 תערוכה קבוצתית סדנת אמני הקיבוץ.
2004 תערוכת יחיד, גלריה לאמנות קיבוץ נע.
אי מהות- סמדר בונן, צילום: סמדר בונן
"לילות קיץ" סרטו הדוקומנטארי- פיוטי של אוהד מילשטיין עוסק בחודשיים בחייו של עלווה, בנו בן שש העומד לעלות לכיתה א'. הסרט מתחיל עם תחילת החופש הגדול מהגן ומסתיים ביום הראשון בכיתה א'. הסרט מפתיע בסגנונו, בנושאו, בעולם שהוא מציג, שהינו עולם דומסטי מעוצב ויפה שבמרכזו עלווה, ילד אינטליגנטי ומפותח במיוחד ויחסיו עם אביו, סבו וסביבתו.
לא מפתיע שבשנת הקורונה זוכה פסטיבל "דוק אביב"2021 הוא סרט שעוסק ביחסים בתוך המשפחה, בהתכנסות בבית, בעולמו של ילד בן שש. אנו מצויים בתקופה של התכנסות והאמנות שהיא מראה של החיים או אולי מקדימה את זמנה מבטאת את רוח התקופה.
"לילות קיץ" הוא סרט על נושא שהוא מקור לא אכזב לעולם הקולנוע והספרות, סיפור חניכה של ילד/נער דרך סיפור הקשר שבין אב לבן. הנשים בסרט, חצי מהמשפחה הקטנה הזו, נעלמות כמעט לחלוטין, כמו תמיד בעולם הפטריארכלי, האם מבליחה לעתים כאשר היא מסדרת עם בנה את התיק לקראת בית הספר, או כאשר היא עוזרת לו לארוז מחברות וספרים והאחות הקטנה מופיעה מעט מאד. תפקיד הנשים הוא להאיר את הדמויות הגבריות המרכזיות. למרות הנושא הגברי, בכל זאת, מדובר בסרט העוסק בעולם פרטי מאד, במרחב הביתי וזה הקרוב אל הבית, זהו עולם שעשוי להיות משמים מאד דרמטית, אך הסרט לא משעמם לדקה.
איך יוצר מילשטיין עניין? נתחיל באלמנט ההצצה, אותו ניצוץ מסקרן המציף את חיינו בתכניות הריאליטי, בניגוד לתכניות הריאליטי שיש בהן הצצה וולגרית, קיצונית, ההצצה כאן היא מעודנת. העידון מושג על ידי צילום ברמה מאד גבוהה, מסוגנן ובהיר היוצר כמעט כמו באמנות פלסטית משטחים בהירים וחלקים. הצצה באתר של אוהד מילשטיין מראה שהוא עצמו צלם, וצילומיו הקודמים מתכתבים עם הצילום שלו בסרט זה. מעורר השתאות לראות את הסדר והניקיון המופתיים של דירת המשפחה. נדמה שרמת ניקיון וסדר כזו אינה מתיישבת עם שני ילדים קטנים שיש להם נטייה לבלגן וללכלך, אך הם מתכתבים עם הסגנון הצילומי של מילשטיין שכאמור ניתן לראות באתרו. הבהירות והיופי של הצילומים מושלמים על ידי המוסיקה המותאמת לצילומים, פעמים מוסיקה קלאסית ולפעמים מוסיקה א טונאלית, המוסיפה להדגשה האמנותית של המצולם וליופי והפיוטיות המצולמת.
גם עלווה הוא מעניין ובמיוחד מעניינת יכולתו להעלות ולעסוק בנושאים פילוסופיים בדבר מהות החיים. עלווה מתעניין איך ילדים באים אל העולם, מה יקרה לאביו כאשר הוא עצמו יהיה בן 86? האם הוא עדיין ירצה לחבק את אביו כשיהיה בן 40? או בעצם מה יקרה ליחסים הקרובים שלהם כאשר הם יתבגרו? האם יהיה כמו סבא שלו? האם יש לו אומץ? האם גם הוא יצליח לספר את עצמו ואת בנו, כפי שאביו מספר אותו? בסרט יש סצנה ארוכה שבה אוהד מספר את בנו ואחר כך את אביו. בשתי הסצנות יש אינטימיות גדולה בין האב לבן, אך לא ניתן להתעלם ממשמעויות התספורת. הראשונה מרפררת לשמשון הגיבור ולכך שגזירת מחלפותיו ביטלה את אונו, ואם באון גברי מדובר, קשה שלא לחשוב על גזירת ברית המילה, שאנו מעוללים לבנים בעולם היהודי ובכך מכניסים אותם אל החברה הגברית של השבט היהודי.
ואם מדובר בשבט, קשה שלא לשייך את עלווה הבלונדיני, אל המיתוס הישראלי של "הוא הלך בשדות" אל הצבר הבהיר, האשכנזי, העובד בשדות, החייל האמיץ. עלווה הוא קצת שונה כיוון שהוא ילד ואוהב לרקוד, מדליק לעצמו מוסיקה, לובש מכנסי טייץ ורוקד לו בבית, אוהב לצייר, ואמא שלו אף קונה לו במיוחד סינר ציור, אבל הוא גם אוהב להשתולל, והוא מצולם המון בחוץ, בטיולים, בים, באגם, ברחוב. כך הוא מאומן לשלוט במרחבים החיצוניים. מאפיין חשוב של גבריות.
כבר בגילו הצעיר עלווה מתאהב. אהבה ילדותית מתוקה. אביו שואל אותו איך הוא יודע שהוא אוהב את שכנתו אליזה. התשובות של עלווה הן מופת לפיענוח משמעותה של אהבה, וסימן קריאה גדול לכך שיש לנו סיבה טובה להקשיב לבני השש. הוא אומר שהוא אוהב לראות אותה, אוהב את איך שהיא מסתכלת עליו, הוא אומר:
"אני רוצה להיות קרוב אליה, מה אני יכול לעשות כדי לקרב אותה אלי?"
אוהד: "אני לא יודע, נראה לי שפשוט תהיה מי שאתה. אתה מתרגש כשאתה לידה?"
עלווה: "כן, אני מרגיש את זה. הלב שלי דופק חזק"
אוהד: "זה סימן טוב, סימן שהוא עובד."
עלווה ממשיך את השיחה, על רקע צילומי טבע מרהיבים של שוויץ:
אבא, "היית פעם בגן עדן"?
אוהד: "לא",
"אבל אם פעם אגיע לשם לפניך אחכה לך ואחזיק פרח".
עלווה: "ואם אני אגיע לפניך, אחכה לך בכניסה"
אוהד: "איך אני אזהה אותך?"
עלווה: "אני אחזיק נוצה".
"של טווס".
אלה רק שתי דוגמאות מהדיאלוג המכמיר שבין האב לבנו.
מערכת היחסים המיוצגת בסרט כוללת גם סוג של הערצת הילד, או הענקת מקום המבוגר החזק יותר. בהקשר זה, מים תופסים מקום חשוב. עלווה, אביו וסבו מצולמים בים, בתוך המים ומחוצה להם. עלווה ואביו אף נוסעים לשוויץ ושם עלווה מצולם במבחן אומץ של קפיצה ממקפצה גבוהה אל מימי אגם. בסרט לא רואים את עלווה קופץ, אך המקפצה מעלה נושא שעובר כחוט השני בסרט והיא השאלה, מי שומר על מי, האב על בנו או הבן על אביו? על המקפצה האב אומר לבנו שהוא חזק ממנו ולכן הוא יכול לקפוץ. אלה רגעים אינטימיים יפים של חשיפה עצמית, היוצרים ברית של אמון עם הצופים.
כל הקשרים והרגישויות הגבריות האלה מובילות לחשיפה של הסבא רבא "הקדוש" והוצאתו מהארון. התמונה שלו חיכתה שנים בארון כיוון שלדברי הסב לא היה מקובל אצלם לתלות תמונות של אנשים מתים. לכבוד הסרט, הסב מוציא את התמונה מהארון, מנסה למסגר אותה (ללא הצלחה) שולח אותה למסגור ותולה אותה על הקיר. סימבול אולי ליכולת שלהם להוציא את היחסים הגבריים אל האור.
ההוצאה אל האור של היחסים האלה מתקשרת אל מטרת הסרט. כאשר ג'ים ליין, בספרו "הסרט האוטוביוגרפי דוקומנטארי באמריקה" ממפה את סוגי הסרטים הללו ומחלקם למוטיבציות שונות להפקת הסרט. נדמה שבמקרה זה, הסרט מתאים לקבוצת הבימאים היוצרים פורטרט אוטוביוגרפי שמטרת סרטם היא הנכחה של עצמם ושל שושלתם, בדומה לז'אנר הווידויים שבספרות. ואכן מתוך הסיפור זה מתבהר. מילשטיין, למרות שמעמיד במרכז סרטו את בנו, עוסק למעשה בשושלת הגברית של המשפחה. על ידי חשיפה של הבית, פעילויותיהם, השיחות המקסימות שלהם לפני השינה, החרישיות והאינטימיות שבשיחותיהם, והסגנון היפהפה של הצילום,נדמה שאומר, אנחנו כאן, אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מקסימים. בואו תראו כמה!
באנו, ראינו, התרשמנו ולא רק אנחנו, דוקאביב נתנו לסרט את פרס הסרט הטוב ביותר וברגעים אלה אני מבינה שהסרט מועמד גם לפרס אופיר.
סרט מומלץ!!
לילות קיץ
ישראל 2021, 53 דקות, עברית וצרפתית, כתוביות בעברית ובאנגלית
בימוי, הפקה, חברת הפקה, תסריט, עריכה וצילום: אוהד מילשטיין
אוהד מילשטיין הוא מפיק במאי צלם ועורך של סרטים דוקומנטרים, מרצה בבצלאל- המחלקה לאמנויות המסך. מבין סרטיו נמנים: "מבול" (2018), "שבוע 23" (2016), "כוכבי לכת" (2014), "לילות קיץ" הוא סרטו הדוקומנטארי השישי במספר כמפיק ובמאי.
עיצוב פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: ישי אדר
האתר הרישמי של אוהד מילשטיין:
"תני לי לראות" – תערוכה חדשה של האמנית מלי דה-קאלו בגלריה נווה שכטר- אוצרת: שירה פרידמן
כיוון שהתערוכה של מלי דה-קאלו נדחתה גם היא לאחרי מבצע "שומר החומות", אפשר לברך על כך שהתערוכה לא נעלמה כמו הציור "אחרי המלחמה" של יוחנן סימון מ1949 שידובר על היעלמותו בהמשך.
התערוכה החדשה הינה תערוכה תלוית מקום (Site Specific), ונוצרה במיוחד עבור נווה שכטר, התערוכה עוסקת בקשרים וההקשרים הארכיטקטוניים, היסטוריים, אישיים ופואטיים למקום המשכן של נווה שכטר.
נווה שכטר ממוקם במבנה טמפלרי בן כ120 שנה שחודש ב2010, כך שהוא מוסד צעיר יחסית במבנה. דה קאלו מציגה בחלל המרכזי של הגלריה מיצב וידיאו ארט בן 3 מסכים המוצבים בצורת ח' המספרים את סיפורו של המקום מנקודת מבטה. כמו כן, בקומה העליונה מוצג ארכיון חי ובו הקרנות של הסרטים שהוקרנו במשכן בעברו הרחוק כראינוע, הזמנה לקהל להגיב על התערוכה ועל המקום מניסיונו, ופרסומים מבלוג התערוכה.
מספר צירים מעסיקים את דה קאלו בתערוכה, ראשית ישנו הציר ההיסטורי שהוא כמובן מתבקש, בבניין היסטורי מעין זה, שנית ישנה תעלומה לא פתורה לגבי ציורים שהיו תלויים או מצוירים על קירות המשכן, שנשרפו או נעלמו, לא ברור ושלישית ישנו ציר המחקר הארכיטקטוני של המקום.
בציר ההיסטורי ניסתה דה קאלו להתחקות אחר עדויות של דרי אזור נווה צדק הוותיקים, אך מצאה מעט מאד מידע או עדויות. למרות זאת היא מצאה את המעצב והאמן דוד טרטקובר והאמנית ג'ניפר בר לב שגרו 40 שנה מול המבנה. אלה מתארים לנוכח המצלמה צילומי ארכיון של המקום ומה היה בו, כל זאת מבלי שנראה אותם. חוץ מטרטקובר ובר לב, דה קאלו מראיינת גם את פרופ' יוסי בן ארצי, חוקר תולדות הטמפלרים, את אדריכלית שיפוץ המבנה מיכל קימל אשכולות, את רב בית הכנסת של המקום רוברטו ארביב, את שולה וידריך, חוקרת של תולדות העיר ועוד. כל אלה מתארים את קורותיו של המבנה, את המקום כפי שהיה בעבר, את הציורים הנעלמים, את העזובה שהתקיימה במקום, את שימושיו של המבנה, את היותו נווה מדבר ירוק בסביבה מדברית ועוד, העריכה של עדויותיהם יוצרת את סיפור המקום.
בציר הארכיטקטוני נמצא חקר החלל באמצעות צילום. מחקר זה מאפיין את עבודתה של דה קאלו. גם בתערוכות קודמות ועולה בדעתי במיוחד עבודה שעשתה במשכן לאמנות בעין חרוד,("היתה לו צורה של ענק", אוצר יניב שפירא) ובה סרט בשם "שיטוט" העוקב ומנסה ללכוד משהו ממהותו של המשכן בעין חרוד שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. הטכניקה שדה קאלו משתמשת בה גם כאן היא של טרוולינג שוט (Traveling shot) של המבנה, אך הדרך שהיא עושה את המעקב הזה בעין המצלמה, יוצרת תנועה במרחב, תנועה הלוכדת את מהות המבנה ונותנת לצופה מעין תחושה שהוא רוקד בו. וכך מעבר לעיסוק בארכיטקטורה של המבנה ,נמתח קו בין ההיסטוריה של המבנה לתנועה שהתקיימה ועדיין מתקיימת בו. הדרך שעושה זאת דה קאלו היא אקפראסטית (האקפראסיס הוא כלי רטורי שבו תחום אחד של אמנות מייצג תחום אחר באמנות) המהלך האקפראסטי של דה קאלו יוצר אינטרפרטציה של המרחב הארכיטקטוני וזהו הישג לא מבוטל כלל.
המחקר הצילומי הזה באמצעות תנועת המצלמה, חוקר גם את הצמחייה שסביב המבנה, זוהי צמחייה עזה של בוגונויליה, אקליפטוסים, עצי הדר וחורש ים תיכוני ירוק ועז שדה-קאלו בראיון עמה מציינת שהחליטה לחקור עקב גילוי של ציור של גוסטב באווארפיינד בארכיון, זהו ציור של המושבה הגרמנית שהמשכן היה חלק ממנה, בציור מתואר עושר הצמחייה במקום. גם המרואיינים מציינים את העובדה שהמקום היה מעין נווה מדבר ירוק בלב השממה שמסביב. כך, העיסוק בצמחייה שמסביב אינו רק הרחבה של המחקר הארכיטקטוני למחקר של הסביבה, אלא משתלב גם במחקר ההיסטורי והרי הם בלתי מנותקים. התנועה בתוך המבנה והצמחייה שסביבו מתחברים היטב בתנועת המצלמה לתנועה שבריקוד של זוג מבוגר הרוקד ואלס באולם האירועים היפה של נווה שכטר. הזוג, שובה הלב, הם דוד ודודה של דה-קאלו, לאה ושוקי דה קאלו, שהתחתנו בבית החייל שהיה במקום בשנות ה60 של המאה הקודמת ומשחזרים את ריקוד החתונה שלהם, הריקוד והמוסיקה מצליחים להעביר משהו מההוד וההדר של המבנה הטמפלרי הזה בעבר, הוד והדר שקיימים בו גם היום, אך המוסיקה והריקוד יוצרים קו ישיר של זיכרון בין החתונה בשנות ה60 לבין ההווה היפה של הזוג המבוגר. התנועתיות של העבודה מעוררת ממש חשק לחבר את נווה שכטר למרכז סוזן דלל.
בציר הבלשי של העבודה שכמובן קשור למחקר ההיסטורי נשאלת השאלה מה קרה לציורים שהיו במקום? ביניהם כפי שהזכרתי בהתחלה ציור קיר של יוחנן סימון, אך גם ציורי קיר של מרדכי גומפל, פרלי פלציג ואביגדור סטימצקי, "תעלומת היעלמותם מעלה דיון עקרוני בדבר שימור נכסי תרבות ואמנות ויחס החברה הישראלית אליהם". אומרת שירה פרידמן אוצרת התערוכה, בדף המצורף. גם מניסיוני האישי כמי שעבדה במוזיאון ההיסטורי של העיר פתח תקווה, שימור של ציורים, מבנים ונכסי תרבות בארץ, מעלים שאלות קשות ביותר. האמת שלא צריך ללכת רחוק מנווה שכטר, רק לעבור כמה כבישים ולחשוב על המבנה היפה של גימנסיה הרצליה שפינה את מקומו למגדל שלום המודרני בתל אביב. המרואיין המרכזי בהקשר לציורים הוא מתעד ומשמר ציורי הקיר שי פרקש, המתאר את הציורים. דה קאלו עורכת ומצליבה את דבריו עם תנועת המצלמה ותנועת הרוקדים ויש איזו תחושה שעולה של "והספינה שטה" הזמן ממשיך במהלכו, מה שיש עכשיו הוא מה שאנחנו רואים והאמת שנווה שכטר הוא מקום יפהפה ובהחלט יש מה לראות, יש אנשים ועבודות אמנות ומבנים שמשלמים את מחיר ההזנחה, ולראייה מבנים היסטוריים רבים בפתח תקווה שפשוט נשרפו, ונכנעו לאדישות וכוחות הקפיטליזם החזירי הדורסים ללא רחם ודווקא כאן, יש איזו תקווה.
העבודה של דה-קאלו היא בינתחומית ממש בהגדרתה, כיוון שהיא משלבת תמונה, וידאו ,מיצב, תנועה וקול, ומצליחה ללכוד משהו מאד אישי לגבי הציבורי ולייצר אינטרפרטציה הכרוכה במחקר לצורך יצירת אמנות מרגשת, אפשר לומר שהיא אפילו מופת לעבודה בינתחומית. מרשים ומעורר מחשבה!
התערוכה נפתחה בתאריך 21.5.21 ללא אירוע פתיחה בגלל המלחמה, הפתיחה החגיגית נדחתה ל10.6.21.
גלריה נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב, טלפון: 03-5170358,
פרטים מקיפים על האמנית ועבודותיה באתר:
כחוקרת קולנוע דוקומנטארי, פסטיבל דוקאביב הוא חגיגה שנתית שאני משתתפת בה בקביעות. הקורונה לצערי הקטינה מאד את מפלס השמחה שלי מהפסטיבל כי הוא כבר אינו משמש כמפגש חברתי, וראיתי את מרבית הסרטים מהנוחות שבביתי ולבדי, אך בכל זאת, הנושאים, הסרטים והאוצרות שלהם לגמרי מרוממי מחשבה ונפש.
אהבה זאת לא היתה
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על הסרט "אהבה זאת לא היתה" סרטה של הבמאית מיה צרפתי, העוסק בהלנה ציטרון, אישה שהגורל העמיד אותה בפני שאלות קיומיות קשות מנשוא. כמו רבים מהיהודים מצ'כוסלובקיה, היא נשלחה לאושוויץ ואם לא היתה מסומנת על ידי מלאך כלשהו בשמים, ודאי היתה עולה בעשן המשרפות כמו רבים מאמהותינו ואבותינו. אלא שאת הלנה חנן אלוהים ביופי רב, קול נהדר ואולי גם במזל, שהשאיר אותה בחיים עד לגיל מבוגר. במחנה הנוראי הזה מצאה אותה אהבה, בדמותו של פרנץ וונטש, קצין אס.אס והלנה כנראה גם החזירה לו משלה. וונטש המאוהב שמר על חייה של הלנה ולמרות שחלתה בטיפוס, וכנראה כבר היתה אמורה פעמים רבות להישלח אל תאי הגזים, הוא הצליח להעביר לה דברי מאכל, לשמור אותה בחיים ואף כנראה להסתיר את סיפור האהבה מחבריו. לא רק אותה הציל וונטש, אלא גם את אחותה שנאלצה להיפרד בדרך זו מילדיה ולהישאר בחיים. יודעת כל אם שטוב מותה מחיים ללא ילדיה וגם כי בודאי לא תקריב אותם למען חייה, אלא תלך אל מותה יחד עם הילדים, דבר שנמנע מאחותה של הלנה.
כדי לא ליצר פה ספויילר אמשיך רק מעט במעשייה ואספר כי שנים רבות לאחר שהלנה כבר עלתה לארץ, הקימה משפחה והמשיכה בסוג של חיים רגילים (אם יש דבר כזה אחרי השואה) פנתה אליה לפתע אשתו של וונטש לבוא ולהעיד לטובתו במשפט שדן אותו על פשעיו כנאצי. וכך, בסוג של סגירת מעגל, הצילה הלנה גם היא את חייו של וונטש.
הסרט מעלה שאלות מוסריות רבות והמון המון התלבטויות של הלנה בסביבתה החברתית וגם את הבעיות שניצבה בפניהם תוך כדי ואחרי הקשר האסור שלה עם הקצין הנאצי. סיפור האהבה הזה ודאי העניק סוג של נחמה לשבויים במחנה האיום הזה, אך ביחסי כוחות כל כך מעוותים אשר מטילים ספק באופיה של אהבה זו וגם כמובן במימושה המוצאים ביטוי בשם הסרט: אהבה זאת לא היתה.
כשגיגלתי את שמה של הבימאית מיה צרפתי גיליתי עובדה מעניינת והיא שהסרט מבוסס על סרט סטודנטים קצר יותר שעשתה בשם "היפה בנשים", סרט שזכה לתהילה גם הוא כסרט סטודנטים כאשר זכה באוסקר!
לפני שנבדוק את המרכיבים להצלחת הסרט אציין במאמר מוסגר ש"אהבה זאת לא היתה" מחזקת לצערי את הסברה שהמקומות שבהם סרטים ישראליים עשויים להצליח בהם הצלחה פנומנלית הם עדיין סרטים העוסקים בשואה או בסכסוך הערבי ישראלי. ואני מאמינה שהסרט הזה יהיה גם הוא הצלחה בינלאומית מאותה סיבה.
ההצלחה של הסרט כיצירת אמנות עולה בראש ובראשונה מהסגנון הדוקומנטארי שלו, בעל מספר מרכיבים מצויינים: האחד שימוש יפה בקטעי ארכיון, השני שימוש מקורי בארט והשלישי הנרטיב או פיזור האינפורמציה המעולה.
איך נעשה השימוש האלגנטי והמבריק בקטעי ארכיון? הלנה ציטרון ואחותה כנראה רואיינו וסיפרו את סיפורן במלואו בראיון פרונטלי, אולי בצורה של עדות ליד ושם. בריאיון מסוג זה יש גבול לכמה הוא יכול להיות מרגש ומעניין. הבמאית מיה צרפתי, לקחה את קטעי הארכיון ושזרה אותם בצורה של סרט מתח. והסרט נפתח בחידה ויזואלית מאד והיא איך אישה הכלואה במחנה אושוויץ יכולה להיראות כל כך עליזה ובעלת לחיים תפוחות המביעות בריאות כשהיא לבושה בבגדי המחנה?
התשובה לשאלה זו תוביל את פיזור האינפורמציה בין עדויות בקטעי ארכיון, עדויות "חיות" [i] של חברותיה למאסר במחנה הריכוז של הלנה ציטרון, עדויות של הלנה ציטרון ואחותה וקטעים מומחזים של אנימציית סטופ מושן שעשויה על ידי איילת אלבנדה ושלומית גופר. האנימציה המצוינת הזו נשאבה ועולה מתוך ההרגל של פרנץ וונטש לגזור תמונות שלו ושל הלנה ציטרון ולשבץ אותן בתמונות של אנשים אחרים. וכך, המגזרות -תמונות מתארות את וונטש והלנה בטיול, משחזרות את סצנת המשפט של וונטש בצורה מעוורת אמוציות ומתארות את הלנה בכל מיני סיטואציות עליהן היא מעידה מן המחנה.
הקושי בהפקת סרט דוקומנטארי בנושא של אנשים שכבר אינם בין החיים הוא קושי גדול והפיתרון היצירתי כאן הוא מבריק כיוון שהוא נובע מחומרי הסרט ומצליח להמחיש בצורה מאד חיה את הסצנות שהגיבורות והגיבורים מתארים כדרמטיים בסרט.
לסיכום אומר שצפיתי בארבעה סרטים מפסטיבל דוקאביב, וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים, או יותר נכון לדעתם של שופטי הפסטיבל כי המלצתי לחברות/ים על הסרט כ"הבחירה" שלי בפסטיבל. ברגעי כתיבה אלה, כבר ידוע שהסרט זכה בפרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2020.
"אהבה זאת לא היתה". בימוי: מיה צרפתי. צילום: איתי גרוס, זיו ברקוביץ'. עריכה: שרון יעיש. הפקה: ניר סער, קורט לנגביין. ארט: שלומית גופר ואיילת אלבנדה. 86 דקות
[i] המושג עדויות חיות, אינו תיאור מדוייק, כיוון שבסרט אנו צופים בעדויות מצולמות. החברות למחנה רואיינו כאשר היו בחיים בזמן הצילום ואילו הלנה ואחותה צולמו לפני הפקת הסרט, תאריך פטירתן הוא בעשור הראשון של המילניום.
כרמל גוטליב קמחי -הפואטיקה של הבית Carmel Gottlieb Kimhi 