ב29.12.25 יתקיים באוניברסיטת חיפה כנס העוסק בדימויי הארץ בעיצוב, ארכיטקטורה וקולנוע. ישתתפו מרצים מרתקים ויהיה עיסוק בתוכן מעשיר. אני אהיה אחת הדוברות. מוזמנים בחום!

"המושל", הוא סרט אוטוביוגרפי דוקומנטארי חזק ומטריד שנעשה על ידי דנאל אל פלג, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל שהיא גם נכדתו של צבי אל פלג, מושל צבאי ישראלי באזור המשולש, בשכם, במצרים וביהודה ושומרון. הסרט מתמקד בתקופה שהסב היה מושל אזור המשולש. יש לציין למי שלא ידע או לא זוכר, ששלטון צבאי התקיים במדינה עד 1966. להבנתי מתקיים ביהודה ושומרון עד היום משטר כזה. מטרתו של השלטון הצבאי הוא לשלוט באוכלוסייה אזרחית שאין לה מטרה משותפת עם מטרות תושבי המדינה ובמילים אחרות עם התושבים הערבים.

.

צבי אל פלג, סבה של דנאל, הוצב בתפקיד זה בגיל 24 וזאת כיוון שהיה דובר ערבית. יכולת חשובה, אך מאד בסיסית למושל שתפקידו היה חובק כל. המושל הצבאי היה זה שנתן את התשובה לכל אספקט בחיי התושבים: בקשת אישורי עבודה, עבודה חקלאית, יציאה מהבית בשעות עוצר, חינוך, רווחה, הכל מכל. קל מאד לאדם המקבל את התפקיד הזה ליפול למלכודת החשיבות העצמית ולהרגשת מלכות כל יכולה וצבי אל פלג לא היה מלאך.

הסרט נערך כבר לאחר מותו, אך הוא מתחיל, בראיון שעשתה הנכדה עמו עבור עיתון "במחנה", ראיון שיש בו הרבה ביקורת על התפקיד שמילא הסב. זוהי כתבה שלא פורסמה בסופו של דבר ופרטיה מתפרסמים למעשה לראשונה בסרט. בראיון יש לצבי אמירה ביקורתית מאד על המדינה ועל תפקידו כמושל צבאי, שאני מניחה שהבמאית החליטה להדגיש במכוון, צבי אל פלג אומר שמדינות יודעות להיות מוכנות למלחמה, אך אינן יודעות איך להתנהג לאחר הניצחון. ישראל אינה יוצאת דופן, והוא מתייחס אל תפקיד המושל שהוא מילא, תפקיד קשה אך כוחני מאוד שהוא תוצאה של צורך מיידי וחוסר יכולת של המדינה להתמודד עם השליטה על עם אחר. בסרט, דנאל מראיינת מספר תושבים מן המשולש. חלק מהאנשים שהיא פונה אליהם אינם מוכנים עד היום לדבר מחשש שיבולע להם. אלה שהיא מצליחה להיפגש אתם מתארים את חייהם תחת הממשל הצבאי ודרכם את תפקידו של המושל הצבאי: ביניהם להעסיק מורים לבתי הספר הערביים – רק מורים פרו ישראליים כמובן, תושבים שאיבדו ילדים כי לא קיבלו הרשאה לצאת מהבית בשעת עוצר, תושבים המתארים את טקסי יום העצמאות המאולצים בבתי הספר ועוד.

במאמר מוסגר אומר, שאני מלמדת ב"מכללה האקדמית נתניה", מכללה שרבים מהסטודנטים שבה הם ערבים, חלקם מאיזור המשולש והגליל, וחושבת על איך היו מקבלים תלמידי הערבים הקרנת סרט כזה. אני חושבת שהיה להם מאד לא קל לראות את מה שעברו אבותיהם וגם את ההשלכות שיש לממשל הזה היום. כלומר, ברור שתוצאות הממשל הזה ניכרות ביחסינו עם ערביי ישראל גם היום.

נראה שדנאל הנכדה, מלאה אהבה אך גם ביקורת כלפי סבה, והיא מזכירה לי את מיכל ויץ, שעשתה את הסרט "קופסה כחולה" על סבה יוסף ויץ מראשי הקרן קיימת לישראל שהיה אחראי על קניית אדמות מערבים בדרכים שונות, לא תמיד הוגנות או מוסריות. גם היא, מלאת ביקורתיות כלפי הסב, אך בשורה התחתונה של הסרט מציעה דמות די כל יכולה. סיימתי לראות את הסרט עם הרגשה שהאיש היה גאון, שפעל ללא לאות לטובתנו בדרך היחידה שידע אז וכי תוצאות מעשיו מחזקות את חיינו בהווה במדינה. גם "המושל" מציע לנו לראות את מעשי הסב בצורה מעורבת לאור תפקידו המעורר מחלוקת ובמובן זה שני הסרטים דומים.

הסב, צבי, בתפקודו, מראה כיצד עשה את התפקיד שהוטל עליו, בידיעה שעליו לשלוט ולהשרות פחד על התושבים, אחרת הוא אומר," יתחילו לעוף מטעני צד". הוא עצמו מביע ביקורתיות כפי שהזכרתי על הדרך שבה אנו נאלצים לשלוט על עם אחר שמטרותיו ועמדותיו אינן תואמות את שלנו ואומר במפורש שניתן לשלוט על עם אחר זמן מוגבל בלבד. בסוף הסרט, דנאל שואלת את סבה האם יכול אי פעם להיות שלום? הסב עונה ש"נעשה שלום מחוסר אפשרות אחרת, אם נרצה או לא נרצה, במוקדם או במאוחר נעשה שלום בזקיפות קומה או בזחילה" ולאור המלחמה האחרונה זה אכן נראה כך, כדאי להקשיב לאיש שמכיר את הישוב הערבי לעומק וגם את הניסיון לשלוט בו.

לאורך הסרט שזור סיפור משנה העוסק בסבתה של דנאל,נעמי, אותה לא הספיקה להכיר. מסתבר שצבי שהיה עסוק מאד בעבודתו ולא הרבה לחזור הביתה שידך לאשתו חבר. הוא האיץ בחבר להוציא אותה לבילויים ולפנק אותה. הסידור הצליח מעל ומעבר למצופה, מתחוור ממכתבים שיש לחברותיה של הסבתא כי היתה לה מערכת יחסים אוהבת עם אדם בשם ישראל שהיה גם הוא מושל צבאי, אבל כנראה פחות רחוק או יותר פנוי מצבי. דנאל מראיינת את חברותיה של הסבתא וגם את ילדיה וחושפת מערכת יחסים נוקשה שהיתה עם הסב. נראה שדרך הראיונות היא מנסה להראות כי הכיבוש והממשל הצבאי אינו נפסק בעבודה ומחוץ לבית, הוא נמשך גם בבית בו התקיימה אווירה נוקשה של פחד והשתררות של הסב. אווירה שהסבתא חשה צורך להימלט ממנה אל זרועותיו גבר אחר.

למרות הרומן שהיה כנראה גם ידוע לצבי, הסבתא נשארת בתוך מסגרת הנישואין. גם את זה מנסה הנכדה לברר. דודתה מסבירה, שגם היא הציעה לאם לעזוב את הסב אך הסבתא אמרה שמסיבות כלכליות לא תוכל לעזוב. זה היה גורלן של נשים רבות המתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן ולכן נשארות במסגרת נישואין כואבת. הקושי בחשיפת מערכת היחסים המורכת במשפחה ניכרת בראיונות של דנאל עם אביה ואחותו ומוסיפה נדבך מאד משמעותי לסרט, צריך אומץ ויכולת בימויית לשלב בין ראיונות במשפחה, קטעי ארכיון, ראיונות עם עדים מומחים וצילומים. הסרט ערוך במובן זה כמלאכת מחשבת.

מתוך מערכת היחסים במשפחה, המשילות של הסב, והסבל של הסבתא נעמי, קשה שלא לרדת למסקנות בדבר יחסים במשפחה, המושפעים משליטה בעם אחר. העוול אינו עוצר בחוץ או בשטחים, אלא חודר לכל שכבה של חיינו, כפרטים במדינה. לצערי, הסרט מראה כמה העובדות שנקבעו בשטח עם קום המדינה רלוונטיות גם בימינו.

הסרט מזמין אותנו לחשוב שוב על היחסים שלנו עם ערביי ישראל והשטחים. לצערי הוא מראה לנו ששורשי היחסים מתווים את המצב היום וכי אין לו תשובות. באמצעות עריכה אינטליגנטית ודרך חשיפת סיפור משפחתי קשה, הסרט מראה שהפרטי הוא גם פוליטי והרלוונטיות של הסיפור לצופים הישראלים היא גדולה. ואולי כדאי לנו להקשיב לצבי שטוען שנצטרך לעשות שלום גם אם לא היה מלאך, הוא הכיר היטב את השלטון ואת המערכת הצבאית.

סרט מומלץ למי שרוצה לחשוב. שאפו דנאל אל פלג!

הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2024,

ניתן לצפות בו ב YES VOD.

"קולו של גולדפינגר עצמו מנחה את הסרט, והופך את סיפורו של שווארץ לכמעט אגדה. גיבור הסרט מוצג כדמות הנתקלת כל פעם באתגר חדש שעליו הוא מצליח להתגבר". כרמל גוטליב קמחי על סרטו של ארנון גולדפינגר.המלצה שלי שפורסמה במגזין האמנות "ערב רב".

מוזיאון תל אביב מציג בימים אלה אסופה של ארבעה סרטים קצרים שנוצרו לכבוד חגיגות התשעים להקמתו ועוסקים בפניו השונים, תחת השם "ארבעה סרטים ומוזיאון". הראשון, שעליו ארחיב ברשימה זו, הוא סרטו של ארנון גולדפינגר על ד"ר קרל שווארץ, המנהל האמנותי הראשון של המוזיאון, שהגיע לארץ מברלין.

הסרט, מעשה שמתחיל בשלושה חדרים, עוסק ביהודי שברירי, שציור הדיוקן שלו פותח את הסרט לצד הציטוט "ככל שאתה מזדקן, עולה בך הצורך לבאר לעצמך שהחיים שחיית קשורים בשרשרת ארוכה המתחילה בעבר". משפט זה לוכד את התפיסה של שווארץ המוצגת בסרט, אשר הביאה לו את תפקידו החשוב וגם חיסלה את הקריירה שלו במוזיאון תל אביב.

ד"ר קרל שווארץ הקים במו ידיו וניהל מוזיאון יהודי בברלין. בתקופה ההיא רבים תהו מדוע צריך להקים מוזיאון ייעודי לאמנות יהודית. הרי המוזיאון הציג אמנות מודרנית, והיהודים המודרניים ראו עצמם אזרחים שאינם שונים מהגרמנים שביניהם חיו, ולפיכך אמנותם היא למעשה גרמנית ולא יהודית. לצערנו השיבה להם ההיסטוריה תשובה מוחצת. מעניין לחשוב מה עלה בגורלו של המוזיאון על יצירותיו.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, הבין שווארץ שליהודים אין יותר מקום בגרמניה, וחיפש דרך להימלט. הוא יצר קשר עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, שהזמין אותו לנהל את מוזיאון תל אביב לאמנות. כשהגיע לישראל גילה שהמוזיאון שייעד לו דיזנגוף הוא למעשה דירת שלושה חדרים בבניין ששימש את דיזנגוף למגוריו ולעסקיו. שווארץ, שהמוזיאון שלו בברלין היה גדול ומכובד יותר, לא ידע כיצד ינהל את הדבר הקטנטן הזה ואיך יצליח להביא אליו יצירות אמנות ברמה טובה.

תפקידו של שווארץ בתל אביב היה ייחודי. אחד מהישגיו הגדולים, כפי שמוצג בסרט, היה הצלחתו להביא לארץ ולמוזיאון את ציורו של מאוריצי גוטליב "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור" (1878), ערב מלחמת העולם, יצירה שתלויה עד היום במוזיאון. שווארץ היה גם זה שקידם את המוזיאון וגרם לכך שהבניין ברוטשילד ישופץ ויתאים יותר למבנה מוזיאלי. הוא אחראי למבנה המודרניסטי שכולנו מכירים כמקום הכרזת העצמאות בשדרות רוטשילד, ההולך ומשתפץ בימים אלה. הבניין שהותאם, כנראה בתקציב נמוך, נראה לי תמיד עלוב כל כך ביחס לתפקידו ההיסטורי.

המעורבות של דיזנגוף מובילה לכך שלצד ההתמקדות בחייו של שווארץ, הסרט מתאר גם אותו כדמות אלמותית המקדישה את חייה לעיר, כמי שהשקיע בשינוי הייעוד של המוזיאון מכספו האישי. בסרט מופיע קטע ארכיון שבו הוא נואם ואומר שעכשיו זו תקופה של תנועה, של טמפו, של התחדשות. אפשר לראות שהערכים מהירות, צמיחה אורבנית וחדשנות, שמאפיינים את תל אביב עד היום, התחילו כבר אז, בימיה הראשונים.

גולדפינגר מספר שיצר את הסרט די במקרה, אולי כיוון שהוא גר קרוב למוזיאון. הוא ושלושה יוצרים נוספים זכו במכרז, מתוך כשבעים מגישים, הישג מרשים כשלעצמו. גם האתגר ביצירת סרט על איש מת, בעזרת חומרים ארכיוניים בלבד, הוא משהו שגולדפינגר מצליח בו בגדול. 22 הדקות של הסרט חולפות ממש ביעף. קולו של גולדפינגר עצמו מנחה את הסרט, והופך את סיפורו של שווארץ לכמעט אגדה. גיבור הסרט מוצג כדמות הנתקלת כל פעם באתגר חדש שעליו הוא מצליח להתגבר. הנה, מתאר גולדפינגר באמצעות תמונות ארכיון, היטלר עולה לשלטון ושווארץ ומשפחתו נאלצים למצוא מקום חדש לבסס בו קריירה, בגיל 48. והנה שוב, הוא מגיע ומגלה שהמקום המוקצב למוזיאון הוא בסך הכל דירת שלושה חדרים, וכך הלאה. הסרט מגולל את קורותיו של שווארץ, החל בחייו בברלין, דרך עליית הנאציזם ובריחתו לארץ, ועד הקמת המוזיאון וניסיונותיו להציל עבודות אמנות יהודיות ואוספים של יהודים מרחבי אירופה. הוא לא נוחל הצלחה מרובה, וכאמור ההישג הגדול ביותר שלו הוא הבאת הציור של גוטליב. כשהמלחמה בפתח, יהודים רבים ניסו להשיג אשרת כניסה לארץ ישראל באמצעות עבודותיהם או האוספים שבבעלותם, ושווארץ מספר בתסכול שלא היה ביכולתו לעזור להם. למרות זאת, הצליח שווארץ לבנות אוסף די גדול בשנותיו במוסד. ככל שהמוזיאון הצליח יותר, כך התגברו התלונות כלפיו על כך שהוא מקדם בעיקר אמנים אירופאים – וגרמנים בפרט – ואינו מקדם מספיק אמנים ישראלים, אם כי לטענתו אצר 65 תערוכות יחיד לאמנים מקומיים. בשנת 1947, לאחר 14 שנים, סיים את עבודתו במוזיאון, מתוסכל מכך שהפרספקטיבה שלו אינה נדרשת עוד. גישתו זוכה לביקורת נוקבת מצד אמנים בישראל, המעוניינים לקדם דרך חדשה "המסתכלת קדימה", כפי שנאמר בסרט. הגישה של שווארץ, האירופאי העדין, כבר לא נראתה לוועד המנהל של המוזיאון.

אהבתי מאד את הסגנון הקולנועי של גולדפינגר ואת העיסוק בדמות הנשכחת הזו של ד"ר קארל שווארץ, שמתיישבת היטב עם העניין של גולדפינגר בברלין וביוצאי גרמניה בישראל. אפשר לראות יצירה זו כהמשך לסרטו "הדירה", שעסק במשפחתו יוצאת ברלין. נושא שעולה גם שם וגם כאן הוא המתח שבין ישראליות ובין המורשת התרבותית של המולדת הישנה, מה שנקרא אצלנו "גלותיות". כמו כן, אופן ההתמודדות של גולדפינגר עם גיבור שכבר מת פשוט נפלא. ידוע שזה אתגר שקשה מאד לצלוח בסרט דוקומנטרי. רבים וטובים ניסו זאת, אך נדרשים אסטרטגיה וכישרון מיוחד לסיפור סיפורים כדי לעשות זאת בצורה מוצלחת. יש באמתחתי מעט מאד דוגמאות להצלחה שכזו, אחת מהן היא סרט שמוקרן בימים אלה ב"כאן 11", "המוחרם", העוסק בפילוסוף שפינוזה. שם נצמד הבמאי לגיבור חי, איש אקדמיה החוקר את שפינוזה, על מנת לעורר את הסרט. גולדפינגר לא לקח לעצמו חירות כזו, ובכל זאת הוא מצליח לספר סיפור על מרחב, המוזיאון, ועל דמות, קרל שווארץ, באמצעות קטעי ארכיון, מכתבים, מפות ישנות וקריינות, ויוצר בסרט מעין מחול של אנימציה: ציורים בשחור לבן התלויים על הקירות מוארים פתאום והופכים צבעוניים, מכתבים מצולמים מתחילים לזוז. גולדפינגר מצליח להפיח חיים במסמכים ישנים ובסיפור שכבר העלה עובש. המבע הקולנועי של הסרט יוצר התאמה בין הקמת מוזיאון ובין יצירות האמנות, ונותן לאלו כוח דרמטי. דוגמא טובה לכך היא השימוש ביצירותיהם של לסר אורי ומקס ליברמן, המאסטרים הגרמנים, שנמצאות מאחורי הנואמים בהכרזת העצמאות, ומציגות נופי מולדת של ארץ אחרת. בהדגשה זו יש סוג של אירוניה. גולדפינגר מציין כי הוא רואה שליחות בהנכחה ובהעלאת המודעות ליצירות הללו, שנשכחו במחסנים.

ב־22 דקות גולדפינגר מציג בפנינו דמות עגולה העוברת שינוי. גורלו של שווארץ מייצג את גורלם של אלה ששפר עליהם מזלם באירופה והגיעו לכאן. אך בסך הכל גורלו יהודי מאד, אנושי ומכמיר לב.

אחתום את הרשימה בנימה אישית. משפחתי עלתה לארץ מברלין ולכן יש לי עניין מיוחד ביהודים משם וקורותיהם. כמו כן, על ספר התורה שמופיע ביצירתו של מאוריצי גוטליב המוזכרת בסרט כתוב "לזיכרון משה". הכיתוב מעורר אי נוחות כיוון ששמו היהודי של מאוריצי היה משה, ונראה שהוא מקונן על עצמו. אך כיוון שגם לאבי קראו משה גוטליב, והוא נפטר בגיל צעיר יחסית, אני מרגישה קשר חזק לציור, ושמחתי לראות שהוא תופס מקום כה מרכזי בסרט.

בקישור זה ניתן למצוא את זמני ההקרנה.

באסופה שלושה סרטים נוספים: הסרט השני, של מיכל הומינר ורוני כצנלסון נקרא "הפואייה" ועוסק באולם הכניסה למוזיאון; השלישי "כלום מלבד 34 ציורים" של אלה פאינרו וזיו ברקוביץ', עוסק במנהל המוזיאון אויגן קולב ובמערכת היחסים המיוחדת שרקם עם האספנית פגי גוגנהיים, שאף תרמה למוזיאון 34 ציורים מהאוסף שלה; האחרון הוא "הרחבה שלפני המוזיאון" (The Museum Plaza) שנעשה על ידי נועה בן־שלום ונעה עמיאל לביא. גם שני הסרטים הבאים באסופה מוצלחים מאד בעיני ואני ממליצה בחום לראות אותה.

כאן תוכלו לקרוא על היוצר ארנון גולדפינגר

ישראל 2022 | 90 דקות | עברית, גרמנית | תרגום לעברית

ובאמת מה בין אהבה למלחמה? על הקו הזה מתקיים סרטו החדש של הבמאי רן טל הנפתח במלחמה, עם צילום יפהפה של אתר שקי חול ותחמושת ומסתיים באהבה, עם סרטון של ארנה, אשתו של מיכה בר-עם ובפס קול תיאור אוהב שלה. בשתי הסצנות יש הערצה של יופי, בהתחלה, זוהי הערצת היופי שבמלחמה ובסוף זו הערצת יופיה של אשתו והאהבה שהוא חש כלפיה. בשתי הסצנות עולה דמותו של מיכה בר-עם, קודם כאמן טוטאלי, צלם המאמין ביכולתו לשנות ולהשפיע בעזרת מצלמתו-אמנותו ובשנייה הטוטאליות שבזוגיות עם אשתו והערצת יופיה כביטוי לאהבה זו.

הפריים הפותח את הסרט, הוא פריים יפהפה. בפס הקול ,בר-עם מדבר על הצייר גויה שכבר זיהה את היופי שבמלחמה. פריים הפתיחה מספר את סיפור הסרט בזעיר אנפין, בפריים אחד ובמשפט אחד. כפי שלמדתי אצל מורי ורבי הנרי אונגר, בכל סרט טוב, כבר בפתיחה, תהיה פרזנטציה של נושא הסרט וכאן זה ממש כך: זהו סרט על הצלם מיכה בר-עם העוקב אחר צה"ל ומלחמות ישראל ומציג אותם בפריימים מרהיבים.

הסרט מציג 1341 פריימים מהארכיון של הצלם הותיק. דרך הצילומים האלה ופס קול שבו משוחח רן טל עם בר-עם, אשתו וילדיו, הסרט מספר על האיש, היחסים בינו לבין אשתו, על 60 שנה בתולדות מדינת ישראל ועל חמש מלחמות. ברוב הסרט, רן טל משתמש בטכניקה שבה הדובר, אינו נראה, הצופה מתוודע לצילומים של מיכה ברעם ושומעים בפס הקול אותו ואת אשתו וילדיו מספרים על התצלומים. זוהי טכניקה שכבר השתמש בה רן טל ב"מוזיאון", "בית חלומותי", ב"ילדי השמש" ועוד. השימוש בטכניקה הזו נעשה כאן בצורה וירטואוזית, זהו מכשיר השאול מהרדיו או מהעולם המוזיאלי והדיגיטלי, אך כאן הוא יוצר בעזרתה עולם קולנועי מפתיע ביופיו, עוצמתו ובעניין הרב שהוא מצליח לעורר.

אחד האתגרים העומדים בפני יוצרי קולנוע דוקומנטארי הוא לעסוק בנושא שבו הגיבורים אינם בין החיים. ידוע כי קשה מאד להציג את הנושא בצורה חווייתית, ולצורך כך, ממציאים דרכים שונות ומשונות להצגת אירועים מן העבר שבהם ישנם משתתפים מתים. לדוגמא, ניתן להצביע על הסרט "אהבה זו לא היתה" שזכה בדוקאביב לפני שנתיים ובו הבמאית מיה צרפתי גייסה אנימטורית שיצרה סצנות מומחזות העשויות מקרעי תמונות על מנת לספר על האירועים שבין קצין הגרמני המתאהב באישה יהודיה במחנה ריכוז. לעומתה, כאן, יש לבמאי רן טל גיבור חי, שהוא בוחר שלא להראות אותו במרבית הסרט. בסופו, ישנם כמה פריימים שמראים אותו ואת אשתו בכל זאת. ולכן, יש כאן איזו הצהרה של במאי ושליטה מרשימה באפרטוס הקולנועי. זוהי בחירה שפעמים רבות עשויה להשליך את הצופים אל שיעמום מוחץ, אך בסרט הזה אין רגע דל. רן טל מצליח ליצור קצביות, תנועה ודינמיות על המסך, והפריימים של ברעם, הם כה מעניינים ופוטוגניים שאני כצופה נשביתי בהם ובתוכם. הדינמיות עובדת בטנגו שבין התמונה לפס הקול הנארגים יחד כגוף אחד מפענחים ומפתחים נושאים ואירועים היסטוריים אחד אחרי השני. אנחנו מקשיבים לקולו של מיכה ברעם ולקולה של אשתו מספרים לנו את סיפור חייו של מיכה, הרוב נעשה בצורה לאו דווקא לינארית, אלא עוקב אחר נושאים שברעם צילם ותמונות שפרסם. ההקשרים בין הסצנות הן לרוב נושאיות וזה נעשה בכישרון. כמו למשל קישור ויזואלי בין חיילים לדוגמניות, או המשיכה לסכנה בצבא לבין המשיכה אליה בחיי הלילה של תל אביב.

בר-עם ידוע כצלם מלחמות ומעיד על עצמו כי היכן שצה"ל היה, גם הוא רצה להיות, אלא שהוא גם מעיד כי ההתקרבות אל הסכנה מעצימה את תחושת החיות ,וכי לדבריו הא צילם את "מה שקרה כאן". הוא עשה זאת כשיגרה כי כנראה היה מאד מקובל על חוגים שונים בצבא עד כדי כך שבאחד המבצעים ראו אותו חיילי צה"ל העומדים להיכנס ללבנון והציעו לו להתלוות אליהם, משהו שהיה אסור.. מיכה הצטרף, אך הכח הותקף ויצא בשן ועין מאיזור הקרב, לאחר האירוע, המשטרה הצבאית הגיעה לביתו והוא נעצר בעוון פעילות בלתי חוקית ובגידה במולדת. מדוע מאוזכר האירוע בסרט? אני מאמינה שעל מנת להסביר עד כמה היה מקובל על כוחות צה"ל, כמה אומץ יש לו וגם כמה הוא בעצם נאמן למדינה, כי כנראה שלא בילה בכלא זמן רב.

הדמות של בר-עם העולה מהסרט היא של צלם טוטאלי, אדם המסור בכל מאודו לעבודתו. מי שמתארים אותו ככזה הם ילדיו ואשתו ארנה. הילדים מתארים הורים שפחות עסוקים בענייני הבית ויותר עסוקים בעבודת האב. אחד הקטעים הקשים להקשבה, הוא כאשר אחד הילדים מתאר שבביתם לא היתה אף פעם תחושת רגיעה וכי פעמיים בשעה, הושמעו החדשות בקולי קולות, לדברי הבן, כדי להזרים אדרנלין בחיי היומיום. ובעצם להשרות את אווירת העבודה. האב, היה נוכח- נעדר. גם כאשר צילם את חיי הבית , הילדים והמשפחה, הוא למעשה מסיים שאריות של פילם שהשתמש בו לעבודה, או כאשר אחד הילדים מסתבך בבית הספר, הוא מתלווה אל אביו לצילומים והאב מפקיר אותו לגורלו עם צלמים אחרים בעוד שהוא עצמו מסכן את חייו בחזית הצילום.

לכל אורך הסרט, שזור הרעיון שבר-עם רואה עצמו סוג של לוחם. כאילו הצילום הוא סוג של לחימה וקרב, כמו גם אמצעי להשפיע על המציאות. את העובדה הזו הפנימו גדולי האומה, רבין, פרס, גולדה, בגין, אריק שרון, שכולם התמסרו לעדשתו ולדברי אחד הילדים הבינו איך הצילום יכול לשרת אותם וגם לשנות היסטוריה. אני חושבת שעם התבגרותו הוא מגלה בסוג של אכזבה כי ההשפעה של עבודתו מוגבלת, ישנה אכזבה גדולה לגבי המקום שאליו פונה ישראל בימינו, וכי היכולת שלו בגילו היום להשפיע היא נמוכה.

מעניינת במיוחד וראויה להערכה היא גישתו של הבמאי רן טל, אל אשתו של בר-עם ארנה, זו עולה מן הסרט כשותפה מלאה ליצירתו של מיכה בר-עם, אשר כמו גבר מסורתי, יוצא לצוד חומרים מחוץ לבית ואילו היא בבית, מארגנת, מפיקה, אוצרת את החומרים, אחראית על הפרזנטציה. טל, מכיר בהשפעתה ויכולתה של ארנה על העבודה של מיכה ברעם ובתרומתה. לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל דוק-אביב היה סשן של שאלות ותשובות עם רן טל שם סיפר על כך שבני הזוג עסוקים טוטאליות בעבודתם, שהם עסוקים יחד בתערוכה שתתקיים בהמשך לסרט במוזיאון תל אביב, וכי העבודה של בר-עם היא לגמרי גם העבודה של ארנה. כפי שציינתי בתחילת הרשימה, טל בוחר לסיים את הסרט עם וידאו בהילוך איטי של ארנה הנראית דרך עדשתו של בר-עם ובו הוא מכריז על אהבתו אליה. העבודה הזו, הטוטאליות הזו היא מלאכת האהבה של הזוג הזה. וזו סוג של ירושה שהם מנחילים לנו הצופים.

1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה האחרונה, מומלץ מאד לראות בערוץ יס דוקו, או באחד הסינמטקים הקרובים אליכם.

התערוכה ״לצלם ולשכוח. רן טל אחרי מיכה בר-עם״, אוצר נעם גל תוצג במוזיאון תל אביב.